דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
רובאית א' / חגי לביא
"תעביר את הברוס של הרימונים, יש לי עוד קצת מקום בפאוץ׳," אני אומר לבנדה. הוא מסיים למלא את המחסנית ומעביר לי רימון. אני דוחס אותו לפאוץ׳ וסוגר את הסקוץ׳. האפוד מכביד עליי.
סביבי כל הפלוגה פושטת על הבונקר. "נגאוקר, שים מטולים גם בכיסים, לא צוחק. נצטרך כל אחד בשביל הבני זונות האלה," גרין הסמל צועק.
"מי שמוכן, להסתדר בח׳ פלוגתית ברחבה בחוץ." לאט לאט אנחנו יוצאים, כמו צבים כבדים וירוקים, סוחבים בית קטן על הגב. צלעות הח׳ מתחילות להתארך. אף אחד מאיתנו לא באמת מאמין שזה הולך לקרות, אבל אף אחד מאיתנו גם לא יוותר על ההזדמנות הזו, אפילו אם זה הדבר האחרון שיעשה בחייו.
דני מ״מ 3 עובר בינינו עם ארגז גדול, מחלק קאטרים לכל מי שהוא רואה. "יש שם שתי גדרות וגם תיל, תזכרו איפה שמתם את הקאטרים באפוד.׳׳ את שלי אני מכניס לכיס של המכנסיים, אין לי מקום באפוד מרוב מחסניות ורימונים.
חיים ובן נעים, ידיהם מרוחות במשחת נעליים, עוברים וצובעים פנים וידיים. הלחשושים המתוחים מתחלפים בצחקוקים כשהם מגיעים למקונן, שמחייך ואומר "חסכתי לכם…"
שקט לאט לאט משתרר, רק קולות הקרקוש והנקישות של כלי הנשק נשמעים בזמן שכולנו מסדרים דברים אחרונים.
מוטי המ״פ נעמד באמצע הח׳, והשקט הופך מוחלט. "סוף סוף נהרוג כמה אשכנזים," לוחש ברזאני, וצחוק עצבני סביבו מלמד שכולנו על הקצה.
מוטי יורה בברזאני מבט, ופונה אלינו. ״אני בעצמי לא האמנתי, בתכלס אני עדיין לא קולט, אבל יש עוד שלוש וחצי שעות עד שהפתח נסגר. רובאית א׳ נבחרה למשימה הזו, שאני לא יודע אפילו איך להגדיר אותה. אין זמן למודלים, אין זמן לתרגולים, אין זמן לכלום. אין הוראות פתיחה באש, אין אמנת ז׳נבה, אין כללים – כל חייל שאתם רואים, כל חמוש שאתם קולטים הוא מטרה ובן מוות.״
״עשינו את זה אלף פעם באימונים, ואתם יודעים את העבודה. אתם מקבלים עכשיו את ההזדמנות הכי גדולה של החיים שלכם. זה משהו שתספרו לנכדים שלכם. בשם העם שלנו, בשם המדינה שלנו, בשם ששת המיליונים, אנחנו הולכים לזיין אותם כמו שמגיע לחארות האלה.״
בחיים לא שמעתי את מוטי מקלל, ונראה לי שזה הרגע שקלטתי שיש מצב שהקשקוש שסיפרו לנו לפני שעה אשכרה נכון.
״אני מאמין, כי חזרתי משם לפני עשר דקות. באלוהים. יוצאים ביער, והיעד בול מולנו. הרמתי משקפת, התרשימים שיש לנו מדויקים. התוכנית פשוטה לאללה. מחלקה אחת יוצאת ראשונה יחד איתי, שוברת ימינה, מזרחה, מתמקמת מול מבנה החשמל, מוכנה עם לאואים, וחיפויים למגדלי השמירה. מחלקה שתיים מתקדמת קדימה בשקט, ונפרסת מול היעד. מחלקה שלוש מאחורי מחלקה שתיים בעתודה.
שימו לב, קודם כול משביתים את המגדלים. מ״מים חלקו מטרות וגזרות לחוליות. ברגע שהמגדלים מושבתים, מסתערים קדימה, חותכים גדרות, ומתקדמים בתוך היעד. כל חמוש – יורים בו. המטרה – לחסל את הכוח הצבאי, לפרוץ את הגדרות, ולשחרר את כל מי שנמצא ביעד. שעה וחצי אחרינו מגיעה פלוגת הנדסה קרבית. אנחנו מאבטחים אותם, ואז נסוגים אחריהם אל הפתח, וחוזרים לכאן, לעכשיו.
אני לא צריך להסביר לכם מי האויב, וכמה מגיע להם מה שהם הולכים לחטוף. אין רחמים, אין היסוסים, אנחנו עם כל הרעל עולים עליהם, ולא משאירים אחד מהם חי. מי שצריך מוטיבציה, שייזכר בכל הילדים שהחלאות האלה רצחו.
יאללה, שני טורים אחרי, מ״מים, לוודא שכולם טוענים נשקים, מטולים בקנים. עכשיו אני רוצה לשמוע באוזניים מה מחכה להם!״
״רובאית!״ שאג מוטי, ״א'!״ שאגנו חזרה.
״רובאית!״, ״א'!״ שאגנו חזק יותר.
״רובאית!!!״, ״א'!!!" אני צורח ומרגיש את הכעס גדל, ובועות נקמה אדומות מתחילות לבעבע במעלה החזה שלי. אני רוצה דם.
אנחנו מסתדרים בשני טורים, ויוצאים אחרי מוטי בשקט. ״אחי, תסביר לי עוד פעם, מה קורה פה?״ אני לוחש למני שצועד לידי. הוא עונה ברובוטיות, כאילו מתנתק ממשמעות דבריו, אולי כדי שיוכל איכשהו להאמין להם. ״פרויקט סודי של מכון ויצמן. הצליחו ליצור פתח בזמן, שיוציא אותנו ב־1943 מול אושוויץ־בירקנאו, ויש לנו שלוש שעות שם, לפני שהפתח נסגר. אז את מי שולחים למשימה כזו? את רובאית א׳, ברור, שום דבר לא יקרה אם לא נחזור, חוץ מכמה אימהות מבואסות.״ אני מקשיב, מרגיש את משקל התחמושת על הגב, עדיין בטוח שמישהו יֵצא בהפתעה מאחורי איזה סלע, מחזיק מצלמה, יניף יד לעצור אותנו ויגיד "חייכו, עבדנו עליכם".
במקום זה אני מבחין בשני עמודי ברזל כאלה, דומים לעמודי חשמל. מוטי המ״פ שהוביל את הטור הגיע אליהם ו… נעלם. אחריו חוליית החוד של מחלקה אחת, פשוט נעלמו באוויר כמו האיש האדום ברמזור רגע אחרי שהוא מתחלף לירוק. הלב שלי משחרר נצרה, זה אשכרה קורה!
תמונות של סבתא עולות לי בראש. אני רואה אותה בוכה כשמנגנים את התקווה לפני משחק של הנבחרת, מקללת כשמראים את קאנצלר גרמניה בחדשות, ולוחשת לי בדמעות בטקס סוף הטירונות ״אוי בּוּבִּי, אם רק הייתם לנו אז…״ המחשבה ממלאת אותי בזרם שמרעיד לי כל נים בנפש, בזמן שאני מתקדם לעבר שני העמודים. טור החיילים לפניי הולך ומתקצר.
המעבר היה חלק לגמרי. רגע גררתי רגליים בחולות של גבעות צאלים, ובבא אחריו כבר צעדתי על אדמה יבשה וקשה בין עצים רזים וגבוהים בחסות הלילה. מחלקה אחת כבר הייתה רחוק מימיני. התקדמתי בשקט מוחלט אחרי קשר המ"מ, עוד רגע מגיעים לקצה היער. חוליית החוד מתפרסת מול המגדל שבמרכז הגדר הארוכה.
ירון המ״מ מסמן לי את המגדל שמשמאלו, שטבול כמו כל המגדלים האחרים באור זרקורים שלא מסתדר לי בעיניים, עד שאני מבין שלא הסתנוורתי כי הם מופנים כולם כמעט כלפי פנים, בגלל שהחשש היחידי הוא בריחת אסירים. הם לא מדמיינים תקיפה מבחוץ, וככה אנחנו יכולים להתמקם קרוב, בחסות החושך.
אני מוביל את החוליה, ואנחנו נשכבים מול המגדל. יוסי משחרר לאו אחד, פותח אותו ומכוון. אנחנו עם הנשקים "על". מחכים לפקודה.
משם הכול קורה מהר. מעולם לפני או אחרי לא הבנתי עד לעומק גופי את המונח "צמא דם", אבל בשעתיים ההן, זה מה שהייתי. כל טקסי יום השואה, כל העדויות ששמעתי, כל התמונות שנצרבו בי, כמו בכל תלמיד, כולם כולם תבעו ממני את ליטרת דמם.
שכבנו שם רגעים ארוכים, עד שהירייה הראשונה סימנה את מכת האש, וסופת אש תוצרתנו ניתכה על שתי פאות של המחנה הנורא. המגדלים נדלקו בתוך שניות, ואחרי שרוקנו עוד כמה וכמה מחסניות, נשמעה הזעקה שאולפנו להיענות לה – "קדימה הסתער". כובד התחמושת כאילו התפוגג מהגב בזמן שרצנו באמוק לעבר הגדר. המשכנו לירות פנימה, לכל מקור אש שירה לעברנו. הקאטרים זמזמו, והנה אנחנו בפנים.
ירון צועק לנו "שמאלה שמאלה, לצריפים!". אנחנו שוברים שמאלה. אני רץ בכל כוחי, ואז מבליחה בי ההבנה לעבר איזה צריפים אנחנו מתקדמים. חייל גרמני צץ מעבר לפינה של אחד הצריפים, וכולנו יורים יחד. הוא נופל ואני רץ אליו, ממשיך לירות בו, עד שנגמרת המחסנית, יורד לכריעה מחליף מחסנית, ומרוקן גם אותה. רק כשהיא מסתיימת אני מרים את עיניי לדלת הצריף הארוך שהייתה סמוכה אליי. אני מושיט יד אל הידית. חושך מוחלט בפנים, אך המבטים שנשלחים אליי, שאינני רואה, הודפים אותי החוצה. אני צועק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!" מנסה למצוא מילים שיבינו, נדחף אל הדלת לצליל הד עמום "אחוֹד, אחוֹד" הנלחש ממעמקי הצריף.
אני משאיר את הדלת פתוחה, ואנחנו ממשיכים הלאה. מדי פעם צץ חייל גרמני, אבל ההתנגדות קלושה. הם מופתעים לגמרי, לא רק מהמתקפה, אלא מעצם הופעתנו שם, עשרות חיילים שמעולם לא ראו כמוהם, עם כלי נשק שמעולם לא ראו כמותם, צועקים בשפה שכנראה לא שמעו אף פעם.
אני מבחין בגדר המקיפה את צידו השני של המחנה ומבין שבקרוב נגיע אליה, והמחנה יטוהר. אנחנו עוברים צריף ועוד צריף, בזווית העין אני מזהה חבורת אנשים לבושים במדים המפוספסים המפורסמים – אשכרה כמו בתמונות שראיתי בבית הספר – מקובצים בחבורה. לרגע אני מדמה את המראה למשבצת קומיקס בה מצוירות דמויות גבעוליות, ידיים ורגליים, המציצים מתוך הערבוביה. אני קורא לחוליה שלי. אנחנו מתקרבים למעגל אסירים שעומדים עם גבם אלינו. מקרוב אנחנו מבינים שהם בועטים בשני חיילים ועוד אדם במדי אסיר הזרוקים תחתם כשקי אבנים חסרי תנועה. המשכנו קדימה.
הגענו אל הגדר, המשימה הושלמה.
אנחנו תופסים עמדות להגנה היקפית. מחצית מאיתנו פותחים את דלתות הצריפים, כדי לאפשר לאסירים לזרום החוצה. חיילי מחלקה שלוש מכוונים את האסירים אל הפתח שיצרנו בגדר, לכיוון היער, לכיוון ישראל 2023.
לא רציתי מגע איתם. עד היום אני לא יודע להסביר את זה. אולי התעמולה הנאצית הצליחה לעבוד גם עליי, אבל נרתעתי מהאנשים המעופשים בפיג'מות הפסים המלוכלכות. במקום לחבק, הסתובבתי לחפות עליהם, עם הפנים לאויב. חיפשתי עוד גרמנים להרוג, מזה לא שבעתי. הצורך לנקום, להעניש, להחזיר, להכאיב, בער בי.
פיצוץ גדול נשמע מאחור. הדי ההדף הגיעו עד אלינו. הסתובבנו כדי לראות את המבנה המוארך והמפורסם של המחנה, שבמרכזו הפתח הנורא שתמיד נדמה לי כלוע של חיה טורפת, עולה באוויר בפיצוץ רב להבה. פלוגת ההנדסה הקרבית הכריזה על הגעתה.
איכשהו המראה הזה הרגיע בי משהו, כאילו ריפא את התחושות החייתיות ששלטו בי. הידקתי את אחיזתי בנשק כשאני צועד בטור הארוך שעושה את דרכו אל היער. גדות היער חיפו מימין ומשמאל על ההולכים הצבועים בפסים כחולים ולבנים, מנוקדים בירוק של מדי חיילים – חלקם תומכים במשוחררים וחלקם מאבטחים לצדדים.
כמה דקות אחרי שיצאנו מהפרצה בגדר, נשמעו עוד ועוד פיצוצים מאחורינו, והמחנה התחיל לבעור. זהו המראה שלא אשכח כל חיי – החיילים והמשוחררים צועדים ביער, מוארים מהלהבות המשתוללות, הדי הפיצוצים מלווים את צעדיהם ועוד ועוד מהם נעלמים בין שני עמודי הברזל.
בכל יום עצמאות במופע הזיקוקים אני עוצם עיניים, וזה המראה שמייד נגלה אל מול עיניי.