מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

צבעי השקיעה / מירי ליטווק

 

הכול קרה במקרה. כך לפחות היה נדמה לנטע. דנה באה אליה עם החבר שלה. הם נכנסו לחדרה, הקיפו אותה מכל הצדדים והחלו ללטף אותה. זה היה בקיץ, נטע לבשה את השמלה האדומה ההודית שלה, דקה וקלילה, חשופה בכתפיים. הם הפשיטו ממנה את השמלה והכניסו אותה למיטה. היא לא שמה לב איך זה קרה. שניהם היו יפים וחזקים. הם הובילו את הדברים בביטחון, ונטע לא הייתה צריכה לחשוב ולהחליט. זה היה נעים.

גם הם היו מרוצים. נטע ראתה את זה. דנה כנראה סיפרה עליה לחבר שלה קודם, והם תכננו את כל העניין. הם החליפו ביניהם מבטים של קושרי קשר, ודנה אמרה לו: "איזה יפָה, מה?", כאילו נטע רפת שכל ולא מבינה מה שמדברים עליה או כאילו היא חירשת-אילמת.

אבל נטע באמת לא לגמרי שמעה את דנה. היא לא ידעה שהיא יפה. כשאמרו לה את זה, המילים זלגו מעל כמו טיפות גשם גדולות שנספגו לרגליה בלי להשאיר עקבות. גברים תמיד מחמיאים סתם, היא חשבה. הם לא מתעניינים באמת. הם עושים את זה רק כדי להכניס אותי למיטה. כך הם נוהגים בכל הבחורות, היא חשבה. היופי שלה לא היה יתרון. על כל פנים, היא לא ידעה לנצל אותו לטובתה. המחמאות וההערות שלהם היו רק הטרדה.

היא חשבה על דברים אחרים. על הלימודים שהיו לה קשים; על העבודה שהייתה משמימה ומעצבנת; על השותף שלה לדירה שכל הזמן העיר לה הערות. היא לא הייתה בסדר. היא לא הצליחה לעמוד בקצב של כולם ונשארה בחוץ, מחוץ למעגל של כל האנשים האלה, האחרים, שעושים דברים יחד, ונהנים, ומרוצים, ומצליחים.

הגברים שהתחילו איתה היו ישירים וגסים, ואם היא דחתה אותם הם כעסו ונעשו תוקפניים. אבל היא לא נבהלה. אם הם התעקשו בכוח היא הדפה אותם בכוח. היא דחפה אותם מעליה, היא נאבקה. היא הייתה די חזקה בגוף ולא פחדה להתנגד.

היא בחרה את אלה שהלכו בזהירות ולאט. וברגע שהצליחו לגעת בה, היא לא עצרה אותם. המגע היה כמו קסם, היא התמסרה לו בקלות. זה היה כמו היעלמות. היא התפוגגה בזרועותיהם, בגופם, כאילו הפסיקה להיות קיימת. גם כל העולם סביבה נעלם: הלימודים, העבודה, השותף שלה. המגע והסקס היו כמו מנוחה, הפוגה מהכול. ההנאה שלה לא הייתה קשורה במה שעשו הם, לא במה שניסו לעשות.

זה היה משהו אחר, מכורבל עמוק בתוכה, חיה קטנה בבטן שלה שאחזה בה. לפעמים היא נעצה את טפריה חזק ולפעמים רק שכבה שם בשקט והכבידה. קרה שנטע שכחה מקיומה של החיה הזאת, כשהייתה עסוקה ומרוכזת במשהו או שמחה, אבל זה קרה לעיתים רחוקות. כשהיא הייתה איתם החיה הרפתה ממנה.

אף אחד מהם לא החזיק איתה מעמד זמן רב. הם אמרו שהיה להם טוב איתה, טוב מאוד, הם אמרו לה: "את סקסית בטירוף". הם אמרו: "יש לך טוסיק משגע", "הפטמות שלך יפות, מיוחדות". אבל הם לא חזרו. והיא נשארה, ושאלה את עצמה אם ההיעלמות ההיא באמת הייתה או שזה היה רק משחק של דמיון, חלום.  

הפגישות עם דנה ונתי חזרו על עצמן. היא לא חיכתה להן ולא תכננה. דנה פשוט צלצלה בערב, כשנטע הייתה בבית, והם באו. דנה באה אליה גם לבד כמה פעמים. נטע לא הכירה הנאות כאלה קודם לכן, אבל היא לא נרתעה. פשוט: זה היה נעים. זה היה כמו חופש. החופש מהמחשבות, ממה שלא בסדר.

כשדנה נסעה לחוץ לארץ ללמוד נטע ונתי המשיכו להיפגש. זה היה התכנון של דנה. היא מסרה אותה לידי נתי כאילו הייתה בגד להחלפה: שלא יישאר בחסך בזמן שהיא עצמה איננה.

נתי היה רק קצת יותר מבוגר מנטע, אבל הייתה לו מכונית ומקום עבודה קבוע. הוא גר בדירת חדר, בלי שותפים. נטע הייתה סטודנטית בשנה ראשונה ועבדה במוקד הודעות. היא הרוויחה שכר מינימום ושכרה חדר בתור דיירת משנה, והשותף שלה נתן לה להרגיש את מקומה כל הזמן.

הפגישות עם נתי נמשכו אולי יותר מהרגיל. היא התרגלה אליו. הנה, אולי כבר אפשר להגיד שיש לי מישהו, היא חשבה. עוד לא הייתה בטוחה. אבל הם נפגשו רק במיטה, הם לא יצאו לבלות. הם דיברו וסיפרו דברים זה לזה, אבל רק במיטה. אחרי סקס. נטע רצתה מישהו שתוכל להיות אתו בלי להסתיר כלום, אבל איתו היה רק הגוף השחום שלו, שמור וחלק, וההנאה, ההנאה הזאת שהיא לא ידעה היכן היא התחבאה בתוך גופה.

במשך הזמן משהו השתנה והתחיל להציק לה. נתי כאילו לחץ על כפתור והגוף שלה התחיל לפעול, כאילו היה מכונה, מכשיר. הגוף שלה נהנה, הכול מתפקד כרגיל, אבל זאת לא היא, היא לא נמצאת. היא לא הכירה את התחושה הזאת עם אחרים, ולא ידעה מה לחשוב. היא הייתה רוצה לשנות את זה, להחזיר את התחושה הטובה, אבל לא ידעה איך. היא לא סיפרה לנתי שום דבר, ובכל פעם שנפגשו קיוותה שהשינוי יקרה, שהתחושה הטובה תחזור, שהיא תמצא את המנוחה הטובה שלה, את החופש מהכול, כמו קודם. אבל שוב ושוב זה לא קרה.

נתי היה מנוסה ממנה, לפחות כך היה נדמה לה. הוא היה בטוח בעצמו, הוא הרגיש טוב בגוף שלו. הוא טיפח אותו, הוא התאמן. הוא היה בטוח שהגוף שלו הוא מה שצריך להיות. הוא רצה דברים חדשים. הוא שאף לשפר ולשכלל את הביצועים שלו כאילו התכונן לתחרות. הוא בדק את עצמו, הוא מדד, הוא ספר. הוא דיבר על זה. נטע הקשיבה לו ושתקה. היא לא חשבה על כל זה. היא רק הרגישה. היא הייתה בתוך הגוף שלה.

הוא חקר, הוא עשה ניסיונות. בזמן שההנאה שלה הלכה והתעצמה, הוא הניח לה וחיכה. היא צעקה, היא בכתה, והוא השקיף עליה והמתין. הוא נהנה לראות אותה כך. הוא לא עשה את זה כדי לגרום לה יותר הנאה. הוא נהנה להיווכח שהוא שולט במצב. בכלל, הוא אהב להרגיש שידו על העליונה, ולכן אהב גם קצת להכאיב.

הם נפגשו תמיד אצלה. אבל ערב אחד הוא אמר לה: "תבואי אלי את".
זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכה אליו. היא באה בחושך. היא לא ראתה את החדר שלו. הוא לא הדליק אור, רק מנורה קטנה דלקה ליד המיטה. הוא נגע בה ואמר: "השמנתְ". זה נשמע כמו: לא רוצה אותך. תלכי מפה.

הם לא שכבו באותו לילה. היא קמה מהמיטה והתלבשה. היא לבשה את החצאית היפה שקנתה בדיזנגוף, חצאית יקרה עם רקמה ופסי סטן מבריקים.

נתי לא קם לסגור אחריה את הדלת. היה לילה וכבר לא היו אוטובוסים. נטע הלכה הביתה ברגל בלי לראות את הדרך. היא הסירה את עדשות המגע שלה לפני שנכנסה למיטה שלו, ולא רצתה להתעכב כדי לשים אותן בחזרה.

אורות הרמזורים התפזרו ככתמי צבע מול מבטה, כמו צבעי השקיעה.

 

 

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp