דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

שבע דקות בגן עדן / יעל משעלי

הג'וב הראשון שלי כנערה, הטריק שלי להפוך למקובלת, היה למנות את עצמי ליועצת לענייני מין. את ההשראה קיבלתי מהמדור השבועי במעריב לנוער "על בנות ועל בנים". בכל שבת הקדשתי פרק זמן מיוחד לקריאת המכתבים שנשלחו למערכת על מזמוזים מתחת לחולצה וקרי לילה. בבית הספר הדתי שבו למדתי, זה היה מקור ידע בלתי רגיל, שלא היה נגיש למרבית הבנות מלבדי. לפני שנעשיתי ליועצת, תפקדתי כמתווכת: בכל יום ראשון, בהפסקה הראשונה, בנות הכיתה התגודדו סביבי לשמוע אלו מקרים נחשפו השבוע. תחילה הקראתי את השאלות והתשובות, ובהמשך שלפתי מזיכרוני בעיות ופתרונות בידענות של מי שלא נדרשה לקרוא עד הסוף. בשלב הסופי הגשתי אף הכוונה פרטנית. מי שהייתה זקוקה לעצה הייתה קובעת איתי פגישה בהפסקה הגדולה בכניסה לגן הבוטני. שם, בין עצי הדובדבן והשקדיות, לבין צמחים שלא ידענו את שמם – כל אחת בתורה סיפרה לי את הסוד שלה, זה שכנראה היה מזכה אותה בחצי עמוד של ייעוץ והסברה, שאני לקחתי על עצמי להמיר לשבע דקות הליכה קשובה. קיוויתי שגם אליי יגיעו דילמות כגון: "התחככנו עם בגדים עד לפורקן, האם ייתכן שאני בהיריון?" או "אני נמשכת למורה שלי לאנגלית, האם זה אומר שאני לזבית?", אבל כל מה שהגיע לפתחי היו התנסויות לא נבחרות עם האח של החברה, הבן־דוד מדרגה שנייה או הבחור הגבוה שמחכה מאחורי הספרייה. תמיד הייתה שם יד לא רצויה שפלשה מתחת לגרביונים או לטרנינג, לרוב, באופן לא חד־פעמי. הסיפור הקל ביותר כלל נשיקה כפויה בשירותים של הקולנוע, והקשה ביותר – מין כפוי שנמשך לאורך שלוש שנים בגילאים חד ספרתיים. הסיפור האחרון, שסיפרה סיון, סופר לא רק לי אלא גם לסיגל, החברה הכי טובה שלה ושלי, ומאז סיגל ואני היינו נפגשות להתלחש מאוזן לאוזן ולבכות מאחורי העצים. לסיון לא סיפרנו דבר. אמרנו לה שהיא עדיין החברה הכי טובה וחיבקנו אותה חזק עם יד אחת ואת היד השנייה אגרפנו או שמנו בכיס. ידענו שאם היא תדע שאנחנו עצובות־נגעלות מהסיפור שלה היא תיעלב נורא ולכן העמדנו פנים שזה סיפור רגיל ששמענו כבר, וכל מה שנשאר ממנו הייתה ההוכחה שאנחנו החברות הכי טובות שלה ולכן ידענו את מה שהוצפן משאר העולם. הייתי תמיד אומרת לסיגל שאנחנו צריכות להסתכל לה בעיניים כשהיא מדברת על זה אחרת היא תדע שמשהו לא בסדר, ופעם אחת, כשלא הצלחתי, סיגל אמרה בקול רם: "נכנס לך משהו לעין! לכי לשטוף פנים לפני שזה יחמיר."

  החלק הפחות מאתגר בלהיות ד"ר רות של נערות דתיות בשנות התשעים היה לפרש להן מה קרה בסדרות טלוויזיה שלרוב לא הרשו לראות כך שהייתי צריכה גם לספר מה קרה וגם להסביר למה. מאוד אהבנו להגיד "הם הלכו עד הסוף" או "התעלסו" ולהרגיש שהמילה קשה בפה כמו מסטיק חדש בנגיסה הראשונה. כל הזמן חיכיתי שמישהי תשאל אותי מה זה אומר אם היא נוגעת בעצמה מתחת לשמיכה, אבל אף אחת לא שאלה וכך נותרתי מומחית לכֹּל מלבד עצמי, לא משוכנעת עד הסוף שזה אכן "מעיד על התבגרות תקינה לגילי", כפי שנכתב במגזין הגלוסי שבו הכול היה צבעוני ושייך לעצמו, שלא כמו בחיים שלי. ככל שרבו הטיולים לגן הבוטני, יד זרה פרעה לא רק את התלבושת האחידה שהלחימה את כולנו לאותה אחת, אלא גם את תת המודע. היותי יועצת מין מטעם עצמי ובנות כיתתי שיבשה את יכולתי לגעת בעצמי. גם כשהשתמשתי ביד שלי, היד שנגעה בי לא הייתה שייכת לי. ככל שניסיתי להיאבק בתמונות שסופרו לי, ולנעוץ את מחשבותיי באישה מאופרת בכתונת סטן מנשקת בהטיה מעוצבת בחור רחב כתפיים בבגדים מגוהצים, כך הן הפכו עיקשות יותר. תהיתי למי אפשר לשלוח את השאלה – למי שייכת היד שרק באמצעותה אני יכולה לגעת בעצמי בלי להוציא מהארון את כל בנות כיתתי, ואולי, בנות מיני. ידעתי שלא מרצון אני משתייכת לכת אנוש שגישתה לעצמה לְעולם מתווכת. חיפשתי תשובות בעיתונים שאמא שלי הצניעה בתחתית הערמה הסלונית ובאחוריהם הופיעו תמונות של חזה נשי במגוון צורות וגדלים בתוך מודעות שנחתמו בצמדי תארים: "שובבה וחמה" "צעירה ומנוסה" "מחכה לך". תהיתי מי הנמענים של האיברים, והאם אותן נשים מצליחות להתענג מלגעת בהם בלי לדמיין דברים שקרו לנו/להן. מי הייתי כשלקחתי את אותן נשים מפורקות איתי למיטה, גבר או אישה?

  המודעות האלה, שהשחירו את כריות האצבעות שלי, ויצרו קישור ראשון בין משיכה לבושה, הכינו אותי למכבש ההפרטה של הגוף לאיבריו. לאימון הגוף להיפעל מכניסת איבר לאיבר. גם כשמשקל גוף שלם היה מעליי, חם ולח ואוצר מחשבות שקירבו אותי ותנועות שרציתי בקרבתן, לרוב רק יד זרה יכלה להביא אותי לצד השני (לא בבטחה), לא משנה כמה הייתי קרובה אל הסף, בעצמי או מתוקף הסמיכות שלי למי שרציתי.

  האם אפשר לחפוץ בלי להפוך או להיהפך לחפץ? האם אפשר להגיע לשיא בלי להיעשות כובש או נכבשת? כמה משנים האיברים שנולדנו איתם, אם ברגע האמת, בכל פעם מחדש, אלה מומרים באיברים מיתיים מסיפורים בראשיתיים?

  מחיקת הפנים נחוצה למין. ייתכן שזו הסיבה שאנו עוצמות עיניים כל אימת שאנחנו מתמסרות לאקט מיני. להיות אישה במין זה להסכים (כשאנחנו מסכימות). אך איזה חוזה נחתם בין המוח לכוח? בין הכרה להנאה? האם זהותי המינית מבהירה עם מי אני רוצה לצעוד ברחוב יד ביד או מצהירה על צורך פרימלי שלי באיבר? והאיבר הזה, האם הוא צריך להיות מחובר אליי מתוכי או מחוצה לי? ומה אם איני נהנית לראות את האיברים שנחוצים לי מחוברים לשום גוף שאני רוצה בסמיכות לי? מה מגדיר אותי יותר, האיברים שלי או האיברים שאני רוצה במחיצתי? האיברים שאני רואה לנגדי או אלה שאני רוצה לגעת בהם או שייגעו בי?

  להיות אישה בסקס זה להיות מתווכת. לתווך בין עונג לטראומה בלי להרגיש אשמה כשאין סובלימציה. לתווך בין הגוף שלי לגוף שלי באמצעות מישהו או משהו שאינו אני, מדומיין או סיליקוני. להבין שגם מין פתאומי הוא טקסי ושגם גירוי אינו אקראי. האם זהותי המינית תלוית מין ביולוגי או מין מעשי? האם המיניות שלי היא סך כל הפעולות שאני רוצה שיתקיימו במין או בראש ובראשונה האדם שאיתו אני רוצה לקיים "יחסים"? ומה אם אין התאמה בין הפעולות למפעילה, האם אני עדיין אותה אחת? כשאני אוחזת בכל כוחי בגוף שמכסה על שלי וממלא אותי, אך לנגדי רואה איברים או גופים אחרים, האם אני בוגדת במיניותי? במי שמולי? בעצמי?

  להיות מתווכת של מין זה לא להיות בעל מין. זה למכור את עצמי (גם לעצמי) באמצעות העתקים של חלקים נבחרים מתוכי. זה להתגרות רק מהשתקפויות והתקות כי למקור אין כוח משלו. זה לפרט מראש את התנאים וגם להטיל היטלים על פורעים (לפחות למי שמעזות להתלונן ומאמינים להן). להיות בעל מין זה לקחת מין ללא עיכובים מעצמי או ממי שמולי בלי שזה יחשב אלים. להיות בעל מין זה להיות מי שגופו אינו מתפרק במין, מקבל משמעות במין או מגשים את ייעודו במין.

  בעוד הפסיכואנליזה לא מאמינה שאפשר להיפגש במין משום שהאיווי מבוסס על חסר או רִיק, ייתכן שכישלון המפגש נעוץ בכך שבמין אנו משועבדים לייצוגים קודמים של מין וליחסי הכוח שאלו נושאים או משרתים. האם ניתן לקיים יחסים של מין כשהמין תובע התכנסות של העצמי אל הבראשיתי, הטראומטי או המקרי, זה שלאורו ובחסותו נמשכנו ודחינו במיידיות שמיוחסת לאינסטינקטיבי, הבלתי נשלט, ה"טבעי"?

  ובעיתות משבר, האם מין משעתק את הממשי או מציע אסקפיזם? האם נרשה לעצמנו להיכנע כשברקע אויבים ושליטים בלתי אחראיים? ואולי כשגברים בחזית נשים יכולות להכניע במין? כיצד מִתרגמים התפקידים לשתיים שאינן בעלות בית? האם הן כפויות לנכס את כלי האדון כדי לפרק "דחפים" או מסוגלות לקיים מין (עצמי או שיתופי) ללא מתווכים?

  ברגע שהבנתי שהמיניות שלי כוללת עוד אישה מלאכת התיווך הכפילה את עצמה. שוב לכדה את עיניי מודעה מגב העיתון של שבת, אבל הפעם כזאת שלא כללה תמונה אלא רק את הכיתוב "דו־מינית בת 20 בְּדומה". העתקתי את המספר למאחורה של היומן והפכתי בו כמה ימים לפני שאזרתי אומץ לחייג אליו. מישהי ענתה ואמרה שקוראים לה תום, ואני זוכרת שחשבתי שזה נשמע מומצא. אני לא בטוחה מה היא אמרה, אבל השיחה הסתכמה בכך שהיא הציעה לי להיפגש בתל אביב באיזו דירה. לא היה לי ברור של מי הדירה ואם היא גרה עם ההורים או לבד, אבל נסעתי באוטובוס במשך שעה את כל הרחובות שמפרידים בין פריפריה למרכז ומיהרתי לדפוק על הדלת מחשש שאתחרט ואברח. לדלת ניגשה אישה כבת 30, שלא הבנתי אם היא אמורה להיות הבחורה מהמודעה. התלבטתי אם להיכנס או לא, אבל חשבתי, נו כבר הגעתי עד לפה. הדירה הייתה דירת סטודיו עם מדרגות עץ לולייניות שהובילו לקומה נמוכה ובה שלושה מזרנים מכוסים בסדינים ומוקפים במראות. השתדלתי לא להסתכל לעברן שכן הכפלת הסיטואציה נראתה לי מופרזת. מעבר למטבח התגלתה ספת עור שחורה ועליה ישבה בחורה עם שיער מתולתל ובהיר שאכן נראתה בת 20. תום? שאלתי בקול שניסה להתייצב, היא ענתה כן והציעה שנצא לטיול ברגל. ההזדמנות להימלט מדירת ההשתקפויות והאישה שלא הצלחתי לשבץ הקלה עליי והנהנתי. יצאנו לרחוב החשוך באופן חלקי. אימהות הכניסו ילדים לבתים וריח של חביתות וסלט פשט תחת פנסים כתומים. תום הציעה שנשב על ספסל ואני שאלתי מייד של מי הדירה הזאת? של יוסי. מי זה יוסי? איש שאוהב לסביות. הוא נותן לנו לגור פה בחינם. בחינם? תמיד יש אצלו בחורות, בדרך כלל כאלה שהעיפו אותן מהבית. והאישה שפתחה לי? זאת הבת זוג שלו. היא נמצאת כאן כשהיא באזור, אבל אם תחזרי איתי אחר כך תפגשי עוד שתיים שגרות כאן עכשיו. למה הוא עושה את זה? שאלתי אף שידעתי. הוא לא מכריח אף אחת לעשות שום דבר. אני כשהגעתי לכאן הגעתי עם בת זוג בכלל והוא קיבל אותנו בזרועות פתוחות. אז אף פעם לא עשית איתו כלום? היא הוציאה סיגריה בודדת מכיס החולצה והדליקה אותה. פעם אחת זה פשוט קרה. אני ועוד מישהי היינו יחד והוא רק הסתכל מהצד ואז איכשהו היא הזמינה אותו לנשיקה ומשם זה פשוט התגלגל, את יודעת. וזה לא הפריע לך? לא, מאז זה לא קרה ואני יודעת שהוא לא לחוץ עליי. תמיד יש בחורות שמזמינות אותו. וההורים שלך יודעים איפה את? כבר עשרה חודשים שלא. יצרתי קשר פעם אחת ואמא שלי אמרה שאם אני רוצה לחזור אני צריכה להפסיק לראות את החברה, אז כבר העדפתי להישאר כאן. אני לא בטוחה איזה מבט היה לי באותו רגע, אבל פתאום היא הפסיקה לדבר וחייכה בדרך שלא הכרתי. עד אותו רגע לא ידעתי שחיוך יכול להיות מזמין. השפתיים שלי החזירו חיוך כמו השתקפות וברגע הזה היא נצמדה אליהן. חשבתי מה יחשוב מי שיעבור ויראה שתי נערות מתנשקות באמצע הרחוב וגם לאן אני אמורה להזיז את הלשון, והיא הרגישה וכיוונה אותי ואני הכנסתי אותה עוד קצת וחשבתי בלב: אז ככה זה נשיקה, ומייד לאחר מכן: אני מנשקת בת. ואף שהיא הייתה הפה הראשון שאירח את שלי על ספסל עץ, בשעת ערב מוקדמת, תחת פנסי רחוב וריחות משפחתיים, כשהייתי בבית עם עצמי ורציתי לטעום מהנשיקה כמתאבן למגע שלי, מייד התערבבו לי בראש תמונות שלה מתנשקת עם החברה ואז מקיימת מין עם האיש.

  משיכה היא קונספט מתעתע. איפה עובר הגבול בין גועל לגירוי? בין דחייה לעוררות? אם רשמית אני מגדירה את עצמי כמי שנמשכת לנשים, האם זה אומר שעליי להימשך לנשיוּת? ואם ביטויים של גבריות מושכים אותי, אבל רק כשהם מנותקים מגברים (ממשיים), מה מגדיר את המשיכה שלי לנשים? אם אני רוצה נשים רק כשהן מבטאות את מה שנחשב א־נשי במובהק, למה אני נמשכת בשורה התחתונה: לגוף או למחווה? לאיבר או לתנועה? אילו מהקונסטלציות יכולות להיכנס תחת קטגוריה אחת ואילו נדונות לזלוג במידה דומה מכל ההגדרות כולן?

  לא קל להודות שאני רוצה אישה שמתנהגת "כמו גבר". ראשית, בגלל ההנחה שיש התנהגות שהיא אינהרנטית לגברים, ושנית, בשל ההבנה שאם תבוצע על ידם היא עשויה להיות בעייתית. האם מה שהופך תנועה או מחווה ממרתיעה למגרה הוא היעדרו או נוכחותו של איבר? קל לגאול התנהגות גברית של נשים בתואנה שזו אינה נובעת מהביולוגיה או משרתת מנגנון בחברה, אך האומנם למשיכה אכפת ממחאה? מה גורם לאישה לרצות באישה שאיננה אישה (מעיקרה)? האם המשיכה היא לנוכחות חריגה של הגברי או להיעדר לא־צפוי של הנשי? האם המשיכה היא תוצר מקרי של תסריטים שהפנמתי ועיבדתי, מעין פשרה בין מה שאני רוצה למה שלמדתי מקטנות לזהות כמסגרת מארגנת של משיכה? האם גם היום, כשאני נוגעת באישה או כשהיא נוגעת בי, המגע בינינו בהכרח מתווך באמצעות מבט ויד גבריים?

  עבור מי שמחוברתת מראשיתה להבין את גופה כנושא את פוטנציאל הריסתה, הדרך היחידה להתנגד היא לתעד את התנסויות הגוף בעולם, את השמות שהוא צובר, את מה שהוא חווה והאמצעים בהם הוא משתמש. נשים עשו עבודה טובה בלהוכיח שהתרבות מלמדת גברים לנצל אותן בכלים מוסדיים, אך הוא טרם הציע פתרונות למי שאינן מעוניינות לבחור בין ביטחון לעונג. גם בעידן (פוסט) מי טו אנחנו עדיין חרדות שאם נספר סיפורים שיחשפו קרבה בין פנטזיה לטראומה, זה מייד ישמש נגדנו כדי להוכיח שנשים רוצות את מה שגברים לוקחים. אבל ההיסטוריה הזאת אינה נכתבת כנגד פוגעים אלא בעד מי שמבינות שההפרדה בין פגיעה להנאה אינה סטרילית. מה שאנו רוצות לא חייב להיות ההפך המוחלט מהדבר הכי נורא שקרה לנו פעם. העובדה שאנחנו יכולות לשאוב השראה ממלחמת התשה אינה הצדקה למיזוגיניה. זו ההוכחה שגם כשאנחנו בסכנה, אנחנו לא מוותרות על אוטונומיה. שגם למול זוועה אנחנו מפעילות תושייה. זו ההבנה שיכולת תמרון היא תנאי מאפשר למימוש התשוקה, שלעולם לא תוכל לדגמן באופן מושלם פוליטיקה.

  ייתכן שלהיות מרצה למגדר זה פיתוח יצירתי של הג'וב הראשון שהיה לי ביסודי. כאז, גם היום, אין לי טור מודפס או דמיוני, אבל תפקידי בעולם עודנו להקשיב לנשים מודדות את המרחק שלהן ממה שנחשב לנורמלי. גם היום, יותר מדי ממה שקורה לגוף שלנו נמצא בידיים זרות, והדרך שלנו להתענג היא לרוב מקרית, עקיפה ולא מופיעה בשום מפה. חלק ניכר מתפקידי מוקדש לניפוץ האשליה שקיימת הבחנה חד משמעית בין דכאני לחתרני, ולקידום התפיסה הלא־אופנתית שמה שעושה לנו טוב ונעים הוא בהכרח רדיקלי.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp