דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
שדות כהים | קמה ורדי
אני נמצאת בחווה של דוד ניקו כבר חודש וחצי. אני בת חמש עשרה, זו תקופת החופש הגדול.
לפני הנסיעה אני מתכננת מה אגיד, איך אהדוף את השאלות; אבל דוד ניקו לא שואל דבר. אני עולה על הטנדר שלו ואנחנו נוסעים זמן רב, ומגיעים אל החווה לפנות ערב. שתילי הטבק בשדות סביב הבית נעים בשקט ברוח, מבליחים בירוק מן חשכה המעמיקה. כשאני יוצאת מהאוטו מתגלה מבין התלמים חתולה קטנה ואפורה שרצה מייד להתחכך ברגליי. תמיד אהבתי חתולים אבל אני אלרגית.
***
דוד ניקו חי לבד. הבית שלו נקי וחפציו המעטים מאורגנים בפינות החדרים, כאילו היה אורח של עצמו: כמה ספרים, ביניהם לקסיקון מפה לצמחי ישראל, המסע לאיכטלאן ומספר חוברות קומיקס ישנות; ערכת שחמט; קערה קטנה מלאה מטבעות. אותי הוא דווקא מעודד, בנחישות ובמילים מעטות, להרגיש בבית. הוא מציג בפניי את ארון הבגדים הריק שבמסדרון, סוקר אותו בעיניו כאילו בעצמו מבחין בו בפעם הראשונה, דוחק בי להשתמש בו.
הוא לא מבקש פרטים, לא מנסה לגלות איך בדיוק זה קרה. הוא לא קורא לי אמיצה, והוא לא בודק איך אני מתמודדת. הוא רק מעיר אותי בבוקר ומכין לשנינו קפה שחור, מלמד אותי את עבודות המשק, ובערב מבשל דייסת קוואקר שאני אוכלת בזמן שהחתולה האפורה מגרגרת על ברכיי.
הוא מספר לי שהחווה לא בבעלותו, אבל שהוא אחראי עליה.
״מה זה אומר?״ אני שואלת.
״זה לא אומר הרבה.״
***
ערב אחד הוא מוציא מכיסו תמונה ישנה ובה ילד וילדה עומדים בכיכר מגן דוד, שוק הכרמל נראה מאחוריהם.
״זה אני ואמא,״ הוא אומר. ״אמא שלך.״
משהו מתפתל בבטני, איטי ומצמרר. החתולה האפורה קופצת על ברכיי ושמה את רגליה הקדמיות על חזי.
״אף פעם לא ראיתי אותה ככה,״ אומר דוד ניקו בפליאה. הוא סוקר אותה בזמן שהיא מתכרבלת בחיקי. ״היא גם השמינה.״
לרגעים אני חושבת: היא כמעט החתולה שלי.
***
אני ואמא דומות. לשתינו יש שיער חום, שתינו אלרגיות לחתולים, לשתינו יש ש׳ שורקת. אבל לי, כך אומרים, יש מבט עצוב, והמבט של אמא, גם בשבועות הכי קשים, אף פעם לא עצוב; הוא מובס, משועשע ורעב.
״גם לסבתא היה את העיניים האלה שלך,״ היא אומרת לי אחר צהריים אחד. ״משונה.״
היא שוכבת במיטה, זה יום בהיר ומהחריץ הפתוח בחלון חודר לחדר משב דק של רוח ים מלוחה.
״אני לא חושבת,״ אני אומרת.
״אוקיי.״
״רוצה שניסע מחר לאנשהו?״ היא שואלת פתאום ומתרוממת במיטה. ״ניקח את עצמנו לאיזה מקום מיוחד?״
״יש לי מבחן מחר.״
״במה?״
״גיאוגרפיה.״
״גיאוגרפיה!״ היא צוחקת. ״את מתכוונת להיות גיאולוג?״
״גיאולוג זה לא–״ אני מתחילה להגיד, ואז עוצרת. ״כן אמא,״ אני מחייכת, ״אני מתכוונת להיות גיאולוג.״
״אז את חייבת להרגיש קצת את האדמה. את האדמה ואת המים. את יודעת לאן ניסע?״
״לאן?״
״לכינרת.״
אני מהססת. לרגע אני רואה אותי ואת אמא יושבות על גדת האגם, אני שוב ילדה ויחד אנחנו מדליקות מדורה ואוכלות ביצים קשות ומקשיבות לרחש הרוח בשיחי האשל, כמו שעשינו בפעם ההיא, לפני שהכול השתנה.
״אוקיי,״ אני אומרת. ״ניסע.״
את המשך היום אנחנו משקיעות בתכנון; אמא מבררת על מחירי כרטיסים לאוטובוס, ואני נשלחת ללקט שטרות ומטבעות נשכחים ממגירות שונות בבית. אחר כך היא יוצאת מהמיטה ומתלבשת יפה ויחד אנחנו יורדות למכולת של איציק וקונות שקית ענקית של חטיפים, ובבית אנחנו מארגנות אותם בתיק יחד עם שקי השינה והבגדים הארוכים.
״בואי נלך לישון מוקדם,״ היא אומרת אחרי שהכול מוכן. ״שלא נהיה עייפות.״
אני מסכימה, ובאחת עשרה בלילה אני כבר שקועה בשינה נרגשת.
אני קמה בשבע בבוקר והולכת להעיר אותה, אבל על דלת חדרה אני מוצאת פתק.
בוקר טוב מתוקה, כתוב בו. לא הצלחתי לישון. אל תעירי אותי בבקשה. אני אתעורר וניסע.
אני מחכה כל הבוקר. כשמגיעה השעה שתים עשרה אני מתלבטת אם להעיר אותה בכל זאת, ובמקום זה מוציאה מהתיק שארזנו שקית גדולה של ביסלי ואוכלת מול הטלוויזיה בסלון. כשהסרט שאני צופה בו נגמר אני שמה עוד אחד, וכשהשני נגמר אני שמה אחד נוסף. מזווית עיני אני מבחינה בשמיים המתכהים בחלון, אבל אני לא מביטה לשם. אני כל כך עייפה.
לאחר זמן מה אני מרגישה יד מונחת על ראשי.
״נרדמת,״ אמא אומרת כשאני פוקחת את עיניי.
״כן.״
״כבר מאוחר,״ היא מפהקת, מביטה מבעד החלון החשוך, ״השמש שקעה.״ היא מתיישבת לידי. ״ראית סרט?״
״כן.״
״סרט יפה?״
״כן.״
***
שבועיים אחרי שאני מגיעה לחווה אני מתעוררת באמצע הלילה כשמשהו חם מרטיב את כפות רגליי. אני מדליקה את האור, ובקצה המיטה אני רואה את החתולה האפורה יושבת בשלולית קטנה ומלקקת גור יחיד, עכברי וחסר אונים. היא מרימה אליי מבט מודאג, מורידה אותו חזרה אל הגור הקטן.
״חמודה קטנה,״ אני ממלמלת, מלטפת את הראש העייף. ״יופי.״
***
זה מתחיל כמו תמיד, ובהתחלה אני לא דואגת. בבוקר שלמחרת הטיול האבוד שלנו אני מתעוררת לקולה של אמא שרה מהמטבח. אני קופצת החוצה מהמיטה – את המחיר שנאלץ לשלם אחר כך אני מדחיקה – אני אוהבת את אמא במצב הזה, כשהיא קמה מוקדם ושרה במטבח, מטגנת חביתות, פותחת חלונות ויוצאת לרחוב לקנות פרחים שאנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו. אולי הפעם היא תישאר ככה, אני חושבת לעצמי. זה יכול להיות.
״יש לי רעיונות נפלאים לבית הישן הזה,״ היא אומרת לי בחיוך כשאני נכנסת למטבח. היא מהססת לרגע ואז מוסיפה: ״לא נורא שלא נסענו, נכון?״
אני שותקת.
״בסוף רק בבית בן אדם באמת יכול לשנות לעצמו את החיים,״ היא אומרת, ״ותכף הקיץ מתחיל.״
כמעט מדי אביב אמא נתקפת באותו פרץ שאפתנות, שמה לנו את ערוץ הלהיטים ברדיו ויחד אנחנו מסדרות את הבית – אנחנו קפדניות, פותחות את כל הארונות לרווחה ומוציאות את כל החפצים מהמגירות למיון – אבל לאחר זמן מה הגל דועך. אמא חוזרת למיטה, החפצים נשארים מפוזרים, וכך אנחנו חיות עד הפעם הבאה.
״נכון שזה לא נורא?״
״נכון,״ אני אומרת לבסוף. ״זה לא נורא.״
***
כל חיי גרתי בדירה ברחוב גאולה, בה אם הכרת את הזווית הנכונה יכולת לראות מחלון המטבח את שוליו הכחלחלים של הים התיכון.
כבר בגיל שש הייתי יורדת אחר הצהריים לרחוב, חוצה את שני הכבישים הבודדים בדרך לחוף ומטפסת לסוכה של שמעון המציל, שגר בבניין שלנו, לצפות בגלים המנצנצים לפנינו ולחכות לקריאת הטביעה שלה בלבי ייחלתי, ושרק לעיתים רחוקות הגיעה.
״פעם לא הצלחת להציל מישהו?״ שאלתי אותו אחר צהריים אחד, ״פעם ניסית להציל מישהו ולא הצלחת?״
שמעון מביט בי בעיניים מכווצות משמש, עיניים שהים המשתקף בהן צובע אותן כחול שליו ורחב ידיים.
״לא,״ הוא אומר.
״אל תשקר.״
״אני לא משקר,״ הוא מושך בכתפיו, ״אף פעם לא ניסיתי להציל מישהו ולא הצלחתי. פשוט לא.״
***
כל היום אנחנו מנקות, מסדרות, זורקות שקיות על גבי שקיות של חפצים ישנים. תוך כדי עבודה אמא מספרת לי סיפורים מפעם; חלקם משעשעים, ויחד אנחנו צוחקות עד שדמעות עולות בעיניי; חלקם עצובים, אבל גם אותם אני נהנית לשמוע.
כשהלילה מגיע אנחנו עוד עובדות. אני מציינת שאולי כדאי שנלך לישון, ואמא מסתכלת עליי באכזבה.
״אבל כל כך מוקדם,״ היא אומרת.
״כבר חצות,״ אני אומרת לה במבוכה. בדרך כלל היא מתעייפת אחרי כמה שעות, אבל הפעם הזו היא אחרת. ״ויש לי בית ספר מחר.״
״אל תלכי,״ היא קובעת. ״בבית הזה לא הולכים יותר לבית הספר. די עם זה. גם ככה השנה עוד רגע נגמרת.״ היא עוצמת עיניים וחיוך קטן מטפס על שפתיה. אני אוהבת את אמא בעיניים עצומות.
״את יכולה ללכת לישון אם את עייפה,״ היא אומרת כשאני לא עונה, והטון שנוסף לקולה מכווץ את בטני. ״אבל אל תלכי לבית הספר.״
היא פוקחת את עיניה והן אטומות ומלאות חיים. ״אוקיי?״ היא דוחקת בי.
״טוב,״ אני אומרת. ״אוקיי.״
***
״לא ידעתי,״ דוד ניקו אומר כשאני מספרת לו בבוקר שהחתולה האפורה המליטה. ״הייתי צריך לדעת. היא באמת השמינה.״ הוא מהרהר בזה ואז מוסיף, ״היא חתולה צעירה, זה עדיין לא הזמן. היא כמעט גורה בעצמה. גור אחד את אומרת?״
״כן,״ אני מהנהנת. ״רק אחד.״
״בדרך כלל יש לפחות שניים, זה…״ הוא מסמיק ולא משלים את המשפט.
***
בבוקר אני מוצאת את אמא במטבח.
״לא ישנתי,״ היא אומרת לי בעודה מצחצחת את מסגרת החלון. ״את לא מבינה כמה עבודה עשיתי. תראי.״
הבית הפוך כולו, אבל ארונות המטבח מבריקים מרוב ניקיון.
״זרקתי כל מה שהיה ישן. כל מה שהיה מגעיל. אנחנו לא נחיה ככה יותר,״ היא מביטה בי בתחינה, עיניה פעורות וזוהרות.
״אוקיי,״ אני אומרת לבסוף. ״לא נחיה ככה יותר.״
***
לקראת אמצע הקיץ שתילי הטבק עומדים גבוהים ואיתנים. צריך לדלל אותם, כך אומר דוד ניקו, ויחד אנחנו עומלים ימים ארוכים לחתוך את הגבעולים הצדדיים שצומחים פרא.
״זה מרכז את האנרגיה בעלים,״ הוא מסביר. ״כדי שהם יצמחו חזק. חשוב לא לבזבז אנרגיה.״
לרגעים אני חושבת: הוא עושה את כל זה בשביל שדה של מישהו אחר.
שעות ארוכות אני מרוכזת בגיזום, עוברת שתיל שתיל על פני התלמים המיושרים. רק פעם אחת עולה בראשי תמונת המסדרון הארוך, החיוור, שמאחורי אחת מדלתותיו הרבות אמא נשארה. אני מגיעה אל סוף התלם. האדמה רכה תחת רגליי כשאני צועדת בחזרה, להתחיל שורה חדשה.
***
בימים שאחרי אני כל הזמן מצפה שאמא תקרוס, אבל היא לא קורסת. היא עוברת פינה אחר פינה, מצחצחת ומסדרת וזורקת וקונה, ובתום חמישה ימים הבית נראה כפי שלא ראיתי אותו מעולם.
״זהו,״ היא אומרת. היא עומדת בסלון, ידיה שלובות והיא מסתכלת סביבה. מבטה חולף על פני החלון הרחוץ, המדפים המסודרים, וקמט עולה בין גבותיה. ״זהו.״
משהו במראה פניה מדאיג אותי. ״את צריכה לנוח,״ אני אומרת.
״אני לא עייפה.״
״אבל–״
״לא,״ היא אומרת בקול קטן ונוקשה. ״עדיין לא.״
***
סוף העונה מתקרב. לפני שהקטיף מתחיל דוד ניקו לוקח אותי לסיבוב בשדה ומסמן כמה צמחים שלא נקטוף אלא נשאיר כנושאי זרעים לשנה הבאה. כשאני שואלת איך הוא בוחר אותם, דוד ניקו זועף.
״הם צריכים להיות חזקים,״ הוא אומר לבסוף, עיניו מצומצמות באור השמש. ״הם צריכים להיות יכולים להגן על הזרעים שלהם. חזקים ובריאים.״
״אבל איך אתה יודע איפה יהיו הזרעים הכי טובים?״
הוא מביט בי וגבותיו מתרוממות. ״הזרעים תמיד טובים,״ הוא אומר במבוכה. ״הזרעים הם תמיד בסדר.״
***
אני ואמא עומדות בסלון, אני מסתכלת עליה והיא בוהה החוצה מהחלון.
״תרדי לקנות פרחים,״ היא מסתובבת אליי ועיניה אדומות ומפצירות. ״אוקיי? קחי כסף מהתיק שלי.״
״אמא, אני–״
״לא. אני אמא שלך ואני אומרת לך לרדת.״
אני לא רוצה ללכת, יש לי הרגשה לא טובה ואני מעדיפה להשאר בבית, אבל אמא מתעקשת. כשאני חוזרת הביתה כעבור זמן קצר עם זר חמניות משוק הכרמל, הדלת נעולה. אני דופקת ודופקת, צועקת לה שתפתח, אבל היא לא פותחת ולא עונה. שמעון המציל יוצא לחדר המדרגות; הוא לא מחכה להסבר אלא פורץ את הדלת בזריזות, מבקש ממני לחכות בחוץ. מהרחוב אני שומעת אני שומעת סירנות מתקרבות, והמחשבות שלי איטיות ומשונות. אני חושבת: מישהו נפגע.
***
סיימנו לקטוף את עלי הטבק, ודוד ניקו מלמד אותי איך לקשור אותם בצרורות. בזמן שאני עובדת הגור הקטן מתרוצץ באסם, צד זבובים, פורע את החוט שבידי. כשהוא מסיים לשחק הוא מטיל עצמו על הקרקע ונרדם. החתולה האפורה דרוכה, עוקבת אחריו במבטה, מתאמצת להבין את תפקידה.
״הוא כבר לא יונק,״ דוד ניקו מציין. ״הוא נגמל מוקדם.״
״למה?״
״לא יודע,״ הוא אומר, ״יכולות להיות כל מיני סיבות.״ הוא מספר לי שגורים מסוימים ממשיכים לינוק גם עד גיל שלושה וארבעה חודשים, והחתולה האם צריכה לנשוך ולתקוף אותם כדי שייגמלו. ולפעמים, הוא אומר, הם פשוט מפסיקים. ״יכול להיות שהחלב שלה חמוץ,״ הוא מהרהר.
״אני לא חושבת שהחלב שלה חמוץ,״ אני זועפת. ״למה שהחלב שלה יהיה חמוץ?״
״אני לא יודע,״ הוא אומר, ״אבל זה יכול להיות.״
״משהו לא בסדר,״ אני מתעקשת.
״אה,״ דוד ניקו מביט בי במבט שאני לא אוהבת – מבט רך. ״אבל הכול בסדר.״
***
היא לא תסלח לה על זה. כך אני שומעת את אחות המחלקה לוחשת לאחות אחרת ביציאה מחדר האשפוז. קראתי על זה פעם – את יודעת – שאי אפשר באמת לסלוח על זה, היא אומרת שוב. המבט שלה מתרומם והיא רואה אותי. אני מודעת פתאום לזר החמניות הנבול שכבר יום שלם אני סוחבת איתי לאורך המסדרונות הלבנים ובפינות ההמתנה הנוקשות. פניה מאדימות והיא ממלמלת משהו על כך שאמא ישנה, סוגרת את הדלת. השתיים מביטות בי כשאני חוצה את המסדרון ועל פניהן חמלה, קוצר רוח; הן רוצות שאני אכעס, אבל אני לא יכולה. אף אחד בכל המקום הזה לא מכיר אותה, מלבדי.
***
הסתיו הגיע. השקדייה הבודדת ששתולה מחוץ לבית עומדת חשופה ודקה ובכל מקום האדמה כהה וקשה ורוח קרה נושבת מחוץ לבית.
״עומד לרדת גשם,״ אני אומרת לדוד ניקו כשאני נכנסת למטבח.
״זה בסדר,״ הוא אומר בקול מוזר. ״הכול כבר מתייבש באסם. שיֵרד.״
הוא צופה בי בזמן שאני מורידה מרגליי את המגפיים, תולה את המעיל, מתיישבת.
״מה?״ אני שואלת.
הוא מרים את מבטו ולרגע נדמה לי שאני רואה בעיניו, שכל הקיץ היו ענייניות, נדיבות ושלוות, משהו אחר; משהו שדומה לחרטה.
״כלום,״ הוא אומר לבסוף. הוא מכחכח בגרונו ואז אומר בקול יציב: ״לא – אמא חוזרת הביתה.״
***
״את רוצה לקחת אותה איתך?״ דוד ניקו שואל אותי כשאני מלטפת לשלום את החתולה האפורה. גשם כבד יורד בחוץ; זה הבוקר האחרון שלי בחווה והחפצים שלי ארוזים ומונחים בתא המטען. ״את יכולה אם את רוצה.״
״אני לא יכולה.״
״למה?״
אני מעיפה מבט בגור הגדול שמשחק בפינת החדר. דוד ניקו עוקב אחרי מבטי.
״הוא לא צריך אותה,״ הוא אומר בעדינות. ״הוא כבר אפילו לא זוכר שהיא אמא שלו.״
אני שותקת.
״ככה זה אצל חתולים,״ הוא אומר. ״ככה זה בטבע.״
״לא נכון. לא בטוח. לא תמיד.״
החתולה האפורה מתחככת בידי ואז מתהפכת על גבה ומחכה לליטוף.
״אני לא יכולה,״ אני פולטת. ״וחוץ מזה, אני אלרגית.״
״את אלרגית?״ דוד ניקו מתפלא. ״אבל כל הקיץ–״
״כן,״ אני קוטעת אותו. ״אני ואמא אלרגיות. זה גנטי.״
הוא מביט בי ומצחו מתקמט.
״אנחנו אלרגיות,״ אני אומרת שוב.
״את אלרגית – איך?״
״לא יודעת,״ אני אומרת באומללות. ״אני לא יודעת איך.״
***
הדרך חזרה מן החווה חולפת מהר. אני מהרהרת בנסיעה הלוך – האם רק דמיינתי את המרחק?
״אנחנו מתקרבים,״ דוד ניקו אומר, וקולו נשמע לי מוזר, מרוקן, ״עוד מעט נגיע.״ הוא מהסס לרגע ואז מוסיף: ״את יכולה לבוא שוב, אם תרצי.״
״בקיץ הבא?״
״כן.״
״כן.״
חיוך קטן עולה על פניו של דוד ניקו בחושך. מבעד נהימת הטנדר נדמה לי פתאום שאני שומעת את רחשי הערבה שוב; את קריאת הצבועים הצווחניים במרחק, את עופות הלילה ופטפוט הציקדות בחושך. אני נזכרת בשריקות העטלפים שמקיפים את ביתנו ברחוב גאולה, בקריאות השיכורים מבחוץ, בגלי הים שלא באמת שמעתי, ובכל זאת יכולתי לחוש בלילה את לחישתם הקרובה, המנחמת. מדי פעם דוד ניקו מציץ בי במראה, והוא מרוצה ומודאג. אני צופה באורות העיר המתגלים במרחק, נשענת אחורה ומלטפת את החתולה שעל ברכיי.