דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
ברכבת, במושב לפניה, יושב חייל, נשק לפות בין ירכיו. אישה, זה עתה שלפה מתיקה ספר קריאה ופנקס, שולחת מבט חשדני חטוף בקנה הרובה, לוע אפל וצר ומפוחם הפונה לעברה. תכף ומייד בוקעים ניצני אשמה, מחישים לסלק מן הדרך את הבהלה האינסטינקטיבית, האימפולסיבית, המטפסת בגרונה. החייל הזה מגויס למענה, היא אינה יכולה סתם כך להתכחש לו, או להתנער ממנו, אף על פי שקרוב לוודאי, ברגע זה ממש, הימצאותה במחיצתו, במרחק הצפוף ממטחווי קשת, הופכת אותה למעין מטרד. הוא – האם הוא נאה? – כבן עשרים, צעיר פזור דעת – בקלות יכול היה להיות בן, אולי אפילו נכד של חברה – אינו מסתכל עליה. הוודאות החותכת, הפשוטה, שחובּק חזק בצאתו מהבית, הידיעה הברורה שבָָּא מאהבה, מוהלת לרגע משהו כגון כעס ההולך וגואה בה – כאילו נעשה לה עוול מכוון – ומטשטשת את חדות הראייה. הקיטבג שלו מוטל במושב שלפניו, לצידה, גוש נחשי תלום־קשקשים מוכתם ושמנוני. היא מתכווצת במושבה, נדרכת לנוכח מחוות גופו המתחלפות תדיר, מתכסָה זיעה קרה ופושטת מעליה את סודרה. אל תחכי ליום הדין. הוא מתרחש מדי יום ביומו, היא בטח קראה את זה באיזה מקום. יש כל מיני סיבות להשתתק לפני הכוח: הסמכות הנתונה לו, הפחד מפניו, יכולת הכפייה שלו. היא מתנחמת בכך שמדובר במנגנון הישרדות בסיסי שהיא ניחנת בו, עדיין, אז איך זה שמשתרבבים בתוכו גם רחמים ודאגה? והשתאות! כן, בהחלט, גם השתאות! החייל מגן עליה. החייל מגן בשמה. גם היא מייד העלתה את השאלה, אז איפה היה הצבא? איפה לעזאזל היה הצבא? שלא תבלבל עכשיו את המוח. חלשה, כנועה, ממקום ישיבתה, היא יכולה גם יכולה לעשות את כל הסיבוב הזה מבלי להסתחרר, לירות את כל חיצי הרגשות שבאשפתה. לכן היא בעצם מנועה מלהרגיש. אפשר להבין. ככלות הכול, גם היא בת המקום. לזמן־מה היא מתלבטת אם בכלל היא רשאית להעיק עליו בדברים, אולי עדיף שתשאיר את אי הנחת שלה לעצמה. היא חוככת בדעתה ברצינות שמא תקום ותעבור לשבת במקום אחר, אך באופן מפתיע, משהו בתוכה מתעקש. הפחד הגולמי מפני הקנה הפעור, לוע ארי שואג, גובר על הספקות. היא עומדת על כך שהיא יכולה לבחור.
היא בעצם כל אחת, מי־שהיא, ללא שמץ ייחודיות, פה ושם, נוסעת, בארץ ישראל. היא לא רוצה למות מאש של חיילי צה״ל. היא לא מותרת לכל חייל. בינה לבינו כבר מתרחשת מלחמה וירטואלית, היא חשה לכודה בתוכה. אפשר לומר שהחייל הוא האויב שלה, אבל לאמיתו של דבר, היא האויבת שלו. היא בהחלט יכולה הייתה להיות – הישמרי מדמוניזציה, הישמרי מאידיאליזציה עצמית – אם לפתע יעבור כאן מחבל, או שסתם תפרוץ קטטה ותצא מכלל שליטה, מיהו שיגן עליה? היא יכולה לסמוך עליו שברגע שיינתן האות הוא ינתר כמו פנתר, אגלי החלב המשוכים עוד על פניו יגוזו. ואם חששה יתאמת והכדור בקנה ייפלט לכיוונה, או־אז מה? דם יישפך, מערכות תקרוסנה. אבל מהי פליטת כדור אומללה למול התמונה הגדולה?
כשהיא מחליטה לאזור אומץ ולפנות אליו בדברים, קולה בקושי נשמע. לה דווקא הוא נשמע די ברור, אך כנראה שהוא אינו שומע אותה, על כל פנים, הוא אינו מראה שום סימן לכך ששמע, מפני שאינו עונה כשמדברים אליו, אדיש בתכלית האדישות לעצם קיומה. היא נבוכה משהו, אבל יותר ממבוכה היא מרגישה פליאה, היא באמת מתפלאת עליו, אף כי לא הייתה מעיזה לזרוק לו את זה בפנים. אולי זה מזגו של הדור, כך אומרים, היא מנחמת את עצמה ומחליקה טיפה במושב קדימה, מנסה למשוך את תשומת ליבו. היא אוספת את נשימתה, מכחכחת בגרונה ומרימה את הקול. המאמץ הזה, שצלח, מסב לה עוד יותר מבוכה, אך לא הייתה לה כל ברירה. הייתכן ששניהם גדלו באותה הארץ? ודאי שכן. מקום שלי, אינמקום שלי. איפה קראה את זה? החייל מביט בה בחוסר אמון, אני כאן כדי להגן עלייך, התבלבלת?, מחלץ את הנשק מבין ירכיו ומשעין אותו על המושב לידו כמו נוסע נוסף ספק יושב ספק ניצב. היא באמת מבולבלת. הצדק עימו.
אולי זה הסוף, אולי באמת זה הסוף, אבל מה זה ״סוף״, כי לפעמים נדמה לה שהסוף בעצמו הוא מושג ספרותי, כמו סגירה, כמו נעילה מלאכותית, מיצוי הפוטנציאל העלילתי. לאו דווקא ״גרנד פינלה״, ועם זאת, למרות שהדמיון שלה אף פעם לא הקיף את דמיונה הפרוע של המציאות, הדרך אחת ובלתי נמנעת ויש לה היגיון פנימי. על כל פנים, בכל הנוגע לה, היא אינה יכולה לחשב מסלול מחדש. סוף דבר הוא הקצה, הרס מוחלט ללא שמץ דו־משמעות. החיים, כמו שהכירה אותם, באו אל קיצם. המחשבה הזאת פוקדת אותה מזמן לזמן, באקראי, גם כשהיא קשובה, משגיחה במשהו, וגם כשהיא לגמרי מוסחת דעת. טוענים שזהו מעגל הקסמים של חוסר האונים, תוצאה ישירה של מכונת ההחלשה. מאחר שנכפתה, כמו רבות אחרות, לסגת אל תוך עצמה, אין לה ברירה אלא להסב את פניה לאחור. להפתעתה, למרות שאין עוד על מה להישען, ולמרות שדבר אינו עומד עוד לרשותה, כאילו היא מצייתת לאיזו חובה עילאית לא־לדעת, היא ממשיכה לנהוג כתמול שלשום, עד כדי כך שהיא שואלת את עצמה מזמן לזמן אם ייתכן שבכל זאת היא מוצאת בדברים מובן אחר, מובן חדש, שלא עמדה עליו קודם לכן. היא תוהה אם התקווה, כמו שאמר פעם בלזק, היא אומנם זיכרון שמשתוקק, או שמא, קרוב לוודאי, כבכל מחשבה גדולה, גם כאן שוכן איזה כתם עיוור, ומה שקורה הוא שהיא פשוט קיבלה את זה על עצמה, זורמת עם מה שיש, סבל חסר משמעות וחסר ערך. היא פשוט התעייפה מלצבור אשמה וספקות עצמיים, וכעת ירד עליה שוויון הנפש הגמור של התחתית, שאינו מעלה ואינו מוריד, שאינו ״עושה״ הבדל. תחושת המפנה הבלתי הפיך, התביעה הדחופה למחשבה אחרת, שהייתה מנת חלקה בהתחלה, התחלפה במאז ומעולם, אותה פרטיטורה המושרת בכל גוני הקול, מתיכה לתוכה את האקטואלי, משחזרת על דרך ההשטחה והנטרול. מה שמאחוריה ניצב לפניה, לתוך העלילה הזאת אי אפשר לתחוב ידיים ולהוסיף עוד משתנים. היא משיטה את מבטה הפגיע אל עבר החייל: היא בוודאי מרגישה יותר ממנו את צללי שלילת העתיד. ועדיין, היא אינה יכולה להימנע מלחשוב שהסוף שלה הוא נקודת ההתחלה שלו. אולי גם הסוף היה למילה חלולה. אולי אין שום מילה בעברית שיש לה עוד קשר אל המציאות זולת בכך שכל הסופים כולם, הממשיים, המשוערים, הכוזבים, מתכנסים בכיבוי האורות.
(לאחר מעשה, כשתחזור הביתה, יספרו לה כי לא נשקפה לה כל סכנה. קטעים איתה. היא תקבל הסבר מפורט על מחסנית בבית הבליעה, בדיוק בשעה שתפיג את שיירי היום בכמה כוסות. אין סיכוי שתוכל אי פעם לחזור על ההסבר.)
עכשיו, כשהנשק מצא את מקומו על המושב הכחול המחוספס, כשהלוע שלו מכוון אל תקרת הרכבת, היא שואלת את עצמה אם סופסוף נפלה עליה השלווה המיוחלת. לא בטוח. המראה הספק־אנושי של הרובה השרוע פרקדן במושב מעורר בה חוסר נוחות. החייל מדבר בנייד והיא לא רוצה להמשיך להפריע. אחר כך יקרין סרטון וימלא את חלל הקרון בלחן קצבי. את מגפיו השחורים יניח בלאות על הקיטבג הנחשי שלצידה. משולש המושבים התפוסים על ידו יהיה למעין תא פיקוד מנומנם.
הספר שחילצה מן התיק בראשית הנסיעה טרם נפתח. בחודשים הראשונים למלחמה לא קראה דבר ונדיר שמשהו עורר את סקרנותה. לשווא חיפשה בכתבים את יכולת הניבוי. כעת היא קוראת כל הזמן מכל הבא ליד, מחפשת מפלט. היא פותחת ספרים רק כדי למצוא את הנאמר־כבר, את הציטוט, את החזרה. נשבעתי לעצמי שאמשיך לקרוא כשהפצצות יבואו. בפנקס הרשימות היא מעתיקה מובאות ומלווה אותן באסוציאציות. הבוקר ניעורה עם הצירוף ״האומץ לקום״ שעכשיו נראה לה כמו טעם רע. אין כמו נסיעה ברכבת כדי לקבל פרופורציות. הדבר היחיד שנרשם לזכותה הוא ניסיון חייה, למרות שאפילו עכשיו היא אינה יודעת לבטח מניין תיפתח הרעה. תמונות הסדר הטוב מזמן־מזמן התפוגגו מזכרונה, ציורים שתלו על קירות בית הילדות, רוחות שעלו השמיימה בשיבה טובה. פעם, היא נזכרת, כשהייתה ממש ילדה קטנה, אמה ראתה תאונת דרכים. היא חזרה הביתה בבהלה, התיישבה על כיסא במטבח וגנחה שעה ארוכה. הבית כולו גנח עימה. כל כך הרבה דברים נשכחו מאז, תאונה אחת נדחקה מפני תאונה אחרת. היא מעבירה בראשה את ההתחלות של כל המלחמות שידעה, ששת הימים בחניון הכיכר, יום הכיפורים ליד רחוב בצלאל, מלחמת לבנון הראשונה בבסיס צבאי, מלחמת המפרץ בחדר אטום בניילון וסרטי הדבקה. כל המלחמות מולחמות למלחמה אחת, רק השמות הפרטיים והתאריכים מתחלפים. הפלא: המוות מחלחל אל החיים ואינו גורע מהם.
תחושת הזרות היא הגורמת לה התרגשות יתר, לא לגמרי מוצדקת, שכן כל הזמן חומק ממנה משהו, שנדמה לה שבו דווקא טמונה רווחה. הגעגוע הזה אל היוצא־מגדר־הרגיל הופך אותה לשייכת. היא שבה ואומרת לעצמה, אף אחד לא יזיז אותי מפה. אבל מי רוצה להזיז אותה מפה? האויבים הם רבים. האויבים הם אלה שמה שיקר לה לא יקר להם ואלה שמה שיקר להם לא יקר לה. לקח לה זמן להעז לדעת את זה, כיוון שהנטישה העצמית היא מגפה סוחפת שהיקפה רחב יותר ממה שנראה לעין. היא הזורעת בקרבה ייאוש, והדאגה, הדאגה הבלתי פוסקת הזאת לארץ, כמו ביקורים עקרים בבית חולים אצל שכיב מרע. יודעים שאחרי העינוי הזה ישתרר האין המוחלט. אז מה נשאר זולת להתגעגע? אפשר להתגעגע גם למקום חולה שמסתלק ממך או מסלק אותך, פשוטו כמשמעו.
האם באמת ניצלה מלוע הארי, או שלאמיתו של דבר היא אינה יכולה להינצל, ולוע אחר, פעור יותר, נבזי יותר, מחכה לה? ברכבת הזאת היא מבינה שנחתם משהו רחב יותר לאין ערוך, ושיש מיני דרכי כיליון, דם, ואש, ותימרות עשן, וגם, התפוגגות כמעט בלתי מוחשת.
הרכבת כמעט הגיעה לתחנה. החייל והאישה ממתינים לפתיחת הדלתות. לאיפה אתה נוסע? היא שואלת לפני שהיא יורדת לרציף. ליום הולדת של חבר, הוא עונה.