דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
שאלה של שם: המסע לייצוג נשים בשם אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל / דורית זילברמן ושלומית אהרוני ליר
"אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל" בשמה המקורי, היא עמותה שהוקמה לפני מאה ושתיים שנים, בשנת 1921. מיטב הסופרים עמדו בראשה ונמנו עם חבריה, בהם חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, אחד העם, יעקב פיכמן ונחום סוקולוב. כפי שניתן לראות מפתיח זה, מספר הסופרות באגודה בראשית דרכה וייצוגן היה מועט. למעשה, אף אחת מהן לא כיהנה בוועד האגודה או בכל תפקיד מטעמה.
הדגש בימים ההם היה על המילה "עברים" – כמקור גאווה על הזכות לדבר ולכתוב בשפה העברית ולחדש אותה. היותה של השפה העברית ממוגדרת, דבר המייצר הדרה של נשים בהיבטים רבים, לא זכה לכלל לתשומת לב: לא ההרכב הגברי של חברי האגודה ובעלי התפקידים בה ובכתב העת מאזנים ולא שמה של האגודה והדרת הנשים המתקיימת בו.
השינויים בהרכב הסופרות באגודה התרחש אט־אט והחל להיות מורגש בשנות השמונים של המאה הקודמת, עת עשרות סופרות החלו להתפרסם ולכבוש לעצמן מקום ככותבות ידועות שם. גם האגודה הפכה מגוונת יותר, כאשר בשנים האחרונות נשים קיבלו תפקידים רבים ואף היוו את רוב רובו של ועד האגודה, המונה על פי תקנון האגודה 13 חברים וחברות נבחרים.
כך גם לגבי כתב העת של האגודה, "מאזנים", שהקים ביאליק בשנת 1929 ובו עד שנת 1996 נבחרו רק יוצרים גברים לתפקיד*. יחד עם זאת, שם האגודה עדיין מיתג אותה כמועדון גברי, תוך הדרה של הסופרות הפועלות בה מייצוג המתקיימת בשם.
תחילת המחאה
את תחילת המחאה ניתן לסמן בספטמבר 2020, עם היבחרה של ד"ר שלומית אהרוני ליר, חוקרת מגדר, משוררת ופעילה לשוויון מגדרי בשפה, לברך בטקס קבלת חברים וחברות חדשים ולהודות בשמם על ההצטרפות לאגודה. בדבריה התייחסה ד"ר אהרוני ליר לכוח של השפה להשפיע על המציאות באמצעות נטילת חלק בדיון ושיח ושמה את הדגש על ההיבט החברתי והפוליטי המתקיים באמצעות השפה בהיבטים מגדריים:
הכוח של כל מעשה יצירה, לא כל שכן כזה העולה על הכתב ויוצא לאור כספר, פרוזה או שירה, חורג מההיבט האסתטי – החשוב ללא ספק ביכולת שלו לרגש, להפעים ולהקסים – ונושא גם משמעות חברתית־פוליטית: על מצבם של בני ובנות האדם ועל המבנים החברתיים ויחסי הכוח שהם מבנים. היכולת לכתוב ולפרסם אינה דבר מובן מאליו – גם במדינה דמוקרטית, המסוגלות להביע את עצמך, לספר את סיפורך, היא עבור רבים ובעיקר רבות מסלול ארוך הדורש התגברות על מגוון חסמים. מתוך כך עצם היצירה וקישורה אל הכותב או הכותבת אף הם נושאים משמעות חברתית.
עבור נשים אחד החסמים הוא השפה המדירה נשים מנוכחות, כך גם בשם האגודה הנדרש לשינוי: מ"אגודת הסופרים" ל"אגודת הסופרות והסופרים", כדרך להכליל ולאותת על המגמה השיתופית של האגודה.
לקריאה לשינוי השם ל"אגודת הסופרות והסופרים העברים במדינת ישראל" הצטרפה גם פרופ' רחל אליאור שנכחה באירוע, והדגישה אף היא את חשיבות הדבר.
פנייה רשמית נוספת התקבלה על ידי הסופרת עדנה שמש שפנתה ליו"ר האגודה בבקשה לשנות את שם האגודה. אולם, עדיין, שום שינוי לא נראה באופק.
כדי לקדם את השינוי, בתחילת 2022 חברה אהרוני ליר ליוצרות ויוצרים נוספים וכתבה עצומה מקוונת עם עשרות חתימות ובה קריאה לשינוי שם האגודה באספת החברים של אותה השנה. לבקשה זאת התלווה איור הממחיש את השינוי המבוקש, כאשר המילה "סופרות" התווספה לשם האגודה.
בעצומה הוזכרו מחקרים שהצביעו על האופן בו שימוש בלשון זכר בפנייה במבחנים מוביל לציונים נמוכים יותר בקרב נשים לצד מחקרים נוספים המדגישים את השפעת השפה על התודעה.
לאחר שנאספו בעצומה 34 חתימות היא נשלחה במייל וזכתה לאוזניים קשובות. יו"ר האגודה עו"ד צביקה ניר וממלאת מקומו, ד"ר דורית זילברמן, הנחו את המבקשות להגיש הצעה רשמית לאספה הכללית של שנת 2022.
המאבק לשינוי השם
בניגוד למקומות אחרים, כגון המאבק לשינוי שם ועדת הכנסת לזכויות הילד לוועדה לזכויות הילדה והילד, הבקשה נפלה על האוזניים הקשובות של יו"ר האגודה וממלאת מקומו. אולם, מרגע העלאת הרעיון כסעיף לדיון באספה הכללית – החל המאבק כנגדו, שנוהל על ידי חברים שונים, שמצאו את הרעיון בעייתי. אימיילים נשלחו לכלל החברים ובהם גינוי של הרעיון ופוסטים שונים עלו בפייסבוק. חוות דעת משפטיות הושגו נגד הרעיון ופורסמו בנפרד לכל חבר וחברה באגודה. המתנגדים לא נחו ועמלו ככל שיכלו כדי לעשות נפשות להצבעה נגד השינוי.
לנוכח התנגדות זאת, וההבנה שיש התארגנות להפיל את היוזמה, ב־25 באוגוסט הוציאה ד"ר שלומית אהרוני ליר מייל בשיתוף עדנה שמש וחברות נוספות ובו בקשה לחברות להגיע לישיבה ולהצביע בעד השינוי:
נשים יקרות,
להלן בקשה דחופה וחשובה לתשומת ליבכן.
ביום רביעי, […] תתקיים האספה הכללית השנתית של אגודת הסופרים שבמסגרתה תתקיים הצבעה חשובה הנוגעת למוכנות לשנות את שם אגודת הסופרים משם מדיר מגדרית לשם מכליל מגדרית: אגודת הסופרות והסופרים בישראל.
הבקשה לשינוי השם נובעת מתוך תפיסה המכירה בכוחה של השפה להשפיע על התודעה, לשנות את תפיסת המציאות ולקדם שוויון מגדרי נדרש ומשמעותי.
אנו פונות אליכן להגיע למפגש ולהצביע למען שינוי חשוב זה – המעורר התנגדות בקרב גורמים שמרניים היוצאים נגד הבקשה בשלל קולות לגלגניים שאין זה המקום לפרט אותם.
כוחן של נשים לכתוב, ליצור, להשפיע על העולם סביבן צריך להשתקף גם בשם האגודה.
מצפות לראות אתכן לוקחות חלק ומייצרות שינוי היסטורי כה חשוב!
לצד תגובות שעודדו את השינוי המתבקש, חלק מההדים למייל זה לא היו חיוביים בלשון המעטה. כך למשל כתבה רירי סילביה מנור:
ערב טוב
כסופרת באגודת הסופרים (גם נשים גם גברים) אני חשה אי נוחות שיפנו אליי כאישה יקרה. אני מרגישה יצור אנוש קודם כול והעובדה שאני אישה ולא גבר היא עובדה ברורה מעצמה. אני מתייחסת לאדם שמולי לפי תכונותיו ומרגישה ביחד עם כל בעלי סולם ערכים דומה לשלי ולא לפי מינו. ישנן נשים שאין לי במשותף איתן דבר, למשל.
דעתי היא שרק חינוך נכון יכול לתקן כיצד גברים מסוימים מתייחסים לאישה, ושלא מונעים שום הפליה ולא מוסיפים חשיבות לעצמנו כנשים דרך שינוי שמות של אגודה.
אדגים מתחום הרפואה:
איגוד רופאות הבריאות ורופאים הבריאות, למשל?
איגוד רופאות השיניים ורופאי השיניים.
איגוד רופאים עצמאיים למשל יהפוך לאיגוד הרופאות והרופאים – ושימו לב – עצמאים, כי לא אומרים במקרה כזה עצמאיות ועצמאים.
מעולם לא אמרו עליי שאני שמרנית אך נדמה לי שהשוויון של נשים לא יבוא מדברים חיצוניים ושטחיים אלא מחינוך מבית הספר ומבית, ומהעובדה שהנשים בעלות SELF ASSESSMENT ומקצוענות יֵדעו להפגין את נוכחותן בשטח.
נוסף על כך, יצא מייל מפרופ' דורון מנשה, המתמחה במשפט, בצירוף יושבי ראש האגודה בעבר, האחים הרצל חקק ובלפור חקק, שפנו ב־31 באוגוסט ליועצת המשפטית של האגודה עם העתק לרשם העמותות: "אגודת הסופרים העברים צריכה, לטעמנו, להוציא הודעה לחברים שהדיון בהחלפת השם לא יתקיים", כתבו במייל וצירפו את המסמך הכולל את הדברים הבאים:
הפעולה של יו"ר אגודת הסופרים והוועד המנהל אותה – אף שאנו מניחים, שנעשתה בתום לב ולמטרה טובה – אינה לגיטימית ומהווה פגיעה בעיקרון ההכרעה הרובנית [….]
ניסוח בלשון בזכר בשפה העברית אינו מקרה מובהק של אפליה, היות וקיים כלל לשוני בשפה העברית שהסתמיות (גנריות) של המין הדקדוקי הוא בצורת זכר. כלומר המשמעות הסמנטית של "סופרים" כוללת גם "סופרות". מכאן שעל פי תכונות השפה העברית אין כאן הדרה של סופרות.
כך למשל האופציה – "אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל" – שנכללה בבחירה המקרית שנשלחה לחברים כתכתיב מגבוה. שימו לב לניסוח הזה: אופציה זו ממילא מקבלת כמובן מאליו, ש"העברים" כולל "העבריות" – ואם כך, ממילא שגם המילה "סופרים" כוללת "סופרות".
בדיקה קלה מגלה, שרוב ארגוני העובדים משתמשים בלשון זכר ולא קמים לשנות ולעוות את שם האגודה – ארגוני הרופאים, המהנדסים, המורים, המתרגמים וכו' – בשום מקום לא תמצאו שיאמרו – הרופאים והרופאות, המהנדסים והמהנדסות וכך הלאה.
הטענה לפיה אין להסתמך בעברית על הצורה הזכרית כצורה הגנרית היא חלק מגישת התקינות הפוליטית (Political correctness) והיא מבוססת על השערת ספיר־וורף כי קיים יחס ישיר בין הקטגוריות הלשוניות של השפה בה אדם מדבר לאופן שבו אותו אדם מבין את העולם ומתנהג בו. אולם, היפותזת ספיר־וורף שנויה במחלוקת, ויש בלשנים הסבורים כי היא מופרכת. לביקורת חריפה על וורף: גיא דויטשר, "בראי השפה, כיצד המילים צובעות את עולמנו", הוצאת "חרגול" 2011. דויטשר ייחד פרק לביקורת ההיפותזה בשם "הבלוף של וורף".
בכל מקרה הטענות שהשפה הזכרית כביכול מקפחת פסיכולוגית וסמלית נשים הן שנויות במחלוקת, בספרות נמתחה עליהן ביקורת ויש גם טענות נגד כך שמדובר במחלוקת סבירה. זו מחלוקת שבני אדם סבירים יכולים להיות חלוקים עליה ולכן ראוי להעמידה להכרעת הרוב. אין מדובר במקרה מובהק של פגיעה בזכויות היסוד של האדם.
נוסף על כך, יש משקל לטיעוני נגד כמו מסורת של כמאה שנים של שם האגודה. לא ראוי ששם שמלווה אותנו כמאה שנים ישונה מבלי להעמיד זאת אפילו להצבעה. חשבו על החלטה חד צדדית לשנות את שם העיר תל אביב. שם של אגודה, שעמד על מכונו כמאה שנים, אינו עניין להקל בו ראש – ולכן אין לשנותו ללא הצבעה של כלל חברי האגודה – כ ו ל ם. מן הדין שתיערך הצבעה אנונימית, חשאית, בפיקוח של גורם חיצוני כמו משרד התרבות או נציג של רשם העמותות. זה מתחייב כי מדובר בהחלטה היסטורית –
השם של האגודה כה ותיק, יש כאן משקל למסורת ! [….]
להתנגדות זאת הצטרף גם הסופר פוצ'ו:
קיבלתי היום את ההזמנה לאספה השנתית של אגודת הסופרות והסופרים העברים והעבריות במדינת ישראל ודבר ראשון שעשיתי היה להסתכל על התאריך.
לתדהמתי הרבה ראיתי שכתוב 15 באוגוסט 2022. שפשפתי את עיניי שוב ושוב ולא טעיתי. זה היה 15 באוגוסט ולא אחד באפריל.
שאלה: האומנם האגודה שלנו נפלה על הראש? האומנם היא החליטה שיש לסרבל את השפה העברית במילים מיותרות שרק גורמות לבלבול ראש?
ואם אכן כך, למה שרק אגודת הסופרות והסופרים תהיה נושאת את דגל טמטום השפה? למה לפגוע בכבוד ההמנון הלאומי שלנו וכשאנו עומדים דום ושרים אותו, למה לא נשיר נפש יהודי ויהודייה הומייה? למה לקפח את היהודיות?
ולמה לא לתקן את אלתרמן בשירו על מגש הכסף, למה לא לסיים אותו ב"אנחנו מגש הכסף אשר לך ניתנה מדינת היהודיות והיהודים"?
בהזדמנות זאת כדאי אולי גם לתקן את מגילת העצמאות כי בן־גוריון בטח יבין שהוא טעה והיה צריך לכתוב שבארץ ישראל קמה מדינת היהודים והיהודיות ולא רק היהודים.
וכשהילדים שלנו יגדלו למה לשלוח אותם לגן ילדים ולא לגן ילדות וילדים? וכשהם ילכו לבית הספר ויפריעו בשיעור, למה שהמורה לא תצעק עליהם ותגיד "לכו לחדר המורות והמורים!"?
ולמה שיהיו לנו רק בתי חולים? ומה עם החולות? מהיום ואילך יש לכתוב על השלטים: בית חולות וחולים, בית משוגעות ומשוגעים. בית זונות וזונים. לא. זונות לא. שיהיה רק בית זונים. שהפמיניסטיות ושרת התחבורה תוכלנה להגיד שהן נותנות את הכבוד גם לגברים.
בקיצור, צביקה, אנא אל תנסו לשנות את סדרי העולם שלא לצורך, ואם סופרות האגודה ירימו קול זעקה וקריאה למרד, אני נכנע מראש ומעדיף שיקראו לנו אגודת הסופרות – ובלבד שלא תקום ותתחולל בינינו מלחמת אחים ואחיות.
בהצלחה באספה!
פוצ'ו
כך החל מאבק רווי יצרים וחילופי דברים שהתנהלו במיילים פומביים ואף בתקשורת, שם כונתה היוזמה על ידי מתנגדיה במונחים כגון "טמטום", "טיפשות", "איוולת" וכדומה. בסופו של דבר התקיימה האספה בתאריך ה־31 באוגוסט 2022 ואליה הגיעו נציגות ונציגי שני הצדדים.
מהלך הישיבה
את הישיבה ניהלה ד"ר דורית זילברמן והיא הזמינה את המתנגדים והמצדדות לעלות לבמה ולהציג את טיעוניהם.
האחים חקק הציגו את הטיעונים שהעלו במכתבם וכך גם רירי סילבי מנור. קריאות נגד נוספות נשמעו מהקהל. בתגובה עלתה עדנה שמש והציגה את הנגד לצד בעד:
יש קולות רבים, רבים מאוד, בעד השינוי. אך יש גם קולות המתנגדים לו. למיטב הבנתי ההתנגדות נובעת משני טעמים – השם היסטורי (בין השאר חתומים עליו חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי) והשינוי יסרבל לכאורה את השפה.
ההיאחזות בְּשם ה"היסטוריה" מבקשת לייחס ערך מוסף לעבר. אבל ראייה היסטורית אין פירושה לקדש את העבר. הפילוסופית והסופרת הנודעת סימון דה בובואר אמרה, בין השאר, משפט אחד פשוט ואלמותי: "איננו נולדות נשים, אנחנו נעשות נשים". מרגע שהדבר נאמר, השתחררה התודעה האנושית מתפיסה "היסטורית", אם תרצו, לגבי תפקידיהן, התנהלותן ואורח חייהן של נשים ומה שנתבע מהן בתקופתה של דה בובואר. באמצעות שש מילים מְשַׁנוֹת תפיסת־עולם, נשים למדו להכיר באמיתות חדשות. המציאות לא השתנתה בן רגע אבל נקודת המבט עליה השתנתה לבלי שוב: לא נולדנו לדדות על נעלי עקב, לא הכרחי שנהיה יפות, טיפוח בית כשלעצמו אינו אידיאל, והשאר היסטוריה – יש בינינו מדעניות, טייסות חלל, שופטות, מהנדסות ואנחנו, כאן, סופרות שעדיין נאבקות על נוכחותנו בשם אגודת סופרים. האין זה אבסורד? [….]פני התקופה הם כפני הדור. לא מן הנמנע שאילו ביאליק היה חי כיום, הוא היה מרים את ידו ללא היסוס בעד השינוי.
בהמשך טענה שמש את טיעוניה בעד השינוי:
אנחנו הנשים אולי מוּכָלות בִּלשון זכר מבחינה לשונית־טכנית – אבל הלכה למעשה אנו נעדרות ממנה באופן שאינו הולם עוד את המציאות. כדאי שנחשוב – למה ועל מה תוספת המילה "והסופרות" נתפסת כְּכֹה מאיימת? האגודה שלנו כבר בת מאה, ועדיין שמה אינו מכיל את מחצית אוכלוסייתה? וחשוב לי להדגיש שהשינוי המוצע כלל אינו נתפס בעינַי כמהלך רדיקלי. ההיסטוריה הפמיניסטית מלאה נשים נועזות שכבר שכבו בשבילנו על הגדר בנושאים אקוטיים יותר. המהלך המוצע צריך להיתפס כטבעי לגמרי והעובדה שאין הוא כזה, מעידה עד כמה יש הֶכרח בשינוי.
הפנייה שלי הערב בעד השינוי היא אל הנשים ואל הגברים כאחד – גם אתם, הגברים שבינינו, צריכים להיות סוכני שינוי. זכרו, שינוי שם האגודה ל"אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל" איננו קוסמטיקה לשונית. זהו אקט סמלי, רב כוח.
את הקריאות בעד חתמה ד"ר שלומית אהרוני ליר שדיברה על הזמנים המשתנים וחשיבות ההכללה כעיקרון המקדם שוויון מגדרי נחוץ וחשוב ברוח הזמן.
אהרוני ליר ציינה כי על אף הלעג, השינוי כבר בפתח ובעתיד נראה התייחסויות לשני המינים כגון "חדר המורות והמורים" או "אגודת הרופאות והרופאים" והן יהפכו לדבר מקובל ושכיח. לדבריה, ציון שני המינים מחדד את השיתוף ומכליל באגודה את הסופרות לצד הסופרים. בדבריה, התייחסה גם לסיורים מודרכים המתקיימים באגודה לילדות ולילדים:
ילדות קטנות השומעות על אגודת הסופרות והסופרים יכולות ביתר קלות לסמן לעצמן אופק עתידי של עיסוק בכתיבה. עצם ההנכחה המתקיימת בשפה יכולה לסמן בהכרה שלהן את ההבנה שגם הן נכללות ושגם הן יכולות.
אומנם, כל שפה היא עולם שלם, האוצר בחובו תרבות, מקום והווי חברתי המתקיים לאורך דורות. אולם, כפי שעולה ממחקר שבחן את מרבית השפות בעולם, ככל שהשפה ממוגדרת, כך החברה פחות שוויונית מבחינה מגדרית, דבר המתבטא במיעוט נשים בשוק העבודה, בייצוג בתפקידי מפתח ובממשל וכדומה. זאת, בשל ההשפעה המובנית של המחשבה על דפוסי המחשבה ועל תפיסת המציאות שלנו כבני ובנות אנוש.
בכוחנו לשנות את אופן השימוש בשפה ובכך גם לשנות את המציאות ולהפוך אותה לשוויונית יותר, כזאת שמאפשרת לילדות, נערות ונשים לתפוס את מקומן בעולם באופן שוויוני יותר.
תיקון שם האגודה הוא הכרח וחוב לסופרות, למשוררות ולהוגות הפועלות במסגרתה. באמצעות שינוי משמעותי זה, בכוחנו לסמן את האגודה כפורצת דרך ומקדימה את זמנה. באופן זה, ניתן לקדם שינוי משמעותי חשוב במסע לשוויון מגדרי בישראל.
ד"ר אהרוני ליר הדגישה את ההזדמנות לשינוי משמעותי והיסטורי המקדם את האגודה והנפשות הפועלות בה והציעה להשתתף בשינוי החברתי העומד בפתח ולהצביע בעד שינוי השם.
הצבעה דרמטית
בסיום הדברים ההצבעה חולקה לשניים: בחלק הראשון והדרמטי הצביעו הנוכחים והנוכחות על השאלה אם יש לשנות את שם האגודה. לאחר שהתקבלה ההחלטה ברוב קולות פרשו רבים מהמתנגדים כאות מחאה. בהמשך, נשאלה השאלה לאיזו מבין החלופות רצוי לשנות את השם, שכן חוק העמותות מחייב להציע שלוש חלופות.
תוצאות ההצבעה היו ברורות: בעד הצביעו 17 חברים וחברות, נגד הצביעו 11, ואחד נמנע.
שם האגודה שונה ברשומות, בחותמות, בניירת הראשית, ובאה לציון גואלת.
ועדיין, המאבק להכללת נשים בשפה נמשך. על פי דעת מומחים ומומחיות יידרשו 153 שנים כדי להגיע לשוויון מגדרי מלא בישראל. ניתן לומר כי בתולדות ימי ישראל, שינוי שם אגודת הסופרים העברים בישראל ל"אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל" אינו מובן מאליו. זהו הישג מגדרי חשוב, המסמן למקומות נוספים כי אפשר וצריך להכליל נשים בשפה, על אף ולמרות ההתנגדות. אנחנו שמחות וגאות שהיינו חלק ממסע זה ומוצאות חשיבות בהעלאת התהליך על הכתב, כדרך לנשים נוספות לפעול ולקדם מציאות הרואה ומעניקה להן מקום גם בשפה הכתובה. שינוי הוא תוצר של פעולה ושל רוח אמונה. אנו מקוות שנוכל להמשיך ולהשפיע בכל הקשור להשמעת קולותיהן של סופרות ויוצרות בתוך ומחוץ למסגרות הקיימות.