מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שאלון[*] / דנה חפץ

שאלון זה נועד לצורכי זיכרון. באם תבחר/י להשיב עליו, הינך מתבקש/ת לעשות זאת בכתב-יד ברור, או מוטב: בדפוס.

מומלץ להשיב על השאלות ללא השתהות, ולאחר מכן לקרוא אותן שוב ובמידת הצורך או הרצון להרחיב (אך לא למחוק).

אין מגבלה על אורך התשובות.

אין מחויבות להשיב על כל השאלות.

בהצלחה.

 

 – את/ה זוכר/ת אותו/ה היטב?

כן. מאוד. אבל רוצה לזכור יותר.

אין לי עם מי לדבר עליה. אין לי קשר עם מי שהיה בעלה ועם ילדיה.

(היא נגעה עמוק בחיי, אני נגעתי עמוק בחייה. יש קשרים שאי אפשר באמת להסביר.

ממרחק השנים אני עכשיו קוראת את המילים שכתבה אליי. זה כמעט כל מה שנותר לי ממנה.)

– מה הדבר הכי בולט שאת/ה זוכר/ת ממנו/ה?

החיוך. בנאלי, אני יודעת, אבל החיוך שלה היה הכל חוץ מבנאלי: עמוק וסוחף. ועצוב. כזה שמתחיל בקצות הפה ומייד מתרחב, מאוד, אבל אף פעם לא מגיע לעיניים.

ואת תנועות הידיים, שזזו כל הזמן בתנועות גדולות כשדיברה. גם כשעישנה הן זזו ככה.

(מספרים על מפץ גדול אחד שהוליד את היקום. סביר להניח שאירעו עוד אינסוף מפצים גדולים שבראו אינסוף יקומים וגם הרסו אותם בכל פעם מחדש. נצחים מפרידים בין המפצים. אבל אלוהי החסד מזמן למאמין המסור ריבוי שלהם בפרק זמן קצר יחסית, זרם גאולות שכל אחת מהן היא רגע דחוס שלא נהרס לעולם: החיבור הפתאומי בין שתי אהבות, בין שתי בכיות, בין שתי כמיהות. ואחר כך הכול נעשה בהיר ומואר.)

– את/ה יכול/ה לתאר את פניו/ה?

לא.

כלומר אפשר להגיד: שיער חום בהיר מתולתל. אפשר להגיד: עינים גדולות, בצבע דבש, עם ריסים כהים. אפשר להגיד: אף קטן. שפתיים רכות. אבל את ההבעות המתחלפות בפניה, האורות והצללים, אי אפשר לתאר. אי אפשר.
(וצליל ההתנפצות כששברתי את הפנים שהעמידה כדי לא להגיד שכבר אין. וכמה העיניים שלה נהיו ענקיות וכהות, כמעט שחורות, ברגע שאחרי. אין מחילה על זה, ולא תהיה.)

– את/ה יכול/ה לתאר את צליל קול/ה?

מחוספס ורך בפנים. קולח ואז נתקע בעצירות-פתע.

וגם: חום-כהה וכחול. כחול שנהיה ירוק עמוק כשהייתה מתרגשת.

(אני נזכרת במאמץ של הקול שלה כשהיא אומרת לי בטלפון, כשיתאפשר נדבר. כלומר אי אפשר, אולי אחר כך, או ביום אחר. ואז היא שותקת, זמן רב, ואני שומעת אבל שוב לא יודעת איך עושים את הדבר הזה, להיזהר. אני חושבת: פחות מילים, יותר הימנעויות מכל הגלים האלה, שלא לדבר על האדוות; להניח אצבע על השפתיים ולהסות: ככה. והיא שומעת את המחשבות שלי ולאט, בעדינות, מניחה את השפופרת.)

 – את/ה יכול/ה לתאר את ריח/ה?

סמיך. מתוח. רך.

(לפעמים נדף ממנה ריח הפחד. אז הייתה נעדרת: מסרבת. מפנה גב. מתכנסת. אומרת לעולם וגם לי: לכו. ולא מצאה מרפא ולא שִכחה.)

– את/ה יכול/ה לתאר את מגע ידו/ה?

חזק. על היד הזו יכולת להיתלות ולדעת שתחזיק אותך. גם כשהיא עצמה כמעט נשברה.

(להגיד לה: את אמרת שתיקחי אותי איתך, שתדאגי לי. שקשר כמו שלנו זה יותר ממשפחה. האם גם עכשיו את שומעת אותי מעבר לכל המרחק, עדיין איתי, כמו שהבטחת.)

– יש חפצ/ים שקשורים בזיכרון שלך אליו/ה?

הקן. קן יונה ריק שמצאנו, כלומר היא, כשחזרנו מהסרט השוודי. הלכנו הרבה לסרטים בתקופת הלימודים, וגם אחרי, כשהיינו רק שתינו, לפני המשפחה שלי ואחר כך שלה, הרבה לפני שהתחיל להיות כבד כל כך הכל. כלומר בשבילה. והיא, שתמיד הרגישה וראתה הכל הרבה לפניי, ראתה אותו מוטל על האדמה מתחת לעץ צאלון ענק בגינת דובנוב. קן קלוע מגבעולים דקים עם קצת עלים ומוך שדבקו בו, אני חשבתי על כינים וקרציות אבל היא הרימה ונתנה לי אותו ואמרה בעדינות, זה כמו החיבוק שנשאר אחרי שכולם עפים.

– יש צליל/ים שקשור/ים אליו/ה בזיכרונך?

שריקות. היא ידעה ואהבה לשרוק. הכול: יצירות מוזיקליות, קולות ציפורים. ובלי שום מאמץ. זה היה סוג נוסף של דיבור שהייתה מדברת, בעיקר לעצמה. ואליי.

(בלילה קראו הציפורים. אני שמעתי. בחושך, בלי לראות כתבתי: בלילה קראו הציפורים.)

– יש תחושה/ות שקשור/ות אליו/ה בזיכרונך?

כאב בטן. כלומר: הבטן שלה כואבת לי.

לא, זו לא טעות. בכל פעם שהייתה מבוהלת, או נלחצת, או עצובה או מתרגשת מאוד, היו מתחילים אצלה כאבי הבטן. היא לא הייתה מוציאה הגה, רק הגוף שלה היה מתקפד פתאום, וגם הפנים. אף כדור לא עזר ברגעים האלה. מאז שהיא כבר לא, זה קורה בבטן שלי.

וגם אני לא מוציאה הגה.

(פעם אמרה לי, את כותבת פואטיקה של פיצוצים, רגש עז צריך לרסן בשכל קר. אני מנסה, באמת מנסה, אבל זה רחוק ממני מאוד. בבטן מתערבלים האבן שלה מההר ועוגת שמנת עם פירות העונה וקול שאינו משיב בטלפון וערימות של כלים וכביסה וערים זרות ובתים רחוקים וגם קרובים, ופנים שכבר זמן רב מדי לא ראיתי ויד שרציתי לגעת בה ואין דרך ומבטים, המוני מבטים. ואפשר כמובן לדבר על בדידותו של האדם בעולם, ועל מערכות יחסים בין אדם לזולתו וגם על הסוף שאין ממנו מפלט ועל מה שאחריו, ואפילו לחשוב ביישוב הדעת ובשום שכל על יחסים אפשריים בין כל אלו, מיני סימטריות ואיזונים. אבל האמת הפשוטה היא שאין כל יכולת למשמע את כל הגועש הזה מעבר למה שהותר ליד לכתוב ואחר כך לחתום. אי אפשר לקרוא, היא אמרה, זה יותר מדי. אני מבינה. משתדלת לרגע, ומייד מוותרת. כי הרי הבטן, אמרתי לה, כבר אז, בצער אמרתי וכמעט גם בהשלמה, הבטן מתערבלת.)

– זוכר/ת איפה ראית אותו/ה לראשונה?

בוודאי. באוניברסיטה, ביום הראשון ללימודים, מול לוח המודעות של אגודת הסטודנטים. אבל די מהר הייתה הרגשה שתמיד הייתה בחיי ואני בחייה. ומצד שני, כל כך הרבה פעמים המפגש איתה היה חזק והשתאיתי עליה כאילו בפעם הראשונה. כמו הפעם שעמדנו משני עברי מעבר החציה וחיכינו שיתחלף האור ברמזור וייעצר זרם המכוניות והיא תחצה ותבוא אליי, והפנים שלה היו כל כך שמחות. כל כך חיכיתי שתבוא כבר, כמעט שנתיים לא נפגשנו והתגעגעתי אליה כל כך, ומאוד חם היה החיבוק שחיבקתי אותה, והיא אותי, וגם החזיקה את היד שלי כמו ילדה כשהתחלנו ללכת לעבר בית הקפה. וכשנפרדנו, שלוש וחצי שעות אחר כך, שוב התחבקנו חזק, תשמרי על עצמך, אמרתי, והיא הלכה לביתה ואני אל האוטובוס. וחשבתי שאם מישהו היה מסתכל על הגבים שלה ושלי ההולכים ומתרחקים זה מזה היה מרגיש, ללא ספק, את עוצמת הקִרבה.

(עכשיו אני שוב מדברת אליה. סופסוף, אני מספרת לה, אחרי שנים, חזרת ובאת בחלום. מתוך משתלה עולה על גדותיה בצבעים וריחות יצאת אליי, זרועותייך מלאות פרחים בשבילי, ונתת לי. והיית בטוב. שקטות היו הפנים שלך. רציניות אבל שקטות. כל כך שמחתי לראות אותך. ולרגע שכחתי שֶׁמַּתְּ.)

– זוכר/ת מתי ראית אותו/ה בפעם האחרונה?

בבית הקפה שלנו בחוף הצוק. באפריל. ביום ההולדת שלה.

מזג האוויר היה סתווי קצת באותו היום, שמיים אפורים ושמש רכה וים שקט. בשעה שבה נפגשנו – קצת מאוחר לארוחת בוקר, קצת מוקדם לצהריים – היו בקפה מעט אנשים. המוזיקה, שבדרך כלל די רועשת, הייתה הפעם בווליום נעים, והשירים שבקעו מהרמקול היו מימי האוניברסיטה הסוערים שלנו בשנות השמונים של המאה הקודמת, באלף הקודם. ישבנו על החוף, כמעט על קו המים, הרגלים מתחפרות בחול. את זוכרת, אמרתי לה, וחייכתי. היא שתקה. הסתכלה בים. רק כשקראתי בשמה סובבה את ראשה, לאט, כאילו מתוך עייפות עצומה, והביטה בי.

(דבר-מה נאמר אז, חולף כצלופח במעמקים הקרירים, נוגע לא נוגע, עדיין לא וכבר כל כך, והיא הקשיבה. זה יבוא, אמרתי לה, ברוך ובביטחון. זה יבוא. אבל כבר בעוד המילים נאמרות הרגשתי איך משהו מדויק ונחוש מתכוונן בתוכה לעזוב, יודע שאין מקום אלא לאדם אחד ויחיד על קרש צר, מיטלטל ברוח עזה על שפת התהום.)

– אם היית הולכ/ת לחפש אותו/ה, איפה זה היה?

בסוף העולם.

(פעם אמרתי לה, או אולי רק רציתי לומר: תשמעי. ביפן, בהרים, אנשים קמים אל רשרוש קיני הבמבוק, אל פריחת דובדבן או שלג רך. לבן. אור בהיר על עיניהם המלוכסנות. שקט בליבם. וכאן הלוא אור קשה מכה באישונים המורחבים ופוער את העור בזעקה בלי מילים. האוויר מתאכזר. הרעשים אלימים. שתיקת אינאונים במרחבים חשופים. בטרשים. בחולות. במצוקים שוממים. סעי, אמרתי לה, או רציתי לומר. ליפן. כבר הערב. ואל תחזרי לעולמי לעולמים.)

– מה היית שואל/ת אותו/ה אם הייתם נפגשים עכשיו?

את יודעת עד כמה? עכשיו, את יודעת?

– והיית עושה את זה שוב?

(קוראת אליה, מבקשת ממנה תעזרי לי ללכת. והיא מחייכת בחום המוכר, כאילו עדיין, כאילו אפשר. ושוב הבכי כמו לפני תשע עשרה שנה, ושוב תהום ביני לבין הרגע ההוא שלפני. זה היום שלה; כמה היא נחוצה עכשיו. תעזרי לי, אני שבה ומבקשת, והיא מחבקת אותי בחיבוק שלא נגמר ואומרת באוזני, שילכו כולם לעזאזל מה אכפת לך, אני אוהבת אותך.)

– ומה הוא/יא היה/תה עונה?

///

(אַתְּ עייפה מדי, אל תדברי עכשיו. הרבה כל כך מתערבל ברעש אימתני, אבל אַתְּ אל תִפָּערי. סגרי. השקיטי. שְׁני. הכל על מקומו מונח בשלום: את. אנחנו. אני.)

 

[*] מרבית השאלות לקוחות מתוך עבודתה של רות חוף "מאגר הזכרונות", שהועלתה במסגרת פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים במאי 2019.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp