דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

שאטי / יונתן שטיין

זו הייתה פעם כיתה בבית ספר יסודי. על הדלת כתוב שזו כיתה ד1 של המורה מיכל ועל הקירות, באותיות גדולות וצבעוניות מנייר בריסטול כתובים כמה דברים על חגי תשרי. בקיר ממול מלמדים כיצד להיות חברים טובים. חשוב מאוד להקשיב, להושיט יד לעזרה כשצריך. לסלוח על טעויות. ושם ליד הלוח, מאחורי השולחן של מיכל המורה, דגל ישראל, ההמנון, ופרצופיהם של הנשיא וראש הממשלה והרמטכ"ל.

  כשמסתכלים מעט למטה לתוך החושך, שם מתחת לתאריך יום ההולדת של ילדי כיתה ד1 של בית ספר גוונים, מיטות מתקפלות ועליהן עשרים גברים ישנים. מחלקה אחת. במקום המועט בין המיטות תיקי גב גדולים ששרדו מהטיול אחרי הצבא, רובים, מגבות רטובות תלויות על גב כיסאות בית ספר קטנים. האוויר עומד, מחניק בריחו העמוק. למרות רעשי הפיצוצים שבחוץ, החיילים ישנים ונוחרים בנינוחות. הם יודעים שקירות הבטון העבים שפעם היו שומרים על הילדים שומרים היום עליהם. 

  תמיר מתעורר, מושך מעליו את שק השינה, חוזר לישון ושוב מתעורר. לוקח לו זמן לזכור איפה הוא, עד שפניו הישנות של דוד שישן במיטה הצמודה מדי מזכירות לו. הוא מחפש בכפות רגליו את הכפכפים, ומגשש את דרכו לדלת. בחוץ המולה. כל הפלוגה כבר ערה חוץ מהמחלקה שלו שרק חזרה מעזה לפני כמה שעות. אנשים מארגנים ציוד בקריאות חזקות מדי, אחרים יושבים ומשחקים משחק קופסה, עוד שניים חותכים דק מלפפונים ועגבניות לסלט ערבי.

  תמיר מצמצם את עיניו נגד האור ומנסה להתעלם מהרעש שמסביב, רק להגיע לשירותים ולחזור לישון. כשהוא מגיע החוצה, הוא רואה אותה ואת עידן על ספסל עץ – היא שוכבת על הגב בשמש, ועידן מביט בה ומעשן סיגריה.

  "מה שלומה?" תמיר שואל וכורע ברך כדי ללטף אותה בבטן. הפרווה הלבנה שלה מלוכלכת מאוד, עפר ואפר. 

  עידן שואף מהסיגריה ומשחרר מילים ביחד עם העשן. "מה זה, למה אתה ער? תחזור, תחזור לישון כדאי לך לצבור כוחות. אתם נכנסים עוד פעם הערב בדיוק עדכנו אותנו." 

  "כן, אני רק קם להשתין… מה איתה, היא אכלה? היא נראית לך בסדר?"

  עידן מחייך ומגרד לה מתחת לסנטר, והיא שולחת שתי רגליים קדמיות עד מאחורי הראש ומתמתחת. "כן אחי היא אכלה, פתחו לה כבר איזה מיליון טונות וחלב וגבינה ומה לא. היא גמורה מעייפות נראה לי אבל בסדר."

  תמיר מוריד חתיכות לכלוך שנדבקו ושם לב שהפרווה שרופה בכמה נקודות, אבל שמח לראות את הבטן העגולה שלה עולה ויורדת בנשימות עמוקות. מנחם אותו לראות שהיא תשרוד. "יופי… מסכנה. שכחתי לגמרי שהבאנו אותה אתמול עד שראיתי אותך עכשיו… שים עליה עין, אה?" 

  עידן מכבה את הסיגריה על הסוליה של הנעל הצבאית ומשיב בחיוך קטן "ברור אחי. אגב, בחרו לה שם! שאטי. מתאים לה, לא?״

  כשתמיר מתעורר שוב, המחלקה כבר לא ישנה. היא מתארגנת ליציאה. דוד במיטה לידו כבר שם עליו את המדים, בצד השני של הכיתה צועקים לבוא לקחת רימונים ולוודא שיש מספיק תחמושת בהאמר. חלק מתלבטים אם לשים כבר חליפת סערה, אמור להיות גשם כבד בלילה. תמיר אוסף את עצמו. הוא שותה קפה ומתחיל להעמיס ציוד על ההאמר. הוא מביא כמה ארגזי תחמושת ומתקין את המאג בעמדה שלו. הוא מקלל כשהוא רואה את העננים הכהים מתקדמים ובולעים את מעט השמיים הבהירים שנשארו. טיפות קטנות מתחילות ליפול. הוא מביט לכיוון עזה. הבזקי אור עולים משם כל כמה רגעים, והרעם מעט אחריהם. 

  המחלקה עולה על הכלים, ויוצאת דרך שער בית הספר אל הכביש הראשי. פה ושם יש עדיין רכבים אזרחיים, והחיילים מביטים בפרצופים שמביטים גם בהם בחזרה. מוזר לנסוע על הכבישים הריקים עם השלטים שמצביעים אל קיבוצים שבהם כבר לא גר אף אחד, רק כלבים משוטטים.

  הם מגיעים לנקודה קרובה לגבול ומחכים. תמיר עובר לתא הלוחמים מאחור, שם לפחות יש הגנה מהגשם שרק הולך ומתגבר. דוד מגלגל כמה סיגריות ומעביר לכל מי שרוצה. אחרי שעה, מתדרכים אותם ואת שאר השיירה. בדיבור ענייני ויבש שלום הקצין אומר שנכנסים, מספקים תחמושת ודלק ויוצאים בחזרה. המחלקה ונהגי המשאיות שמצטרפים אליהם היום עומדים עטופים בפלסטיק וממתינים בסבלנות שהוא יסיים לדבר.

  שלום מעדכן שבנקודה שלידה יעברו פגע נ"ט בשיירה כמו שלהם הבוקר. לא נראה שזה מרגש את החיילים, והם מסתדרים ליציאה. באורות כבויים, אחד אחד הרכבים מתגלגלים דרך הפרצה בגדר.

  יש הרבה בוץ הלילה, והוא ניתז מהגלגלים אחורה אל מי שנמצא בהמשך השיירה. כדי שלא ייתקעו בבוץ הנהגים נותנים גז, וכולם נאחזים חזק במה שאפשר כדי לא לעוף מההאמר. תמיר מכוון את המאג לכיוון החושך. אל בית הרוס, אל חורשה אפלה. אצבעו ממששת את הנצרה, מוודאת בחשש שהיא יודעת היכן ללחוץ כשהרגע יגיע.

  הם מגיעים, מגרש כדורגל במרכז שכונה. לפחות כך היה, עכשיו רק אדמה חשופה נשארה שם ובניינים הרוסים מסביב. הגשם לא מפסיק לרדת, והחיילים מסתתרים ביחד בתא הלוחמים. יש ארגז פלסטיק שמיועד למצבים האלה עם חטיפים וממתקים ששלחו אליהם מהבית. מישה מוציא תרמוס של תה, הוא מאוד מתגאה בתערובות שהוא מביא מהבית. הפעם זו חליטת הדרים, והחיילים מעבירים כוסות נירוסטה שמעלות אדים וריח טוב לתוך האוויר הקר. גל אומר שחבל לשתות תה בלי משהו בצד, ומוציא עוגיות שוקולד צ'יפס שאמא שלו שלחה.

  שלום הקצין מגיע. "תביאו קצת מהדבר הזה… מבחינתי תשפכו לי את זה ישר על הראש. יא אללה, איזה קור." דוד מוזג, וכמעט מפיל את הכוס כשהוא נבהל מפיצוץ חזק במיוחד. "כוס אמק, זה היה קרוב… " שלום תופס את הכוס ביד רועדת. "וואי, תבורך אחי… תגיד תמיר, מה שמעתי הבאת חתולה אתמול או משהו כזה?״

  תמיר משפשף את ידיו נגד הקור וצוחק לרגע. "כן, אפילו יש לה שם כבר, שאטי. זה סיפור די משוגע, כמה חבר'ה מהחטיבה נקלעו למארב ופגע בהם נ"ט. הם הצליחו לברוח לתוך טנק שהיה קרוב, ופתאום הם רואים חתולה לבנה רצה פנימה, מלאה בבוץ ומה לא. נדבקה אליהם ולא הייתה מוכנה לעזוב אותם לא משנה לאן הם הגיעו. מפה לשם, הם שמרו עליה כבר כמה ימים עד שהגענו אליהם אתמול. הם ממש התחננו שניקח אותה בחזרה לישראל, כי הם ממשיכים היום עמוק יותר פנימה." 

  טנק עובר ליד מחלקה אחת, מרעיד את האדמה. תמיר מחכה דקה עד שרעש החריקה של הזחלים שהוא למד לשנוא כל כך ייפסק. הוא שם לב דרך הקירות השבורים של הבניין הקרוב לציור גדול על התקרה אבל הוא לא בטוח מה זה… לב גדול אולי. הוא רואה שיש שם גם עריסה שנפלה הצידה עם כמה בובות שנשפכו ממנה לרצפה. שלום נעשה חסר סבלנות. "מה השתתקת? דבר! מה עשיתם עם החתולה?" 

  תמיר מחזיר את מבטו לתוך תא הלוחמים. "לקחנו אותה בחזרה. דחפתי אותה לתוך תיק קטן ושמתי אותה בין הרגליים. לא ראיתי דבר כזה… חשבתי שהיא תיאבק אבל זה כאילו היא ידעה שאני מנסה להציל אותה או משהו… אגב, דנית מתה על חתולים. מאז שהיא למדה לדבר רק מבקשת אחד שיהיה לה. אז נראה לי שאני מביא אותה הביתה פעם הבאה שנצא, מתי שזה לא יהיה." הגשם נרגע קצת. 

  שלום מקבל קריאה בקשר, מבקשים ממנו להגיע. הוא קם בסרבול בתוך תא הלוחמים הצפוף, מניח יד על תמיר כדי להתייצב. "איזה חמוד אתה. אבל שלא תעז להחזיר את החתולה העזתית הזו הביתה לילדה שלך, אתה יודע כמה מחלות יש פה? מבחינתי אנחנו חוזרים מהמשימה ואני מעיף אותה מהבסיס, כל הפלוגה תהיה חולה בגללה." תמיר מתעצבן שהיד של שלום על הכתף שלו עדיין. כמה צרורות של ירי נשמעים מעבר לפינה. "אתה לא תיגע בחתולה הזו. היא בסדר גמור, שום מחלות ושום נעליים. יאללה, סע. קוראים לך בקשר.״

  החיילים מדברים ומשחקים משחקים, מחסלים את החטיפים והקפה והתה. אחרי כמה שעות המשאיות מסיימות לתדלק את הטנקים, ותמיר חוזר לשבת על המושב הגבוה מאחורי המאג. הם נוסעים דרך עוד שכונה חרבה, מכוונים את הקנים בדריכות לכיוון הדלתות, החלונות, חדרי השינה, הגינות. עד שהם חוזרים לכיתה ד1, פושטים מעליהם את הציוד הכבד ומעילי הפלסטיק הרטובים וישנים כאחד רגע לפני שהשחר עולה. 

  תמיר קם בבהלה מהמיטה ומרגיש סחרחורת. הוא נושם עמוק. משהו לא בסדר בפנים, תחושה ריקה שעומדת בחזה ומקשה על הנשימה. הוא צריך אוויר, לברוח מהחושך והריח והקולות. שוב הוא מגשש את דרכו בחושך, ומגיע לדשא של בית הספר בחוץ.

  שאטי מחכה לו שם על הספסל, היום היא כבר נראית יותר ערנית. היא עסוקה בלנקות את הלכלוך מהפרווה שלה, מלקקת את רגל ימין ואז מעבירה במסירות על הפנים עם עיניים עצומות. היא נראית שמחה. כשתמיר מתיישב לידה ומלטף אותה מאחורי האוזן היא מייד באה ומתחילה להתעטף סביבו, מגרגרת בקול. הוא שם לב שעין אחת שלה כחולה ואחת ירוקה. "ראית פעם חתולה כזו יפה בחיים שלך?" הוא אומר לעידן שמגיע עם כוס קפה שחור. עידן מתיישב יחד איתם בספסל ומדליק סיגריה, וביד השנייה מגרד לשאטי מתחת לסנטר עם האצבע. "באמת יפהפייה. זה מפתיע אבל ערבים מתים על חתולים, זה משהו מהקוראן אני חושב.״

  שאטי תופסת בשרוך מהסוודר של תמיר ומתחילה לשחק בו, וכשתמיר מלטף אותה בבטן היא סוגרת עליו ארבע רגליים ומתחילה לנשוך אותו נשיכות קטנות. תמיר מושך את היד לאחור וצוחק. "תראה את המניאקית הקטנה הזו נותנת ביסים! תצלם אותנו רגע, אני רוצה לשלוח לאשתי תמונה."

  בערב מודיעים למחלקה שמחר נכנסים לכמה לילות אז כדאי כבר לזרוק קצת ביגוד חם ומברשת שיניים לתיק. שלום הקצין מספר שעצרו בבית החולים כמה מאות עזתים שהסתתרו שם וחושדים שיש ביניהם מחבלים, ושהמחלקה תלך לשמור על העצורים בזמן שחוקרים אותם ומחליטים מה עושים איתם. מחלקות אחרות כבר עשו משימות כאלה וחזרו עם סיפורים שתמיר העדיף לא לשמוע.

  סיפרו על עצור שמרוב פחד שלשל במכנסיים, והחבר'ה צחקו על אור סוויסה שהיה צריך לשטוף את ההאמר בצינור אחר כך מכל הדם והחרא. חיילים אחרים צחקו על הזין הקטן של עצור אחר. מסכן, היה לו קר הם אמרו. לילה אחד, תמיר ראה בתוך הערפל משאית גדולה עוברת עם אותם עצורים חצי ערומים, מיטלטלים ונופלים אחד על השני כשעיניהם מכוסות והידיים קשורות.

  כשנגמרת השיחה עם שלום הקצין, תמיר רואה שאשתו הגיבה לתמונה עם סמיילי של חתול עם לבבות בעיניים. זה בדיוק מה שדנית צריכה בתקופה הזו שאתה כל כך חסר לה בבית, היא אומרת, אני כבר אקנה ארגז חול ואוכל לקראת הפעם הבאה שתבוא הביתה ותביא את שאטי איתך. נשמור את זה בסוד, נעשה לדנית הפתעה, תמיר ואשתו מסכמים. 

  תמיר מוצא קופסת תחמושת גדולה מעץ, מניח במקום מוגן מהגשם ומרפד אותה במגבות חדשות שהגיעו בתרומה. הוא ממלא בקבוק פלסטיק במים חמים ושם בין המגבות, ואז מרים את שאטי ומניח אותה שם. לידה הוא משאיר קערת מים וצלחת אוכל, ואז מלטף את שאטי ומעדכן אותה שבקרוב יהיה לה בית חדש.

  למחרת בבוקר מחלקה אחת מתארגנת שוב ליציאה. הגשם רק הולך ומתחזק, והרעמים מתמזגים עם קולות ההפגזה. באופק קשה להבחין בין הבזקי הברקים לאלה של הפצצות. לפני שהוא עולה לעמדה שלו מאחורי המאג, תמיר הולך לבדוק מה שלום שאטי. הוא רואה שהיא ישנה, אז בעדינות הוא שם בקבוק מים חמים במקום זה שהספיק להתקרר במהלך הלילה, ונותן לה ליטוף. היא פוקחת עליו את העיניים, אחת כחולה ואחת ירוקה, ממצמצת באיטיות וחוזרת לישון. עוד יומיים שלושה הוא יחזור וייקח אותה הביתה.

  מחלקה אחת יוצאת לדרך בתוך השדות הנטושים של כפר עזה והגשם מכה בהם בעוצמה. הצללית של הגדר כמעט אינה נראית בחושך, עד שהם כבר עוברים בתוכה. בתא הלוחמים מאחור דוד אומר ברכת הדרך ותמיר עונה אמן בלב. שתוליכנו לשלום. מסביב עומדים בניינים אפורים, חלקם בקושי עומדים ונראים כמו מגדל קלפים ענק. באור היום עזה יפה עוד פחות. 

  הם מגיעים, ודבר ראשון פורקים את הציוד ומתמקמים באחד החדרים שהפלוגה תפסה. החיילים זורקים את התיקים ושקי השינה ומתיישבים באנחות רווחה, מכינים קפה ומנסים להתחמם. החדר מלא בזבל. דוד מרים שקית לחם מלאה ברימות של זבובים שהוא זורק מהחלון. שלום הקצין מגיע כדי להגדיר תפקידים למחלקה – חלק יאבטחו את אנשי השב"כ בזמן שהם חוקרים את העצורים, חלק ישמרו באולם הגדול שהעצורים שמחכים לחקירה נמצאים בו, ותמיר ועוד כמה יהיו בחוץ בנקודה שבה משחררים את אלה שהשב"כ לא רוצה.

  תמיר יוצא לדרך עם מישה, עמית וגל כדי שיסבירו להם מה עושים בדיוק. הם מגיעים לחצר גדולה סמוכה לבית החולים. היא מוקפת בסוללות עפר, ועץ לימון עוד עומד בתוכה באורח נס. שגיא ממחלקה שתיים מגיע אליהם. 

  ״איזה כיף שאתם משחררים אותנו מהחרא הזה. זה לא מסובך. אתם שומרים עליהם עד שמגיע האישור לשחרר אותם ואז אתם חותכים את האזיקונים ומורידים להם את הפלנלית מהעיניים. רואים את הציר הזה? יופי. אתם שולחים אותם לשם ושיסתדרו משם. ושימו עין, רק הבוקר קפצו לנו מהבניין הגבוה שם שניים עם ארפיג'י בני זונות.״

  יש כבר עשרה עצורים שמחכים שם, כורעים בתוך הבוץ והגשם בתחתונים. החיילים מתיישבים על כיסאות פלסטיק, מישה מוזג תה חם מהתרמוס שלו. עמית מתחיל לצחוק על אחד העצורים. "תראו את השמן הזה שם. איזה ציצים יש לו, יא אללה." 

  תמיר מסתכל עליו. איש בן שישים בערך, הכרס הגדולה שלו מכוסה שיער עבה שנרטב ונדבק. ראשו מושפל בזווית ישרה מטה, והוא מתנועע באי נוחות ימינה ושמאלה. כל העצורים רועדים מקור. לפתע העצור השמן מאבד שיווי משקל, ונופל עם פניו לתוך הבוץ. יניב וגל צוחקים. תמיר ניגש אליו ביחד עם מישה, והם מרימים אותו בחזרה על ברכיו והוא שפניו מכוסות בבוץ ושיניו נוקשות מהקור ממלמל "שוקרן, שוקרן."

  אחרי כמה שעות מודיעים בקשר שאפשר לשחרר אותם. גל שולף את הסכין הגדולה שלו וחותך את האזיקונים אחד אחד, בזמן שעמית מוריד את כיסויי העיניים. העצורים קמים המומים מהבוץ ומסתכלים על שוביהם לראשונה. גל צועק עליהם בערבית שבורה שילכו לכיוון ההוא מהר, והם בהיסוס מצייתים. כשהם נעלמים בהמשך הכביש, גם החיילים יכולים לחזור לבית החולים ללילה. שאר המחלקה כבר שם בחדר, שורפים פחיות טונה לארוחת ערב. תמיר מתכסה בשק השינה והולך ישר לישון.

  למחרת הם חוזרים לאותה החצר ביחד עם עוד קבוצה של עצורים. מישה מסנן משהו על הגשם עם קללה ברוסית. תמיר מסתכל על העצורים רועדים בגשם. ברקע צרורות, חלקם ממסוקים שחגים מעליהם וחלק נשמעים שהם מגיעים מהבניינים מעבר לסוללות העפר. יש בין העצורים איש זקן עם שיער לבן ושפם, רזה מאוד. מישה אומר שהוא דומה לדוד שלו מאוקראינה. הזקן נאבק להמשיך לכרוע, גופו הצנום מתנועע קדימה ואחורה ושפתיו מתעוותות בכאב. תמיר קם אליו, תופס בידיו ומוביל אותו לעץ הלימון כדי שיוכל להישען ולהסתתר קצת מהגשם. הוא גם פותח בקבוק מים ומשקה אותו, הזקן מודה לו. 

  גל מתעצבן ומצקצק, אומר לתמיר שישאיר אותו שם בבוץ. "המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים, מכיר את המשפט הזה? זאת הבעיה שלכם, השמאלנים." תמיר מתעלם, והזקן נשאר להישען על העץ. אחרי כמה שעות שלום הקצין מגיע עם עוד חייל ומתיישב לידם. "איזה גועל נפש פה, אה? איך הם חיים כאן החיות האלה… אתה מבין תמיר למה אני אומר לך לא להאכיל את כל החתולים האלה? אנשים נהיים פה חולים אחד אחד בגללך. אגב, אפשר להתחיל לשחרר פה את העצורים, תכף אפשר להתקפל."

  תמיר נשאר לשבת. "כמה עוד תזיין לי את המוח על המחלות והחתולים? איזה מחלות בראש שלך?" שלום ניגש לזקן שנשען על העץ ומרים אותו, מתחיל להוריד ממנו את האזיקונים. הוא מסתכל לאחור לתמיר. "מזיין את השכל? החתולה הזאת שהבאת לפני כמה ימים? אתה יודע שהיא התפגרה, נכון? מצאו אותה זרוקה כמו סמרטוט. ואתה אומר לי שאין להם מחלות. יאללה, קום. תתחיל לעבוד.״

  תמיר לא אומר מילה, ולרגע נזכר בעין אחת כחולה ואחת ירוקה שנפקחות אליו ואז נעצמות. האיש הזקן עומד מולו בתחתונים ומסתכל עליו. הוא מפחד. תמיר מסתכל בעיניים החוששות של האיש הזקן, בשפתיים הרועדות, וכעס גדול עולה בו. הוא קם במהירות מהכיסא ותופס את הזקן ביד וגורר אותו מאחוריו בתוך הבוץ לכיוון הכביש. תמיר שומע את שלום צועק והתחנונים של הזקן מאחוריו אבל לא מקשיב, ומפיל את הזקן לבוץ. 

  הזקן ממלמל מילים בערבית ומצביע לכיוון בית החולים שמאחוריהם. תמיר מצביע לכיוון השני, איפה שרעשי הפיצוצים חזקים ועשן שחור וסמיך עולה מאחד הבניינים. הוא צועק על הזקן "לך לשם. לשם! רוח, רוח, אתה לא מבין?" וכשהוא לא קם וממשיך להצביע לכיוון בית החולים תמיר מרים אותו מהזרוע על רגליו ודוחף אותו, וכשהוא נופל תמיר שוב דוחף אותו, הפעם עם הנעל הצבאית הכבדה. אחרי כמה דקות אחד העצורים האחרים מגיע, מביט בתמיר לרגע, ולוקח את הזקן איתו. תמיר צופה בהם מתרחקים ממנו. הגשם לא מפסיק לרדת.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp