מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

רץ, בּייבּי / דרור שגב

 

עוד מאה מטר מסתיים העיקוף הראשון, אני קרוב. למשוך עם הידיים ולשחרר את הגוף כמו באימונים אצל יואב, לעקוב אחרי המילים שלו, "תתרכז, תהיה קל, גוף רפוי, תנשום חזק, נשיפה יציאה, נשיפה יציאה. רוץ עם המוזיקה של הטבע, תתנתק ממה שקורה סביב, תזכור, אתה קל, מרחף על ענן." אני מטמיע את המילים שלו בתוכי. "בהתחלה תמיד קשה, לגוף לוקח זמן להיפתח."

אני יורד מהכביש הראשי לדרך הכורכר. צריך להיזהר לא לפצוע את הקרסול, לשים לב למהמורות, להניע את הרגליים בקלות, לאפשר לדם לזרום בתוכן. אתה נמר, אתה עוד זוכר את זה, הנעליים החדשות יושבות כמו כפפה על הרגל, מתנה נפלאה היא קנתה לי, איך ידעה. מגיעה העלייה הראשונה, אוף, אוש, אוף, אוש, להכניס ולהוציא אוויר, לקחת נשימות ארוכות, לשחרר את הצוואר, הגוף חייב לשייט באוטומט, עוד מעט זה מגיע, החיבור המדויק בין הגוף למאמץ. העלייה מסתיימת עוד כמה מטרים, לא להרפות, להמשיך ללחוץ, לא לדאוג השלווה תגיע. הדופק במאה ארבעים ומתחיל לטפס, בסוף העלייה יהיה מולך פרדס, תריח את ריח ההדרים, כמה שאנחנו אוהבים לטייל כאן. היא מחזיקה בידה את הדלי הירוק ומניחה בו תפוזים שנקטפים מהעץ. אביגיל צוחקת על כתפיי ועידו מתרוצץ בין העצים יחד עם בְּלוּ המשוחרר לחופשי, האוויר הקריר מריח חופש, משפחה, שלמות. אנחנו חוזרים הביתה והיא סוחטת לנו מיץ צהוב. אני מביט בה כשהיא סוחטת את המיץ, לשונה תמיד משתרבבת במאמץ ובריכוז. היא פורצת בצחוק של מבוכה כשהיא מבחינה במבטי שקוע בה, "תמיד אתה בוחן אותי, ירון, מסתכל ולא אומר מילה."

הנה החיבור חזרה לשביל הכורכר, זהו, עכשיו אני בעניין, עברו כבר ארבעת הקילומטרים הראשונים, עוד עשרה עד לסוף המסלול. אני מזמזם, אל תחשוב, שלא תעז לחשוב עליה, מה אני שר? מה הצלילים האלה בראש? אל תחשוב, קיבינימט, נתק תמונות, שרוף את הפילְם, חדר חושך לפניך. עוד תמונות מופיעות, זה לא מפסיק, סרט שלא נגמר, נתק כבר, הכאב הזה בצד מטריד, לא שתית מספיק מים, למה לא מגיעה הנינוחות, הרגע שבו הגוף מתחבר לנשימות ואז אתה מלך ויכול לנצח את העולם.

הבוקר כשלקחתי את אביגיל ועידו לגנים היא הייתה יפה כל כך. "היי בעלי, בוקר טוב, ותודה על הקפה." סוף שביל הכורכר, מתחילים לעלות למעלה, החול פה טובעני, תיזהר, חוט תיל, הדופק עולה, כואב לי בצד, קח נשימות ארוכות כמו שלמדת. אני נחנק, למה לא הבאתי מים? זוז ירון, זוז, דבר לעצמך, תרגיע את הכאב, תפסיק לחשוב.

לאט עם האוויר, תן לו להסתנן לתוכך, מה עושים עכשיו עם אביגיל, עם עידו? הם קטנים כל-כך, מה קורה איתי? אני לא מקשיב לעצמי, לזוז ירון, לזוז, אני בעיקוף השלישי, יש עוד שלושה. איך היא צחקה כשהיא באה איתי למדוד את המשושה, שש צלעות שמסיימות ארבעה עשר קילומטרים, "צלעות האי הבודד של ירון," היא אמרה, "נו, איך היה היום באי? נו, ירון, מה שלום המשושה?" וכשהיא כועסת, "כן, ירון, תברח למשושה במקום להתמודד." הלוואי שהייתה שואלת אותי שוב, בלי החודים הדוקרניים האלה, "מה שלום המשושה, ירון?" הייתי עונה "הוא קר וכואב, בּייבּי," היא אוהבת שאני קורא לה בּייבּי, נוגד כל-כך את החספוס שלי, בּייבּי אחד והיא נמסה. אני קורא לך, בּייבּי, אין לי אוויר, בּייבּי, את שומעת?

 הכביש מולי. משאית עוברת, הנהג מביט בי, בטח חושב מי הדפוק שרץ מולו, הוא מחייך ועשן סיגריה מסתלסל מפיו, הדופק נרגע אבל הכאב שורט, היא שואלת למה אני רץ מהר, לאן אני רץ, ממה אני בורח. פעם היא אמרה שהיא רוצה לצלם אותי רץ, לשים סרט הקלטה שיקרין את המחשבות מתוך המוח, "ככה אני אכיר את ירון האמיתי, ירון שיוצאות לו מילים תוך כדי תנועת הריצה שלו, אולי אז הייתי יודעת באמת מי זה בעלי, מי האיש שאני הכי אוהבת בעולם, יודעת אותו מהבפנים שלו."

עכשיו זה כבר לא מעניין אותי, אני רץ כי אני צריך לרוץ, אני בורח, אני עף מעצמי, הגוף משוחרר. מה אני מדבר? למי אני מספר סיפורים? היא כאן תמיד, בתוכי, היא האישה שלי, שחיה איתי. את שלי, בּייבּי, את שלי. אני מטיס את עצמי קדימה, תהיה רך וקרוב, היא תמיד אומרת.

רוץ ירון, רוץ, הנה הכניסה האחורית ליישוב, עוד מעט אתה מגיע, היא בטח מחכה לך, ישובה על הכיסא מול החלון הפתוח, שקטה וסבלנית. היא ראתה אותך מביט בהם, ההלם ניכר בפניה, הסוד התגלה, אלים, ברור, חד, השפתיים הפשוקות, העיניים הגדולות, היפות, המשׁתאות, התנועה החפוזה, הנשימות, החרדות, הבגדים המושלכים.

עוד שלושה קילומטרים. אני קרוב, את יודעת, עוד מעט אני עומד להיכנס, והוא, זה שעמד רועד בתחתונים, לבן, חשוף בגופו החלק, מבועת איך יגיב הבעל הנבגד שלך? ידיו נקפצו באינסטינקט של הגנה, כאילו עמדתי להסתער עליו. דווקא הוא, הנחמד תמידית, זה שחייך אליי כל בוקר כשהתניע את האוטו, פעם אחת אפילו התעניין בריצה, "ואולי נרוץ יחד?" מעניין כמה זמן הוא כבר בא אל אשתי, תגידי בּייבּי, את אוהבת אותו?

אני רוצה לדעת הכול. לא רוצה להקל על עצמי, חייב מידע, אני איש של פרטים, תמיד צחקת, "ירון אוסף פרטים ומנתח אותך ומוציא פֶּלֶט מדויק," כן, אני אדע הכול, מתי זה התחיל, מתי היה הרגע הראשון שהיא התמסרה לו, מתי היה בתוכה פעם ראשונה, ופעם שנייה, ושלישית, יש לי דמעות, בחיי, שלוט בעצמך ירון, הגשם יורד. אני קרוב, סוף העלייה, הנה המזלג, ימינה חזרה לכיוון הבית, אני ממשיך ישר, הגוף מגיב טוב, הדופק מצוין והטיפות זולגות, אני רץ את הריצה הזאת כאילו התכוננתי אליה כל חיי.

זה התחיל כבוקר הכי יפה של השבוע וקפץ לי זיכרון מהחופשה באמסטרדם לפני שנה. יצאנו מקופי שופ סהרורי, אורות ניאון, מוזיקה מחרישת אוזניים, התנודדתי אפוף אלכוהול וחומר מתקתק, אוף הייתי מסטול ואני מת על זה שאני מסטול, אני נהיה חתול, בחיי חתול, ואת חיבקת אותי, עוטפת ומגִנה, אוהבת כל-כך, "בוא, ירון, בוא נעשה אהבה בחוץ, כאן, בפארק, אף אחד לא מכיר אותנו." הכמיהה למגע וקילוחי הגשם העדינים שנדמה שרדפו אחרינו וההתחמקות מהטיפות והחיבוק הרטוב והריצה למלון, להטנו כמו משוגעים כשישבת עליי, ואיך שזזת כשאני בתוכך.

רוח קרה של אחר הצהריים. כבר מחשיך, הדופק קרוב למאה ארבעים וחמש, איזה יום נפלא חיכה לךָ, היית צריך לאסוף את הילדים, לא היית צריך להקדים היום, כל-כך רצית להיות איתה בצהריים, להתכרבל מתחת לשמיכות, לנתק את הטלפונים. עכשיו כשתגיע אתה תצטרך להקפיד על התנהלות רגילה, שהילדים לא ירגישו, גם היא בטח תדע לשמור על ארשת פנים יומיומית, כאילו כלום לא קרה.

קילומטר אחרון, הגשם מתחזק, מצליף על ראשי, "לוחמים לא בוכים," אבא היה אומר, תמיד נוקשה, "שלא ידעו, שלא יראו, אל תהיה חלש, את הדמעות תשאיר לנשים." כואב לי בגרון, קשה לי לבלוע, לא בכיתי כשאבא נפטר, גם לא כשקברו את אמא. אני זוכר שחיפשת בי דמעות של בן אָבֵל, חיבקת את מותניי, איך זה שהוא לא בוכה, האיש שלי? ואז, כשעידו נולד, ישבתי לידך, הרחתי את ריח הערבוב של אמא ועובר, ומראה הפנים העייפות והלאות אבל קורנות כל כך, אמא, אמא אמיתית, והוא עטוף בידייך, קטן, זעיר, שלי. הגוף לא היה מסוגל להכיל את כמות האהבה ופשוט התנפץ מולך בדמעות. וזלגתי כמו שמעולם לא ראית אותי, עוד ניסיתי להשליט בעצמי את הסדר הרגיל, אבל רק אנקות בקעו מתוכי. בכיתי על אבא ועל אמא ועל אחי ועל כמה שאני אוהב אותך ועל כמה שאני מאושר שאת אוחזת את בני, והנחתי את ראשי עליכם, וליטפת את עורפי, חנוק מול המשפחה שלי. בּייבּי, גם עכשיו אני נוטף כשאני נכנס לחצר, האור בבית דולק ואני שומע את הקולות של עידו, את המִצְהָלוֹת של אביגיל, אותך אני לא שומע, כואב לי, בּייבּי, כואב לי מאוד.
השער נפתח ואני ומתיישב על כורסת הקש ספוגת המים. הרכב שלו בחניה, בטח גם הוא חושב מה יעשה הבעל הנבגד, איך יגיב. נקודה קטנה של זעם מתעוררת בתוכי, אני מכיר את ההבטחה שלה: בעקבותיה יגיע נחשול זעם מוטרף. תמיד ברגעים האלה את מסתכלת עליי באימה, בשיתוק, הנה ירון המטורף מהסיפורים של העבר, הרי החברים שלי כבר סיפרו לך שאני רוצח אמיתי, שאפשר היה להדליק אותי לפני פעולה, שאפשר להבעיר אותי כדי שאתפרץ חד וזועם ובלי גבולות, ועכשיו היא כבר גדלה ומתעצמת, הנקודה הזו של הזעם.

הגשם יורד ואור הפנס מצייר אותו, טיף-טף.

בעצם, למה אני ממתין? הוא היה בתוכה, בעל אותה, זיהם את האהבה שלי. למה, בּייבּי, למה? אני נטרף עם הלמה הזה, הופך אותו למנטרה, מקעקע אותו על גופי, אני מוכרח להמשיך לנשום נכון, העכירות ממלאה אותי.

אני מוצף. האוויר דליל.

הנקודה מתחזקת, בּייבּי, בואי צאי החוצה, בבקשה, תראי אותי.

אני שומע את קולות הבית, המשפחה שלי, הזעם מטריף אותי. בואי בּייבּי, בואי תרפי אותי, תגידי שטעיתי, שזה היה כלום, שאני הוזה, שאת אוהבת אותי, שאני נסיך שלך, אני מוכן להאמין בכול עכשיו.

אני הולך בגשם אל המחסן, לשבת במקום יבש, להרגיע שם את הרעד, קו, נקודה, קו. אני חייב להירגע, נושם כמו בריצה, שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה. הנורה הצהובה במחסן חיוורת והאלומה מאירה את הצללים, אוי, בּייבּי, אני אוהב אותך, למה עשית את זה, למה, קו, נקודה, נקודה. בחוץ הגשם כבד וצפוף, מצליף בעוצמה על גג המחסן, הלמות סיום, בום בום, ואני מה אני? איך אני יכול, נקודה, קו, נקודה. שומעת? הדופק שועט במהירות, אני נשכב על הרצפה הקפואה וקורא לך, שומעת אותי? אין לי אוויר בייבי.

הראש שלך מציץ מהחלון ואת נראית הכי יפה בעולם, שערך חלק ופזור ואת לבושה במכנסים הלבנים, אלו שקנינו בשוק, ובחולצה סגולה אוורירית. כמה צבעים יש בך, בּייבּי, כמה צבעים.

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp