מֹאזְנַיִם

רישום כאב / יעל בארי

מסה בעקבות "אומללות שאינה מבקשת דבר" לפטר הנדקה

אני מתגעגעת לכאב בכל רגע.

  זו יכלה להיות כותרת רומנטית למדי, אך לא מדויקת. אני מתגעגעת לכאב בכל יום? גם זה לא ממש. אבל הגעגוע אליו פוקד אותי לעיתים קרובות. אני מתגעגעת אליו כשאני מתיישבת על הספה בנינוחות, ללא מאמץ, מרימה את רגליי ומקרבת אליי את ברכיי מבלי להיאנק ולהתנער מהתנוחה; אני מתגעגעת אליו כשאני שמה לב שרכנתי בטבעיות מטה כדי לנעול נעליים; וכשאני מרימה את סל הכביסה המלא מהמכונה אל המתלה ואז מתכופפת ומזדקפת שוב כדי לתלות כל בגד. ברגעים האלה, האגביים כל כך, היומיומיים, השגרתיים – אני שמה לב שהכאב נעדר, שהוא מאפשר לי לחיות, ואני מרגישה נבגדת.

כאב הוא מושא חמקמק ובלתי־אפשרי למדי לכתיבה. באסופת המאמרים ״כאב בשר ודם״ (עורכות: אורית מיטל ושירה סתיו, הוצאת "מכון הקשרים" ו"כנרת, זמורה־ביתן דביר", 2013) מנסים הכותבים לגעת, בדרך זו או אחרת, בכאב. על הקושי בביטוי מילולי של כאב גופני כותבת במאמר הפותח את הספר איליין סקארי כי "הכאב הגופני לא רק מתנגד ללשון – הוא מחריב אותה באורח פעיל, מסיג באחת את הסובל למצב קדם לשוני, לקולות ולזעקות שבן אנוש מפיק בטרם רכישת הלשון" (עמ' 27). זאת לצד היותו של הכאב טוטלי כל כך עד שהסובל ממנו "נתון למרותה של מציאות שאי־אפשר לבוא עימה בדברים, עד שהכאב נעשה לו שם נרדף לוודאות עצמה" (שם). הכאב הוא מצד אחד מוחלט, ברור, אמיתי כל כך, ומנגד אין דרך לבטאו; כך שהוא הופך למציאות הוודאית של הסובל, לצד היותו אמת סתומה שאין דרך לתווך אותה לסביבה. הניגוד הזה מוליד את התשוקה העמוקה לבטא את הכאב, למרות האי־אפשרות, ואולי בזכותה. את המחשבה הזו ממשיכה שלומית רמון קינן, בהתייחסותה ל"פרדוקס של המללת הבלתי אפשרי להמללה" (עמ' 51). היא טוענת ש"על אף שכאב עשוי להרוס את הלשון, הוא עשוי גם להניע אותה" (שם). כך נוצר דו־קיום של בליעת השפה על ידי הכאב, ויצירת תשוקה אליה.

האם אפשר, בכל זאת, להמליל את הבלתי אפשרי להמללה? הכאב שלי חסר לי בייחוד כשאני מתיישבת לכתוב. אני כמהה לחוש אותו, ולו לרגע אחד, כדי להחזיר את הוודאות הזו לעצמי, כדי לתת לה מילים. זאת למרות שהישיבה מול המחשב מתאפשרת רק בזכות היעדרו של הכאב, והריכוז מתאפשר כי הוא כבר לא גונב לי כל פיסת דעת. כשכאב לי לא יכולתי לכתוב דבר; לא הייתי מסוגלת לתאר את מה שעברתי והיה מדומה, אז, למסכת ייסורים מתמשכת, למציאות שתגרום לי לשקוע, לאבד את שפיותי. אני מפחדת ממנו נורא ועורגת לו בו־זמנית; וכשהוא בא, בהבלחות מינוריות – אי־שקט גופני בעת חיפוש אחר תנוחה נוחה לשינה, דקירה פתאומית בגב התחתון, רעד מפושט בשרירים – אני מייד עושה כל שביכולתי כדי להעלים אותו. גם ביומיום שלי אני שומרת באדיקות על השגרה שאימצתי כשהבנתי, אחרי ניסיונות רבים, מה מסייע בהשארת הכאב רדום: תזונה מוקפדת, תוספים שונים, אימוני כושר גופני מותאמים, יוגה שיקומית, שיאצו. אבל כל אלה לא משום שאני זוכרת את תחושת הכאב כשלעצמה, כי היא נגוזה מהתודעה במהירות מרשימה, מרגיזה, כפונקציה הישרדותית. אני שומרת על ההרגלים החדשים לא מתוך זיכרון הכאב, אלא משום שאני יכולה לזכור את ההשלכות שלו, את המציאות שעוצבה על פיו.

בעיקר אני זוכרת פעם אחת שכל כך כאב לי ששברתי מראת קיר, הטסתי לעברה את מתלה הכביסה שעמד בחדר השינה וצפיתי בה מתנפצת. אחר כך הלכתי לפסיכיאטר וביקשתי ממנו כדורי הרגעה, "לימים קשים במיוחד". הוא היה גבר צעיר ונאה שדיבר במבטא צרפתי, ושלח אותי הביתה אחרי חצי שעה עם מרשם לקלונקס וחשד להפרעת אישיות גבולית. החשד הזה היה, לכל הפחות, לא במקום: דרוש ידע בסיסי בלבד בפסיכולוגיה כדי לדעת שאני לא תואמת את הקריטריונים להפרעה (בכתיבת מילים אלה אני נרתעת מעצמי וחוששת שכל מי שקורא אותן לא יאמין לי. בבקשה האמינו). מרגע שהכירו לנו בלימודים את ה־DSM היה בליבי חשק כמוס (ושכיח להפליא, אני מניחה) למצוא בעצמי התאמה לאחת ההפרעות בו; לכן כמה שנים לפני היום ההוא עם המראה, יותר משהייתי עצובה, שמחתי לקבל את האבחנה של דיסתימיה; והרגשתי סיפוק עז כשדיברו על דיכאון מאז'ורי. אבל אישיות גבולית היא כבר בסקאלה אחרת, ובגדר עלבון. אחר כך, כשהתעמתי עם הפסיכיאטר בנושא, הוא הביע חרטה מסוימת. לא האמנתי לו. אני לא בטוחה שזה גרם לו לחשוב עליי דברים טובים יותר. אבל אני הבנתי משהו: כשכואב לי, כשכואב לי ממש – כשקר לי נורא, במיוחד בכפות הידיים ובכפות הרגליים, כשכל הבגדים מגרדים ולוחצים לי, כשאני מנסה לעשות יוגה ונופלת על הרצפה בכלב מביט מטה, כשאני צריכה לבקש מבן זוגי שישרוך את שרוכי נעליי, כשאני שוכבת ימים על ימים במיטה וגוללת בטלפון בלי יכולת להניע את עצמי, כשהשרירים שלי רועדים ללא הפסק, כשאני לא ישנה כי בלילה מגיעה תחושת הנימול, כשבבוקר קשיון המפרקים מזכיר אבנים או חלודה והתזוזות הראשונות בלתי אפשריות; כל מיצי המסכנות הללו שעולים ממני ומדיפים ריח נורא, דוחה, מגעיל אפילו אותי – כשכואב לי אני מתנהגת כמו משוגעת. ומשוגעת אני לא רוצה להיות.

אני מבינה את ערכם של המנהגים שסיגלתי לי, אני לא רוצה לעזוב אותם. ברגע שאני נסוגה בחזרה להרגלים ישנים, מתעצלת לצעוד, שותה או אוכלת יותר מדי, מזניחה את הוויטמינים – אני מרגישה את זה בגוף; ורק הבעתה מהאפשרות של חזרת הכאב – כיצור עקשן, טורדני, שתלטן, עלוקתי ממש – גורמת לי ליישר את דרכיי שוב. מחלת הכאב שלי טרם זכתה למחקרים רבים (בדומה למחלות נשיות אחרות) אבל רוב העדויות מספרות שאפשר לחיות איתה בצוותא ולהחליש אותה, לשכך אותה כמעט לחלוטין. כמו אמא לתינוק שזה עתה נרדם אני מעמעמת את האורות, שומרת על השקט בבית, נעה במרחב בזהירות, במתינות, שרה לו שיר ערש בלתי־נגמר. רק שלא תתעורר שוב, מחלת הכאב שלי, הנוראה והאהובה, יפה כמו מלאך כשהיא ישנה.

ובכל זאת הגעגוע לכאב. אחרי הכול, הכאב היה שלי, ומרגע שהוא ניתן לי, ההיעדר שלו הוא אובדן. כמה דברים בחיים האלה הם שלך, באמת שלך, ומבלי שיהיו של אף אחד אחר? סוג כזה של כאב, עוצמתי ועמום, מפושט וממוקד לפרקים, כרוני, נשאר, דביק, חודרני. ההצלחה בהרדמת הכאב היא אובדן, משום שהקיום של הכאב מאפשר לי, באופן פוטנציאלי, לכתוב עליו, לכתוב אותו. כל כך מעט נכתב על כאב פיזי ואני מרגישה, באיחור, ובמגלומניות־משהו, שניתנה לי גישה לבלתי־נגיש ובזבזתי אותה כשלא עשיתי איתה דבר. היום, כשאני יודעת כמה זה נדיר, היכולת לתפוס את הכאב, לגעת בו, אני כועסת על עצמי כל כך שלא נגעתי בו כשיכולתי. שהייתי רכרוכית ונמלטתי ממנו כל עוד נפשי בי, הקדשתי את כל זמני לטיפולים שיחלישו אותו, שישכיחו אותו. אבל הרי אני יכולה להחזיר את הכאב, ובכל זאת איני עושה זאת. ואולי זה האֵבֶל הגדול: הכאב לא נלקח ממני, הוא לא הוסר ממני כבמטה קסם; בכל יום ובכל פעולה שאני נוקטת אני מרחיקה ממני את איומו של הכאב (ובכך גם משמרת אותו, אך כזה הוא נותר – איום ותו לא). בכל הקפדה על השגרה המיטיבה שלי אני מחלישה את הכאב עוד ועוד והופכת אותו לזיכרון שסופו להתפורר. ולמרות הידיעה הזאת, אני לא מסוגלת להפסיק עם הפעולות הקדחתניות שלי ולהשיב אותו. גם המשאלה לכתוב את הכאב, להיות יחידת סגולה שנוגעת בלא־ניגע, להצליח לתאר במילים את מה שאחרים כשלו בו, לתת תוקף מילולי לדבר שהוא־הוא חיי – לא מאפשרת לי להחזיר לעצמי את הכאב. צריך להיות מטורפת לחלוטין כדי לקחת על עצמך את המשימה הזו; כדי ללבוש את הכאב הכרוני מרצון.

הנה אני מתרכזת וחשה בו עכשיו. העוצמות לא גבוהות כמו פעם, אבל מכאב כרוני לא נרפאים. מה כואב לי? התחושה הדלקתית ביד. נראה שהזרם החשמלי הדלקתי בשורש כף היד מגיע מלמעלה יותר, מהכתף, לא – מהחיבור של הכתף אל עצמות החזה. אני לוחצת על הנקודה בה מתחיל הכאב, בין בית השחי לעצם הבריח, בדיוק איפה שהתפר של החולצה, ובלחיצה מוקל לי מעט. אבל איני יכולה לעסות את האזור לנצח. אני עוזבת את הנקודה הזו ומרגישה את כאב השרירים בגב העליון, זה שתמיד מקבל יחס של ביטול, "לכולם יש אותו", כאב של סטודנטים, של לחץ. יש לך סטרס בחיים? בבקשה. אני פוקקת את צווארי, נזכרת בהקלה שיש לי תור לשיאצו הערב. כמה כואב לי? האם איני יכולה לשבת? האם איני יכולה לחשוב? והרי הנה אני יושבת וכותבת. האם תיארתי כעת את הכאב עצמו? ובכן, לא: שרטטתי את השביל שלו לאורך ידי; מיקמתי אותו עם עזרים חיצוניים; השתמשתי בכותרת מוכרת – כאבי סטרס; סיפרתי מה מקל עליי. אבל בכאב עצמו לא נגעתי. באופן בו הוא מצטבר, כאב צוואר על כאב גב על כאב יד, הישיבה הזקופה שמתחילה לאותת באי נוחות לרגלי, אי־יכולתי לשנות את אופן הישיבה משום שהגב התחתון מייד מזכיר שהוא לא יסבול את זה. אני יכולה לדמות את הכאב לחשמל, לנוקשות כללית, לתחושה שפנים גופי עשוי ברזל ועטוף במעטה רך ורופס שכל דבר משפיע עליו; חוסן, אין לי חוסן. האם אתם מבינים אותי? אולי זו לא השאלה. האם אתם יכולים להרגיש את הכאב שלי? לדעת בדיוק למה אני מתכוונת? האם בחוויה הזו אתם איתי, או שאני נותרת תמיד, תמיד לבד?

אולי בגלל זה אני חוזרת בכל פעם ל״אומללות שאינה מבקשת דבר״ ונאלמת מולו.

  ״אומללות שאינה מבקשת דבר״, מיצירותיו המוקדמות של פטר הנדקה, זכתה לאחרונה לתרגום מחודש של אילנה המרמן (הוצאת "הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים"). בנובלה רזה ודחוסה מספר הנדקה על חייה של אימו, שהתאבדה בגיל חמישים ואחת. הטקסט חושף חיים עגומים למדי (וקשים לקריאה לעיתים קרובות) באוסטריה לפני הנאציזם, בזמן שלטונו ולאחר נפילתו; מוסכמות חברתיות שרומסות נשים; עוני, אלכוהוליזם, אלימות, קשיים נפשיים. אבל מה שלפת אותי בספר הזה הוא דווקא תיאורי הכאב של אימו של הנדקה, אשר סבלה מכאבי ראש חזקים שהקרינו ליתר גופה והפכו למרכז חייה.

בספר הקטן הזה מצליח הנדקה להתקרב לכאב, ללכת סביבו בזהירות ובשקט ולהצליח לראות ולעמוד על המאפיינים הזניחים למראה שלו. הנובלה הזו היא ניסיון מדהים למלל את הכאב, ולתת לו משמעות במילים. לצלוח את הדימויים השחוקים ולתת לו פשר בזכות התיאורים הפשוטים ביותר, לכאורה: מה שנמצא בדיוק מול העיניים שלנו. ובאופן מפעים, זה בכלל לא הכאב של הנדקה – אלה הכאבים של אימו.

בהסכת "על החיים ועל המוות" (בהנחיית דפנה לוי) מספר שמעון אדף:

  חצי ממני תמיד עסוק בהתבוננות מבחוץ. יש בי איזו רשות שמתעדת, בודקת, שואלת, מנכסת, גונבת, חומסת, מתקנאה בחיים של אחרים, ועורכת רשימות […] היה לי ברור כמה קצרים וחסרי תוחלת חיי אנוש […] ואם אני לא אשים לב לכל רגע, אני גם אאבד את הטעם של החיים האלה, לא משנה כמה כואב לי באותו זמן, […] הקול הזה שמצליף בי, כמו שוט, […] קול מחודד שמצליף בי ואומר, אתה לא יכול. אתה לא יכול להתמסר לזה. אתה לא יכול להרפות. אתה לא יכול לשמוט.

אני מוציאה את דבריו של אדף מהקשרם: הוא לא דיבר על כאב פיזי. ובכל זאת, נראה שהוא מתאר את הפעולה של הנדקה בספר. האם הנדקה מאמץ מרצון את הכאב? הוא מתבונן באימו, וממשיך להתבונן בה באדיקות – לעיתים מתוך תחושת כורח – גם לאחר מותה. הוא מאזין לחוויות שלה וממלל את תחושותיה. הנדקה מקדיש עצמו לאימו כל כך עד שלעיתים חווה את מצבה בעצמו: "עכשיו היא ממש כפתה את עצמה עליי. […] מצבה היה כל־כך מורגש ומוחשי, עד שברגעים מסוימים חלקתי אותו אִתה לגמרי" (עמ' 62). הנדקה מתעד, מנכס, חומס את כאביה של אימו ועורך רשימות. זוהי אחת ממעלותיו ככותב: היכולת להתבונן מבחוץ ולהעלות את ההתבוננויות על הכתב.

תקפו אותה כאבי ראש חזקים. […] הראש הלם חזק כל־כך שהיא נגעה בו רק בקצות האצבעות בזהירות רבה. […] מרוב תשישות היתה מחטיאה דברים שביקשה לאחוז בהם, הידיים נשמטו לה וצנחו מטה. אחרי ארוחת הצהריים, אחרי שרחצה את הכלים, שכבה שעה לה על הספה שעמדה במטבח. בחדר השינה היה קר מדי. לפעמים היה כאב הראש חזק כל־כך, שהיא לא זיהתה אף אחד. היא לא רצתה עוד לראות שום דבר. […] היא איבדה לגמרי את תחושת גופה, ניגפה בפינות, התגלגלה במדרגות. הצחוק הכאיב לה, מזמן לזמן הייתה רק מעוותת את הפנים. […] היא דיברה רק בקול חרישי, הייתה כל־כך אומללה, שאפילו לקטר כבר לא יכלה. היא הטתה את ראשה הצדה אל הכתף, אבל הכאב רדף אותה גם לשם.

  "אני כבר לא בנאדם."

  (עמ' 61-60)

הנדקה כותב, ככל האפשר, את הכאב. הכאב הרודני, הרודפני, המוחלט; ההיטלטלות ברחבי הבית כחפץ שאין בו שימוש; האי־יכולת לנוס מן הכאב. הכאב מאיין את הזהות והופך לישות נפרדת, הישות היחידה – שכן האדם הכואב, בפשטות, אינו קיים יותר. ומתוך הפנמת חוויותיה של אימו הוא מזדהה עד לרמה בה הוא כמעט מרגיש את הכאב בעצמו, לכאורה.

הנדקה כמעט הצליח להערים עליי: התיאורים שלו כל כך מעוררי הזדהות, כל כך מדברים אותי, שהנחתי לעצמי להתעלם מכך שהוא לא האדם הכואב בסיפור. הוא צופה מהצד, גם כשכואב לו – אך אין זה כאב פיזי אלא כאב נפשי, כאב של ילד שרואה את אימו מתענה. ובתור צופה רגיש וחד הבחנה הוא מצליח להביא אל הדף את הניואנסים העדינים ביותר של החיים עם כאב. כך שגם אם לא תואר כאן הכאב הפיזי הגולמי, אי אפשר להמעיט בערכה של היצירה הזו.

  ומה בין זה לביני? אני לא יכולה להיות כמו הנדקה; הכאב הוא שלי. הניסיון שלנו אינו אותו ניסיון. השאלה לגבי האפשרות לכתוב את כאבי שלי נותרת פתוחה. כשאני מנסה לצאת מעצמי ולהתבונן מהצד כדי לכתוב משהו אני כופה עליי פיצול שברגעים האלה, ברגעי הכאב, הוא לא אפשרי. כשכואב לי איני יכולה לצאת מעצמי. אני כלואה בתוך העור שלי: העור הדק, השקוף, החדיר, שהופך אותי לפתע ליחידה אטומה, מסוגרת. הכאבים הללו מתחוללים בתוכי, הם מגיעים מתוכי: איתות לא נכון של המוח, רגישות מוגברת, בעיה בוויסות, כך אומרים. וכשהם שועטים בי אני נשאבת פנימה אליהם למאבק שכבר מתחילתו אני תמיד מפסידה, כועסת, נעלבת, מותשת. ולצד זה, אולי בזכות הזמן – הרי אני התרגלתי, אני מתרגלת אל הכאב – מצליח הקול המצליף בי לגרום לי שלא לשקוע, שלא לשמוט את אחיזתי ברישומים שלי, ברישום הכאב.

עדיין אני חושבת שלכאב אין מילים; הוא מחריב את השפה, הוא מסיג את האדם הסובל למצב קדם־לשוני, הוא ממוטט את האנושיות שבנו. ומנגד, הצורך הכל כך אנושי לדבר עליו, לתת לו משמעות, לתווך את הוודאות הזו שצובתת אותנו:

לימים, כל פעם שהייתה מספרת על כך – והיה לה צורך לספר – הייתה מתנערת שוב ושוב מגודל המיאוס והאומללות, אלא שעשתה זאת בחששנות כזאת, שבמקום לנער מעליה את שני אלה שבה וחוותה אותם בחלחלה.

  (עמ' 35; ההדגשות במקור)

לאימו של הנדקה היה, לאורך הדרך, צורך לספר. אך השיתוף שב ומחיה את המיאוס, את האומללות, את הכאב. הנדקה, בהתבוננות יסודית ומדויקת, מחיה את הכאב בו וגם בקוראיו: הוא מפעפע ופורץ את גבולות הדפים, חובק אותנו.

הנדקה לא ממלל את הבלתי ניתן להמללה, אך הוא עושה דבר־מה קרוב לכך ככל האפשר, ויש בזה אפקט שנישא למרחקים, כמעט מזכך. מתן משמעות ותוקף לדבר הנורא הזה שפקד אותי, לדבר שכמעט הכניע אותי.

  באחד מהפרגמנטים האחרונים בספר כותב הנדקה:

ושוב משהו שמח: חלמתי שאני רואה דברים שכולם נראים איום ונורא, מכאיבים ממש, פתאום מגיע מישהו ופשוט מסיר מהדברים את מה שמכאיב בהם, כמו שמסירים מלוח מודעות מודעה ישנה.

  (עמ' 82; ההדגשה במקור)

אבל הגוף זוכר. גם על הלוח תמיד נשארות עקבות: חורי הנעץ, סיכות השדכן, שאריות הדבק. בניגוד לתודעה, שלא מצליחה לשמר את זיכרון הכאב עצמו, נראה שהגוף פועל אחרת. מקדים את התודעה, גובר עליה. כאב, ובייחוד כאב ישן – כאב כרוני, כאב שנמצא זמן מה, אינו יכול להיות מוסר מהגוף לחלוטין. משהו ממנו תמיד יישאר, ברפלקסים, בתנודות זעירות. גם אם, לכאורה, נרפאנו ממנו לגמרי. וגם אם נגאלנו ממנו בגאולה שבחרה לה אימו של הנדקה; הכאב לא נעלם, נהפוך הוא – הוא קיבל אלמותיות על גבי דפיה של הנובלה הזו. אולי העובדה שאלה לא כאביו של הנדקה היא הכרחית – אולי הדרך היחידה לכתוב את הכאב היא בעזרת שופר שכזה, מישהו שיתבונן, יבין ויספוג, אך בפועל לא יחוש על גופו את הזוועה. כך, כשהכאב הופך אלמותי בצורה של מילים וסיפור, כשהכאב הופך לספרות: בתיאור הקרוב־ככל־האפשר למהות שלו, בהתבוננות בו ללא פשרות, בהנצחת כאבה של מישהי אחרת, מצאתי נחמה.

אני חלשה. מעולם לא ייחלתי להיות חזקה במיוחד, אבל ברור לי כעת באיזה צד של המתרס אני נמצאת. אני חרדה מאוד מהכאב. לנצח הוא ישלוט בי, גם מדמדומי תרדמתו. מדי פעם אני שמה לב לשפת גופי שהשתנתה מאז פרוץ המחלה: הגוף בולם את עצמו מתנועות פתאומיות, לא מאפשר לי לשנות תנוחה בחדות, ליבי הולם בחוזקה כשניצת מֵחוּש זעיר, לא מזיק. הכאב יודע מהן החולשות שלי ושולט בי גם כשהוא איננו. לכן ספרים כמו של הנדקה, שכל כך קשה למצוא, מניחים קצת את הדעת. בזכות המילים, לפחות אני יודעת שזה באמת קרה לי. כשהכאב עובר התמרה והופך לספרות אני יודעת: אני לא משוגעת. אני רוצה לקרוא לפסיכיאטר ההוא, להעמיד אותו על טעותו; ובכל זאת אינני קוראת. מצבי לחץ מעודדים כאב. הוא שייך לחיים ההם, ואני הרי כבר לא שם. אני נושמת בריכוז, כמו שלימדו אותי ביוגה, ומזמזמת שיר ערש ישן.