מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

ריזורט / שהם סמיט

 

השיננית הקבועה חלתה ואני נשאלתי אם ברצוני לדחות את התור או לנסות שיננית אחרת. בוגדת מאונס נעניתי להצעה השנייה. למחרת בבוקר, כמה דקות לפני השעה היעודה, התייצבתי במרפאת קופת חולים (שבאחרונה עברה מתיחת פנים), העברתי בחריץ כרטיס מגנטי ועד מהרה נשלחתי, בהוראת קול מוקלט (נשי) אל חדר שמונה, שהתגלה כריק מאדם.

הנחתי כי השיננית יצאה לרגע ולכן סגרתי את הדלת, נשכבתי בכיסא המטופלים והתבוננתי בנוף שהכיל גגות, צמרות ושמיים. פתאום הרגשתי בחופשה; כיסא הטיפולים, מופקע מסביבתו המכשירית, אינו אלא כיסא-נוח.

כמעט רבע שעה שכבתי כך, בריזורט המדומיין, ובדיוק כשהחלטתי לצאת ולברר מה פשר האיחור, הדלת נפתחה.

"סליחה!" (טרוניה, לא התנצלות) "אבל ברחוב פה ליד יש פקקים שחבל על הזמן. עשר דקות הייתי תקועה – "

סלחתי, ממקומי שבעין הסערה, וציינתי כי דווקא נחמד לנפוש כך באמצע הבוקר.

"אני," היא השתחלה לחלוק, "כל הזמן בריצות. ריצות וריצות," פתחה מגירות, שלפה – לה כפפות (קובלט אניש קאפורי) לי סינר חד-פעמי – ועיינה בתיקי הרפואי, ובפי –

"מה המצב?"

"לא רע, ממש לא רע, באופן יחסי."

"באמת?"

"כן. רואים שאת עובדת עם החוט."

"רואים?" תהיתי אם היא לא רואה שפעמים רבות אני שוכחת, מחפפת –

"כן, אבל – " שמחתי הייתה מוקדמת – "את עובדת לא טוב. לא טוב. תכף אני אלמד אותך" – נטלה חוט דנטלי, ליפפה אותו סביב שתי אצבעות כחולות, תקעה בידי מראה קטנטנה על מקל, והדגימה: "ככה, לא בכוח, בתנועות ניסור! מה, אף פעם לא לימדו אותך להשתמש בחוט? ט'- " – היא נקבה בשם המטפלת הקבועה, "לא הראתה לך?"

"בטח הראתה ושכחתי," מיהרתי לסנגר על ט'. מ' כמו קראה את מחשבותיי: "רק שתדעי!" הבהירה, "אני לא שיננית מחליפה ואני פה יותר שנים מט'."

"לרגע לא פקפקתי בכך."

"בכל זאת היה לי חשוב להגיד. ואת, חשוב שתעשי מה שאני אומרת. אם תעשי לא יהיו לך דימומים ולא נסיגת חניכיים."

הודיתי לה, הבטחתי לנסות להשתדל, וביקשתי ג'ל מאלחש.

"מייד. אל תדאגי. אצלי את תקבלי משהו יותר טוב מג'ל, ספריי! לפתוח פה גדול!"

פתחתי והיא ריססה. 

"בכל אופן," חשתי צורך לציין, "הרושם שלי הוא שבענייני שיניים, מה שקובע זה התורשה. אמא שלי בת שבעים ושלוש ואין לה בפה אף סתימה – "

"נדיר מאוד!"

"אבל אני קיבלתי את השיניים המחורבנות של אבא שלי."

"אז אין לך מזל."

"לא עם השיניים. מצד שני, אבא שלי שמן וכל החיים בדיאטה – "

"מה את אומרת!" היא כמעט נפלה על צווארי. "אצלי השמנה זאת האמא. אבא שלי רזה. נורמל. ואני, כבר כילדה הייתי בטוחה שאהיה כמו אמא! וכל הזמן פחדתי להשמין עד שהבנתי: אני אבא!"

לא נאלצתי לסכור את פי. הוא כבר היה סכור, כלומר פעור, יקום זעיר, שני טורי בניינים מצהיבים במתקפת שיפוץ. וכך, כששדיה מתערסלים מעלי וזרועותיה הדשנות מוליכות את המשחזת-מלטשת או איך שלא קוראים לאותו איל ניגוח זעיר הרוטט כנגד שיניי, סיפרה לי עוד על ילדותה בצל הפחד להשמין ולהידמות לאמה, על עלייתה ארצה ועל המקצוע הקודם שלה: מורה לפסנתר.

לסתי נשמטה. "אני מאוד אוהבת מוזיקה," שמעתי אותה על רקע רעשי החציבה, "אבל הגעתי למסקנה שלאהוב מוזיקה ולאהוב לנגן זה דבר אחד, ולאהוב ללמד, דבר אחר. אני לא אוהבת ללמד. אין לי סבלנות לתלמידים. הרגיזו אותי הילדים האלה שלא מתאמנים כמו שצריך ובאים ולא מצליחים לנגן שני צלילים ברצף. העבודה עשתה אותי עצבנית. כעסתי על הילדים. מהר מאוד הבנתי שאני לא מתאימה לזה ועשיתי הסבה מקצועית."

כשהותר לי לשטוף את הפה ציינתי כי שני העיסוקים דורשים יד קלה וזריזה, ושעכשיו, הודות לה, פתאום אני רואה את הדמיון שבין טורי שינים לקלידי פסנתר.

"רק בלי שחורים!" צחקה, אחר הרצינה ואמרה: "אני מאוד אוהבת את העבודה שלי. אמא שלי תמיד אומרת: העבודה שלך יותר חשובה משל רופא שיניים. הוא מתקן נזקים, את מונעת אותם. את שומרת לאנשים על הבריאות ועל הכסף."

הסכמתי איתה. קיבלתי את עצתה להוסיף טיפול בפלואוריד. "מזמן לא עשית!" נזפה בי.

"זה מפני שיש לי רפלקס הקאה נוראי."

"אצלי לא תקיאי."

לא הקאתי. ישבתי זקופה בכסא, בלסתי התחתונה תבנית עם חומר – חמצמץ – והאזנתי לה. כעת סיפרה שהיא אמנם אוהבת את עבודתה ומסורה לה אך גם מקפידה לצאת לחופשות.

"עכשיו מצאתי דיל בים המלח. סופ"ש באלף שמונה-מאות. לא כסף. אני, חשוב לי לחיות. אנשים פה חושבים שאני אגואיסטית. הם לא מבינים. אני אוהבת את הגוף שלי. וכשאני נותנת לו, יש לי לתת לאחרים. לא נכון? עכשיו לסת עליונה. מה את עושה? לא לירוק! "

"אופס. סליחה. שכחתי."

והסכמתי איתה. בטח. זה נהדר. נהדר שאדם אוהב את עצמו, את גופו, את החיים.

"תמיד אהבתי את החיים," אמרה, "ועכשיו, אחרי שהתגרשתי, אני אוהבת אותם עוד יותר. עכשיו אני חופשייה. אין גבר שיגיד לי מה לעשות ומה לא לעשות. זהו, גמרנו, חצי שעה לא לשתות. מה את עושה בחיים?"

"כותבת."

"הייתה לי הרגשה שמשהו הומניסטי. את אישה מקסימה."

"תודה, גם את."

"אנחנו באותו הגיל. אפילו באותו חודש. ראיתי לך בתיק. מזל אריה. בחודש הבא יומולדת."

"אז מזל טוב!"

"גם לך."

"ותעשי חיים בים המלח."

"תסמכי עליי."

סמכתי עליה. גם בים המוות היא תעשה חיים. גם בים המוות הנסוג, כמו חניכיי.

 

***

"מרוצה מהטיפול?" נשאלתי בדלפק המזכירות, כששילמתי וביקשתי תור לנובמבר.

"כן. בטח."

את התור ביקשתי לקבוע אצל ט'. היא צעירה ממני, מבוגרת מבתי, אין לי מושג מתי חל יום הולדתה. אפשר שלא הייתי יודעת עליה דבר אלמלא הפעם ההיא, כששאלתי אותה אם היא מכירה את השירים של פרוע' פרוח'זאד.

 

 

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp