דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
קילימנג'רו / יונית נעמן
ברגע האחרון חזרה בה לוציה והחליטה לא לקבל על עצמה את הנדרים, הכרעה שתגדוש את סאת הספק של חייה ותותיר אותה מעונה, כאילו אין די ברגשות האשם שכרוכים בעסקת החבילה של הנצרות. פעם אחת, בערב קודר ואיטי במיוחד, היא גוללה באוזניי את פרשת ההיפלטות שלה משורות האחיות ציון, שהתחילה עם זימון לשיחה אצל אם המסדר, שאמרה לה נחושות שבשלה השעה. לוציה בכתה כשסיפרה לי כמה רצתה שהכול יימשך כמו שהיה, רק בלי הנדרים, אבל אֵם המסדר לא הניחה לה, והיא נאלצה להפנות עורף לכל מה שהאמינה בו, לנשים הפלסטיניות, לאחיות שבמחיצתן ישנה והתפללה, שאיתן חלקה סעודות צנועות ושיעורי קודש, לנוף העצי שנשקף מהחלון שלה, הנוף שאהבה כי לא הזכיר לה במאום את הבית שהשאירה מאחור.
התאריך שבו סירבה לקבל את הנדרים צוין מדי שנה בדום שתיקה, תענית אחת מני רבות שנהגה לגזור על עצמה, כדי לסמן מתוך הבשר הסכמים עם האלוהים שלה, שהיסוסה אם להתחייב לו אם לאו עלה לה בחיים שלמים של חרטה ואובדן. הסיבה שבעטייה דחתה בשפה רפה את הסכם כל ההסכמים לא התבררה לי לחלוטין. אולי טיפחה תקווה שבכל זאת תתנשא מעל שדרת הגלימות האחידות ותיבחר לגלם תפקיד הדור יותר, אולי חששה שטבעה המרדני לא יאפשר לה להיוותר אחת מני רבות לאורך זמן, אולי הייתה זו תשוקת הבשרים שהציפה אותה מעת לעת, מדגישה את ריבואות המרחק בין כבליו של הארצי לקדושה הנאצלת.
מגיל שבע ואילך, בעוד חברותיה לספסל הלימודים טיפחו שאיפות התהוות של העולם הזה, התאוותה לוציה בכל מאודה להיעשות קדושה. היא סימנה לעצמה את גיל שלוש-עשרה כגיל שבו תמות בייסורים קשים משאול ותעלה השמיימה בכרכרת אש מפוארת שעשנה מחפה על ערים נחרבות. לוציה ביקשה לעצמה תהילת עולם ורצתה גם להציל אותו מהרוע ומהאיוולת שגודשים אותו, אבל יותר מהכול, ביקשה נפש הילדה הבודדה שלה שמישהו יאסוף אותה. כשהגיעה לגיל שלוש-עשרה הלכה לאחד היערות, לבושה בשמלת חג לבנה, נשכבה על הגחון ולחשה לתוך האדמה הלחה בזה אחר זה חרוזי תפארת ותוגה על חיי ישוע ומריה מתפילת הרוזארי שלמדה על-פה בבית הספר. כשחזרה הביתה עם חשיכה, שמלתה הטובה מוכתמת ופניה סעורים מדמע ומבוץ, חבט בה אביה בכפות נחושות, בשתיקה גמורה, כמעט מכנית, ושילח אותה למיטתה בלי ארוחת ערב, בלי נרות יום-הולדת, בלי להיישיר מבט, אפילו זעוף, אל עיני הקדושה המיוסרות שלה.
אחרי הניסיון שלא צלח להילקח על ידי גרמי שמיים באש מכלה, הקפידה לוציה אחת לזמן מה לחרוץ בזרועותיה תלם מדמם, בתחילה בעזרת חוד עיפרון ובהמשך באמצעות סכין הגילוח שגנבה מארון התרופות של אבא שלה. כשנגמר המקום על הזרועות ועדיין לא התרחש נס הפיכתה למופת קתולי של עינוי והקרבה, החלה להשתמש גם בגפיה התחתונות, מסמנת עליהן על פי לוח מועדים פרטי שחוקיותו המקודשת נהירה רק לה מיני סימנים של קבע, שדבר קיומם המדמם והמגליד חליפות ריגש אותה כמעט כמו אהבתו של ישוע עצמו.
כשפגשתי אותה הייתה בת למעלה מארבעים, וזנחה זה מכבר את ההרגל להטיל מומי סטיגמטה בגופה. בפעמים הבודדות שבהן ראיתי אותה יוצאת מחדר המקלחת, הבחנתי בבירור במפת הוִיה דולורוזה חרוצה על ארבעותיה, עדות אילמת לניסיונות השווא להיעשות קדושה, להיחרת בלבבות כלוצ'יה מסירקוזה שעיניה נעקרו ומאורן לא אבד, שראשה נכרת וחייה לא קופחו, שרוחה הושפלה לא אחת, ואשר בזכות הדבקות באמונה יכולה הייתה לכל אויביה.
כשרק עברנו לגור ביחד, הצייקנות שלה דחפה אותי לנהוג בפזרנות כמעט אדוקה בכל המשאבים שעמדו לרשותי. לארוחת הבוקר היא נהגה לאכול דגנים במי ברז ואחת לשבוע פינקה את עצמה בגביע יוגורט, הזול ביותר שהיה בנמצא. את גופה רחצה לעיתים רחוקות, ועם זאת תמיד נדף ממנה ריח דק של סבון כביסה. היא הייתה מעבר לזיעה, ונדמה היה שגופה נושא בגאון את הצמצום הנכפה עליו. פעם מצאתי אותה מחטטת בפחי הזבל, אחרי מסיבה שערכו השכנים, ושולה מתוכם שאריות גבינה ופירות. היבול הזה קיים אותה בימים הבאים, ואני לא יכולתי לשאת את מראֶהָ, חוגגת את יפי הבריאה מפח האשפה. ההסתפקות שלה במועט עוררה בי רגשות מעורבים של זעם וקנאה. זעם, על ההתנשאות שלה מעל האלפבית הקיומי, וקנאה, כי מי שלא ראה שמחת לוציה במנת היוגורט השבועית שלה, לא ראה שמחה מימיו. סדר היום הנוקשה שניהלה כלל יקיצה לפני עלות השחר, התפעמות (קבועה) מהזריחה, ביצוע מוקפד של חמשת הטיבטים ושעות ארוכות של לימוד, שינון ותפילה. חדרה הכיל את המעט הנדרש לחיי פרישות, ובכל זאת ניכרה בו מעין מלאות, אולי בזכות הדיוקנאות שניצבו באורח קבע למראשות מיטת היחיד שלה – פרנציסקוס הקדוש וחיות הבר, קורנים מאורו של הצלוב שאליו התייחסה בלי נדר כאל הזיווג היחידי, שאף על פי כן בוא יבוא. מדי יום, ללא יוצא מן הכלל, ביקרה בכנסייה הקתולית, והייתה שבה משם בפנים סמוקות, כאילו זה עתה השתתפה במתן תורה, שמחה על כל הטוב שנפל בחלקה, על שרגליה הארוכות נושאות אותה בקלות, על אהבת המשיח המפעמת בחזה, על העולם הזה ועל זה שיבוא אחריו.
עם הזמן אפשר היה להבחין בהתרופפות מסוימת של סדרי עולם, שפקדה את מעוננו. שעות ארוכות ביליתי על יצועי, בוחנת את שכבות הטיח על התקרה, חושבת על האנשים ששכבו כאן לפניי, ותוהה אם יש ממש בדברים שסח לי אב הבית, שיצאו לו מוניטין של גוזמאי, על אותו ארכיבישוף שנודע במעשים המתבקשים מאנשים מסוגו ושהתארח לפני כמה שנים בחדרי למשך לילה שלם. פשוטת איברים, נועצת מבט של שטנה בערימות הספרים המתגבהות והולכות על השולחן, פונה בתחינה אילמת לישות עליונה כלשהי שתופע מייד ותעניק לי את הידע האצור בהם אפילו תמורת כתב כניעה, ובלבד שלא אצטרך לקרוא אותם, לא כל שכן לכתוב עליהם. מעבר לקיר, שקטה כעכברה, הכרתי על-פה את תנועותיה של לוציה, רכונה על ספרים פתוחים, עורכת רשימות בכתב יד צפוף, עיניה סורקות שורה אחר שורה אחר שורה בעמלנות עיקשת. עם כל מסירותה לרעיון השילוש, חשבתי לעצמי, עוררין וספק היוו אבני יסוד באישיות הרק-כמעט-נזירית שלה, פרושה אבל לא לחלוטין, מאמינה אבל בועטת, צלקות התקווה שהכזיבה על גופה לימדו על מאבק האיתנים בין הלחם לתורה.
פעם, בליל סערה, המחזנו את הפסיון של ישו, כל אחת מגלמת יותר מתפקיד אחד, הדלקנו נרות חנוכה, חגגנו את המולד וניגנו בארבע ידיים על הפסנתר שעמד לרשות דיירי הבית. בוקר אחד סיפרה לי בהתרגשות שעשתה את חמשת הטיבטים בעירום, ואני, שזנחתי לאנחות את היהודי המשומד שעליו הייתי אמורה לכתוב, הבחנתי בהקלת מה בחבלה הנגרמת למפעלות התרגום שלה. לוציה, שבימים כתיקונם נהגה לצאת את הבית וללחוש בעברית רכה על הסף "לפתח חטאת רובץ", בישרה לי שהבינה שהיא רוצה לכתוב. בתחילה ניסתה לכתוב מחזה בשלוש מערכות על חיי המשיח: חיים, מוות, חיים, אבל עד מהרה החלה לכתוב סיפורים, ששאבו את השראתם מאגדות, ממדרשים ומסיפורי הברית החדשה, ושנפתחו תמיד במילים "היה הייתה ילדה". הסיפור הראשון עסק בילדה שאיבדה את האצבע המורה, השני בילדה שחשבה שאלוהים הוא עמוד חשמל והבאים אחריו היו, לדאבוני, לא פחות מהפכי קרביים. בימי הכתיבה הקודחים של לוציה מצאתי עצמי מחכה מדי יום לערבו, יראה את סופו, מתבוננת שעות ארוכות באילן שכיבד את חלוני בנוכחות מסועפת, נמוגה לתוך גוני הירוק. ראיתי בלא חמדה איך חובותיי נזנחות עד אחת. כל יום וייסוריו, עד הנקישה הבוטחת בדלת: לוציה כתבה עוד סיפור.
לילה אחד החלה לספר לי את המעשה בילדה שבלעה את הקילימנג'רו. למחרת נעלמו עקבותיה. חדרה נשאר כמות שהיה: המיטה מוצעת למשעי ולמראשותיה דיוקנאות החמלה, הסיגוף, החסד והרחמים, על השולחן פתוחים ספרים ולצידם רשימות בכתב יד צפוף. תנ"ך דו-לשוני נעצר בספר בראשית, קצה סימנייה נושק לפסוק "וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה". פתחתי את מגירות השולחן בחיפוש אחר סיפורי המעשה בילדה, אך תחת זאת מצאתי באחת מהן מצבור של פירות יבשים ושוקולד. ארון הבגדים שלה שמר על מלבושיה המעטים ולא החסיר דבר. אב הבית, שיצאו לו מוניטין של גוזמאי, אמר שראו אותה מנסה לחצות את הנהר, מחברות מזדקרות מכיסי מעילהּ.
משנקף עוד מולד, ונעשה ברור שהאישה שסירבה לקבל על עצמה את הנדרים כבר לא תשוב, התחלתי תוהה אם אי פעם התהלכה במחוזותינו. אהבתי לחשוב עליה הופכת לקדושה, עולה השמיימה במרכבה העשויה גביעי יוגורט, למנזר האחיות ציון בירושלים פחדתי להתקשר. מדי פעם בדיתי סוף אחר לסיפור. על פי אחת הגרסאות, הילדה שיצאה לתור מצאה לאחר נדודי נצח את המקום המתאים בעולם, אמרה את ההר על אדמה נכונה והתיישבה למרגלותיו.