קנאת סופרים היא רק לעיתים רחוקות לב העניין / אלי הירש

קנאת סופרים היא רק לעיתים רחוקות לב העניין. בדרך כלל היא כיסוי למשהו אחר, עמוק וכואב ממנה. עלבון, למשל. או כמיהה שאינה נענית. או מערבולת של רגשי נחיתות ועליונות, רגשות שנפוצים מאוד אצל סופרים, בוראי עולמות במילים שעולמותיהם נוטים להעלות אבק על מדפים נשכחים, להימכר במבצעי חיסול או סתם להיגרס. ולפעמים העלבון, התסכול, המרירות המובנת מאליה מתורגמים לקנאה בסופר אחר שגורלו לכאורה שפר, אבל גם אז – למעט כמה מקרים פתולוגיים או משעשעים במיוחד – הקנאה היא רק סימפטום שטחי. המעמקים הם במקום אחר, ונוגעים לכך שספרות – אולי כמו יתר האמנויות, אולי קצת יותר – מתהווה מלכתחילה במרווח הסבוך והערפילי שבין מילה למשמעות, חלום למציאות, פנטזיה לאמת, בדיון ומה שמעבר לו. והראשונים להילכד בסבך הזה הם הסופרים עצמם.
אמרתי "מערבולת של רגשי נחיתות ועליונות", ואולי כדאי להשתמש בביטוי מדויק יותר: שיגעון גדלות. יש לי חיבה עמוקה לשיגעון גדלות של סופרים, ובעיקר של משוררים. הוא הרבה יותר יצירתי – והרבה יותר פואטי – ממה שנדמה. בעצם מדובר בכלי. בטכניקה. זה הטריק הבסיסי, מעשה הקסם שבאמצעותו מחולל המשורר את המטאמורפוזות הנחוצות לאמנותו. כולם אוהבים, מתאבלים, כועסים, חשים תסכול, משתוקקים בכל ליבם ומאודם, כואבים, אפילו מקנאים, אבל משוררים יודעים לעשות עוד משהו: להפוך תסכול להמנון, כעס למנגינה, וכאב לזעקה שמהדהדת – לפחות לרגע – בעולם כולו. והמטאמורפוזה הזאת, שמתרגמת רגשות (שוליים וחולפים לפעמים) והתרחשויות נפשיות (לא בהכרח משמעותיות במיוחד) ליצירה ספרותית, מתרחשת משום שהמשורר עצמו מתגלגל בשעת כתיבת השיר למשהו אחר: הופך מאחד לרבים, למקהלה, לתיבת תהודה, לרוח שורקת, לכוהן, לנביאה, לשמאן, למלאך או שד, לקולו של אדם טובע או מתרסק, למקוננת. משוררים מסוג מסוים מעמידים פנים שהמטאמורפוזה הזאת היא לא יותר מאגדה רומנטית, אבל כמעט תמיד הם משקרים, לעצמם או לאחרים. וכשהשיר נכתב, הזיכרון מתחיל מייד לתעתע: האם מה שנדמה שקרה באמת קרה? האם הגלגול התרחש, והזעקה אכן הדהדה בעולם כולו? והתשובה היא תמיד אותה תשובה: כן ולא. כי בדיוק ברווח הזה, שבין הכן ללא, השיר נכתב: המשורר מצמיח לרגע כנפיים שעשויות מילים, אבל כשהוא מציץ מעבר לכתפו, או עוצר לרגע להביט בראי, הכנפיים נעלמות. וזה מפחיד.

 
כתבתי פעם שיר* על שיגעון הגדלות הזה, על צמיחת הכנפיים וגם על היעלמותם:

 
כְּשֶׁלִּבִּי נִפְעָר לְשׁוֹרֵר
רַגְלַי נִתָּקוֹת מֵהַקַּרְקַע
צִפֳּרִים מְנִידוֹת לִי זָנָב
בְּנוֹת אַלְמָוֶת נָדוֹת בִּמְשׁוֹטָן

(זוֹ בִּרְכַּת הַשָּׁלוֹם הַמְקֻבֶּלֶת
בְּקֶרֶב הַחוֹתְרוֹת בַּנְּהָרָה)
רַק אֵלֶּה הַחַיִּים עִמִּי
שׁוֹתְקִים וּבוֹהִים בִּי בְּעֶצֶב

תּוֹלִים בִּי מַבָּט חָרֵד
וּבְשׁוּלָיו מִשְׁאָלָה סְמוּיָה
שֶׁאֶצְנַח וְאֶתְרַסֵּק
וּשְׂפָתַי תְּלַחֵכְנָה עֵשֶׂב

זה לא השיר כולו, אלה רק שלושת הבתים הראשונים שלו, אלא ששלושת הבתים האלה עמדו במרכז הגרסה המוקדמת ביותר של השיר, והגרסה ההיא נתקעה אצלי במחשב למשך כמה שבועות. ולא רק במחשב היא נתקעה לי, גם בלב. חיבבתי אותה, היא שעשעה וניחמה אותי, אבל גם הפחידה אותי בטירופה – בשיגעון הגדלות שפותח אותה ובפרנויה שלתוכה היא מתרסקת, פרנויה שמחזירה אותנו לקנאה, ומזכירה לנו שאולי בכל זאת קנאה היא מה שניצב בלב העניין, אם כי לאו דווקא הקנאה לכשעצמה אלא התחושה ההופכית או המשלימה שלה: לא של המקנא אלא של זה שמרגיש שמקנאים בו, מביטים בו בעין רעה, מייחלים להתרסקותו. כי לקנא זה קל. כולם מקנאים. בקנאה עצמה אין – ככה לפחות אומרים – שום בושה או טעם לפגם. אבל ביומרה להיות מושא לקנאה יש בושה, הרבה בושה – או להפך: העדר בושה – משום שניכרים בה מייד הפרנויה, הטירוף, המגלומניה. נכון שזה בדיוק מה שאהבתי בטיוטה ההיא, את הטירוף והיומרה – כלומר את המטאמורפוזה – אבל גם נרתעתי מפניה, ואחרי שנתקעתי איתה עשיתי מה שעשיתי באותם ימים כמעט עם כל דבר שכתבתי – שלחתי לדני, דן דאור, ידידי הטוב, ומי שראיתי בו מורה ועורך, שיקרא ויאמר לי מה דעתו.
הוא נבהל. נורא נבהל. אני זוכר היטב את הבהלה ההיא ונוצר אותה בליבי. הוא אמר: זה מה שאתה חושב עליי, שאני רוצה שתצנח, תתרסק, תלחך עפר? אתה השתגעת לגמרי? ואני אמרתי: מה פתאום, דני, זה לא עליך, למה אתה חושב שזה עליך? אבל למרות שפי הכחיש ידעתי בליבי שהוא צודק, שהבהלה שלו מוצדקת, שאולי לא כתבתי את השיר רק עליו אבל בהחלט כתבתי אותו גם עליו, ובעצם על כל ידידיי ואוהביי. אפילו על נתי. כתבתי אותו כי באותם ימים – בקיץ 2007 – לא יכולתי שלא להרגיש שכתיבת שירה היא טירוף מסוכן שאני חייב להיגמל ממנו. כתבתי אז באופן קדחתני, כמעט כל הזמן, בעיקר בלילות, ובימים ישנתי. זנחתי את רוב חובותיי כהורה, בן זוג, עורך, מבקר, מפרנס. הצטמצמתי למשקע הכי דחוס שלי – משורר. או בעצם: התפוררתי למצב הצבירה הכי מרחף שלי – משורר. האמת שככה זה תמיד כשאני כותב שירה. אני נבלע בכתיבה. אני כותב במין התקפי כתיבה נדירים למדי (חלפו אחת עשרה שנים מאז ההתקף האחרון), אך די ממושכים (אורכו הממוצע של התקף כזה הוא חמישה חודשים), שבמהלכם אני כמעט לא עושה שום דבר חוץ מלכתוב. והשיר סיפר בדיוק על זה – מצד אחד על האופוריה, הריחוף, הטירוף שבכתיבת שירה, ומצד שני על הצורך העמוק לחזור לעולם, לחיים, לקרקע המציאות, שיבה שפירושה גם צניחה והתרסקות. נכון, את הרצון לשוב, לצנוח ולהתרסק השלכתי על הזולת, ייחסתי אותו ל"אלה שחיים עִמי", אבל בהחלט חשבתי גם על דני, כי גם דני היה שם, והיה נדמה לי שכבר קצת נמאס לו מהתקף הכתיבה שלי, והוא מייחל, כמוני, שאתרסק.
אבל לא סיפרתי לדני את כל זה. התגוננתי באמצעים אחרים. אמרתי (לא בדיוק במילים האלה, כמובן): דני, זה בכלל לא עליך, וזה לא על אף אחד. זה שיר. רק שיר. אני משורר, שכחת? החבר המשורר שלך. וזה מה שאני עושה: משתמש במילים כדי להפוך רגש חולף, חבוי, מבויש, אחד מרבים – למשל: צל דהה של שיגעון גדלות, הד קלוש של פרנויה – למשהו בהיר וצלול עם קווי מתאר חדים וברורים. זה מה שמשוררים עושים לפעמים. לא כולם, כמובן. אתה צודק. רבים מעדיפים שירים סבוכים ומסוכסכים. אבל זה מה שאני מנסה לעשות בשירים שאני כותב בחודשים האחרונים: להתמסר לרגשות הכי מטורפים שלי ולתת דווקא להם את הביטוי הכי בהיר ומאוזן. שיגעון הגדלות הזה הוא כולו שלי, הוא ממני ובי, אבל כשאני כותב עליו – כך הסברתי אז לדני – הוא חדל להיות רק שלי והופך לשיגעון הגדלות של כל המשוררים, אלה שמוכנים לשיר איתי ואלה שמעדיפים לשיר בלעדיי. ואני מרשה לעצמי להפריז כי לפעמים אפשר לדייק רק אם מפריזים – אם כי צריך, כמובן, להפריז נכון. וזה מה שאני רוצה שתגיד לי, דני: האם ההפרזה שלי בשיר הזה מדויקת? האם הפרזתי במידה הנכונה?
דני אמר: הפרזה מדויקת? איזה רעיון מטופש, וככה פחות או יותר השיחה הסתיימה. הייתי מר ונואש. התכחשותו של דני לשיר בהחלט דכדכה אותי. אבל כזכור הייתי שרוי אז בהתקף של כתיבה, והבנתי מייד מה אני צריך לעשות כדי להפוך את דני מאויב המייחל להתרסקותי לבן אלמוות שמרחף יחד איתי. עליי להפוך את השיר למחוות אהבה וידידות ל"אלה החיים עִמי" – כלומר לדני. אני צריך להוכיח לו שאני יודע להפריז לא רק לרע אלא גם לטוב, ולא רק בנוגע לחולשותיי אלא בנוגע למעלותיהם של ידידי. וכך נכתבו בתוך שעה או שעתיים עוד שלושה בתים שהנחתי בתוך סוגריים:

(מְסַפְּרִים עַל לִי בַּאי וְדוּ פוּ
וְנַעַר עִבְרִי שֶׁהָלְכוּ
לְבַקֵּשׁ אֲתוֹנוֹת וּמָצְאוּ
אֶת מַלְכוּת בְּנֵי דָּן הַנִּשְׁכַּחַת

לִי בַּאי וְדוּ פוּ הִשְׁתַּכְּרוּ
וּנְסִיכָם הָעִבְרִי נֶעֱזַב
לְבַדּוֹ עִם שְׂפַת הַתָּנָ"ךְ
וּמְגִלַּת הִיֶרוֹגְלִיפִים

הוּא פָּתַח אֶת הַמְּגִלָּה
צָרַר בָּהּ פִּרְחֵי גִּנָּה
גָּלַל אוֹתָהּ שׁוּב וְהָגָה
אֶת מֵיטַב הַשִּׁירָה הַסִּינִית)

אולי צריך להסביר שלי באי ודו פו, שניהם בני המאה השמינית לספירה, הם מהמשוררים הסינים המהוללים ביותר. שהם לא הספיקו לבלות הרבה יחד, אבל היו ידידים טובים שכתבו שירי ידידות וגעגוע זה לזה. שדני (הנער העברי מהבית הראשון שהופך לנסיך עברי בבית השני) אהב מאוד את שירתם, ותרגם את שניהם מסינית. שההירוגליפים הם כמובן רמז לסימניות הסיניות, ופרחי הגינה הם רמז לפרחי המריחואנה שדני אהב לגדל בגינת הגג שלו ולעשן, לעיתים קרובות יחד איתי.
אבל שיר הידידות – שנוצר כדי לאזן את שיר הפרנויה – לא הספיק לי. רציתי להבהיר לדני עוד נקודה: שאני לא באמת נסוג מהמגלומניה שהפגנתי בשלושת הבתים הראשונים. והבנתי שאין לי ברירה אלא לכתוב בכנות על העלבון – עלבון המשורר – שניצב בבסיס המגלומניה הזאת, ולחשוף אגב כך את זהותם של "אלה החיים עִמי". ולכן כתבתי עוד שלושה בתים, שבהם הרגשות הלא תקינים שפתחו את השיר זכו לביטוי הרבה יותר גלוי. במילים אחרות: החלטתי שלא הפרזתי מספיק. שאני צריך להפריז עוד. וזה בדיוק מה שעשיתי:

 
בִּרְתִיעָה מְיֻחֶדֶת בּוֹהִים בִּי
יְדִידַי הַמְשׁוֹרְרִים בְּנֵי זְמַנִּי
הֵם חוֹתְכִים דַּרְכִּי בְּמַבָּט
הַמְגַשֵּׁשׁ אֶל שִׁמְשָׁם הַנֶּחְשֶׁכֶת

מְפוֹרְרִים לִי שֶׁבַח רָפֶה
וְכוֹבְשִׁים לְשׁוֹנָם בֶּעָפָר.
הֵם לֹא רוֹצִים לָדַעַת
שֶׁצִּלָּם הַנִּגְרָף בִּכְנָפַי

קוֹרֵם עוֹר וְגִידִים בְּשִׁמְשִׁי
שֶׁיָּנַקְתִּי שִׁירָה מִשָּׁדֶיהָ
שֶׁל שֵׁדַת בְּרֵאשִׁית שְׁדוּדָה
וַאֲנִי יְשִׁישָׁם הַשְּׁמֵימִי

זהו, עכשיו כבר לא נשאר לי מה להסתיר, והתברר מעל לכל ספק שהשיר הוא ביטוי מזוקק של קנאת סופרים מהסוג הכי מגונה שיש.

שלחתי לדני את ששת הבתים החדשים, ושאלתי אם הפעם הוא כן אוהב את ההפרזות שלי. מהחנופה לתרגומיו מסינית הוא התעלם בבוז. שאר הבתים, לעומת זאת, היו בעיניו ההוכחה שהשתגעתי לגמרי. עכשיו כבר היה ברור לשנינו: הבהלה שלו לא הייתה קשורה לאפשרות שייחסתי לו צרות עין או רצון שאתרסק, אלא נבעה מלכתחילה מהפחד שהחבר שלו השתגע לגמרי והפך למגלומן מהסוג הכי נחות. מה זה השטויות האלה, הוא שאל, מתי בדיוק הספקת לינוק שירה משדיה של שדת בראשית שדודה? ומה זה הקשקוש הזה על שמשך וישישותך השמימית? איך אתה לא מתבייש לכתוב הבלים גמורים כאלה?
בעודי מקשיב לדני בחצי אוזן תפסתי פתאום מה באמת לא בסדר בשיר. ראשית, הבנתי שהוא לא שלם. שמשהו בתכנים המתחרים שלו – קנאה מצד אחד, ידידות מצד שני – לא הגיע עדיין למיצוי, בטח לא ליישוב מניח את הדעת. ושנית, נזכרתי בבהלה ברוני. איך שכחתי מרוני? כי דני לא היה אז המכותב היחיד של שירי ההתקף. היה מכותב נוסף, משמעותי וקרוב לא פחות – הסופר וההיסטוריון רון ברקאי. כמעט כל שיר שכתבתי במהלך התקף הכתיבה ההוא שלחתי לשניהם, אבל לא תמיד באותו זמן, כי היה לכל אחד מהם תפקיד אחר: לרוני שלחתי כשרציתי לשמוע מחמאות, לדני שלחתי כשהייתי זקוק לביקורת. ושניהם מילאו בנאמנות ובאהבה את תפקידם. ודווקא משום כך היה לי ברור שאם כתבתי שיר ידידות לדני – אין לי ברירה אלא לכתוב גם שיר ידידות לרוני. אני אב לתאומים ומודע עד כאב לשיקולים כאלה. אי אפשר לפרגן לאחד ולקפח את השני. אסור לעורר קנאה ומדנים בין אחים, תאומים, ידידים. וכך, בתוך שעתיים נוספות, כתבתי עוד שלושה בתים, הפעם על רוני, שגם אותם הנחתי בסוגריים:

 
(וּמְסֻפָּר בָּרְקִיעִים עַל חָנָ"ב
מִיכָאֵל וְכוֹכַב הַשַּׁחַר
שֶׁהִפְלִיגוּ יַחְדָּו מַעֲרָבָה
לְחַפֵּשׂ נְסִיכָה כִּלְבָבָם

מִיכָאֵל וְחַיִּים נַחְמָן בְּיַאלִיק
צָלְלוּ בִּמְצוּלוֹת דוּלְצִינֵאָה
וּבַרְקַאי – זֶה שֵׁם הַכּוֹכָב –
נֶעֱזַב לְבַדּוֹ וְחָזָה

בְּמַרְגָּלִית הַשַּׁחַר
הַיָּפָה בִּבְנוֹת סָלָמַנְקָה
וְעָטַר לָהּ זֵר נְגֹהוֹת
שֶׁל סִפֹּרֶת עִבְרִית מִזְדָּרַחַת)

מיכאל הוא כמובן מיגל דה סרוואנטס, מחבר דון קיחוטה, חנ"ב הוא ביאליק, שכתב עיבוד לעברית של דון קיחוטה, ומה בדיוק חיבר אותם לרוני אני כבר לא זוכר, אבל ברור לי שהעיקר היה ההבחנה שיצרתי בין מצולות דולצינאה לבין ממשותה הזוהרת של "מרגלית השחר/ היפה בבנות סלמנקה" – הלוא היא מרטין, בת זוגו של רוני.
ואז כבר היה ברור לי איך השיר צריך להסתיים: הידידות – לא רק של דו פו ולי באי, אלא גם של דני ורוני – חייבת להתגלות במלוא יופייה, ולשחוק את העלבון והקנאה לאבק:

 
בְּשִׁבְחֵי יְדִידִים אֲשׁוֹרֵר
הַיְדִידִים שֶׁבְּחַסְדָּם
עוֹלָה שִׁמְשִׁי וְשׁוֹקַעַת
וּמְשׁוֹרֶרֶת אֶת רוּחַ הַיָּם

בְּרוּחָם תִּמָּצֵא מְנוּחָה
לְרוּחִי הַקּוֹדַחַת מַעְלָה
חֲלוּלָה מְלוּחָה וְלַחָה
וְנִשְׁחֶקֶת לִזְנַב אָבָק

בְּמֶלוֹדְיַת הַיְדִידוּת
מְהֻסּוֹת כָּל צִוְחוֹת הַשַּׁחַק
וּבְצִלָּהּ מִסְתּוֹלֵל הַלֵּב
כְּצֶדֶף בִּזְהַב חוֹף

זהו. ידעתי שהשיר נכתב. שלחתי אותו שוב לדני, בגרסתו השלמה. הפעם הוא היה מרוצה. אני זוכר את התגובה שלו מילה במילה. הוא אמר "הווו". הכרתי את ה"הווו" הזה, אבל רציתי להיות בטוח. "יו לייק?" שאלתי. "כן, איכשהו הצלחת לסדר את זה," הוא אמר, ולשמחתי לא היה גבול.
בינתיים דני מת, ורוני נעלם מחיי, הפסיק להיות חבר. ואני נשארתי לבדי עם רוחי הקודחת מעלה וכל צווחות השחק.

* השיר בגרסתו המלאה נקרא "רוח הים", והוא מופיע בספרי מוזיקה חדשה (חרגול/עם עובד 2008) בעמ' 88–90.