דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
פרק מספר בכתובים | דורית שילה
דקלה הניחה את המחשב הנייד החדש על שולחן כתיבה שאספה מהרחוב, שולחן מעץ עם ציפוי פורמייקה שכבר התקלף בפינות. היא ראתה את שמוליק הרוטן, כך כינתה את השכן מהקומה הראשונה, גורר אותו באמצע הלילה כשלא הצליחה להירדם. היא יצאה לעשן במרפסת הסגורה שלה שפונה לרחוב, והוא הופיע פתאום צועד לאורך שביל הגישה לבניין, על כתפיו השולחן כמו שה לעולה, ולבסוף הניח אותו על המדרכה. ניכר היה ששמוליק הרוטן מנסה לא להרעיש יותר מדי. איך בכלל סחב אותו לבד במורד המדרגות? הוא העיף מבטים זריזים לימינו ולשמאלו, ליטף קצרות את אחת מפינות השולחן המתקלפות וסב על עקבותיו. מי זורק רהיטים בשלוש לפנות בוקר? הוא כנראה מנסה לחמוק מהפקחים של העירייה ובטח לא חושב שמישהו בכלל רואה אותו. מישהי כמוה, למשל, השכנה מקומת הקרקע שאף שקופאת מקור מתבוננת בו בעניין מהמרפסת המכונה "סגורה", אבל שלמעשה רק תריסי פלסטיק ישנים מפרידים בינה ובין הרחוב. אפילו זגוגיות אין לה למרפסת, שיגוננו עליה מפני הקור, ועל חלונות אטומים אין בכלל מה לחלום. רק תריסי פלסטיק חצצו בין דקלה לבין שמוליק הרוטן, תריסים אפורים, שבורים ומאובקים.
שמוליק חזר לבניין, אפשר היה לשמוע את שובל מלמולי הטרוניות הרגיל שלו מהדהד בחלל חדר המדרגות, מלמולים שנדבקו לו לגב והלכו אחריו לכל מקום. לא ייאמן האיש הזה! גם באמצע הלילה הוא לא מפסיק לרטון, אמרה דקלה בכוונה בקול. אם כבר להתלונן, אז שכולם ישמעו. דקלה לא ידעה בוודאות שהרחשים שבקעו מפיו היו אכן טרוניות, אבל כך הם נשמעו לה; כאילו לחוסר שביעות הרצון התמידי שלו אין מספיק מקום בפנים והוא חייב לצאת החוצה. היא חיכתה לשמוע את דלת דירתו נטרקת ושהאור בחדר המדרגות ייכבה, ויצאה אל הרחוב להעיף מבט בשולחן. הוא היה נמוך למדי, חשבה, כן… שולחן במידות של ילד, "או של ילדה״, הוסיפה, היום צריך לחשוב "או ילדה". את קילופי הפורמייקה היא חיבבה מייד, בעטה ברגל הקדמית המתנדנדת, ואז צדה את עינה מגירה קטנה, במרכזה מנעול חלוד ובתוכו מפתח שבור חלוד אף יותר, כאילו מישהו שפך עליו בכוונה מים. היא ניסתה לפתוח את המגירה – נעולה. היא ניסתה לסובב את קצה המפתח השבור – תקוע. היא ניסתה להסתקרן מה כבר יכול שמוליק להחביא במגירה קטנה כל כך, ועוד לנעול אותה ולשבור את המפתח – לא הסתקרנה.
מחשבותיה נדדו אל הפורמייקה. דקלה לא הבינה בזה יותר מדי אבל בטח בשוק הפשפשים שהשתרע כמה רחובות מאחור הבניין שלה, יש מי שמחפש שולחנות כאלה. לוחות הפּינטֶרֶסט שביניהם אהבה לגלול הודיעו שפורמייקה חזרה לאופנה. אפילו כאן, בדירה שהייתה של סבא וסבתא שלה, עמד פעם שולחן פורמייקה שאם לא היה נזרק מתישהו במהלך השנים, בוודאי היה שווה היום סכום לא קטן. בעיניה כל דבר עם פורמייקה היה מכוער, אבל כאשר גוללים כל כך הרבה בפינטרסט, בסופו של דבר את משתכנעת ומוצאת את עצמך מגמישה את ההגדרות שלך ליופי. התסכול הגדול של דקלה היה שהיא ידעה היטב מה יפה ומה מכוער, אבל כשהיופי הגיע אל פתח ביתה, אל הריהוט של הבית שלה, אפילו אל האופן שבו התלבשה או אספה את שערה, היא לא הצליחה ליישם את היופי שנגלה כל הזמן בעיני רוחה. היא שנאה להתלבש בבקרים, לנסוע למשרד, לדעת שמשהו בשילוב שבחרה לא עובד, ולא להצליח לארגן את פריטי הלבוש אחרת. כפי שתמיד חלמה לשיר אבל בכל פעם כשהייתה מנסה הייתה מזייפת. פעם במשרד, במסיבת חנוכה, היא שרה עם כולם את "מעוז צור", אבל כשהגיעו ל"לעת תכין מטבח מצר המנבח", נפלה רוחה. איזה דיכאון, חשבה, אני לא יודעת מה יותר נורא, לזייף או לשמוע את עצמך מזייפת. לפעמים היה נדמה לה שכל דבר שהיא עושה יוצא בערך, ליד, אף פעם לא בול. חוץ ממספרים. מספרים היא אף פעם לא מפספסת.
היא ידעה שהיא צריכה לחשוב שהשולחן הזה הוא וינטג' ויפה, והזדרזה לחרוץ את דינו בהתאם. הוא יפה, אמרה בקול כדי להאיץ את תהליך ההתאהבות. כך או כך, היא חייבת להניח את המחשב הנייד החדיש שצנח אצלה בבית רק לפני כמה שעות, והמשהו הזה צריך להיות מספיק קטן כדי להצליח להיכנס למרפסת. אין מקום אחר בדירה שלה, לא בסלון ולא בחדר השינה הקטן. הכיסא של דלפק המטבח לא היה אידיאלי לעבודה ליום שלם, הוא שבר לה את הגב בסגר הראשון כשהוציאו את כולם לחל"ת. וגם לא הספה הרכה שבסלון שעליה ישבה בסגר השני, ואז היא התקשרה לעוזי, הבוס שלה, ואיימה שאם עוד יום אחד היא עובדת מהבית, היא מתחילה למעול בכספים שלו כדי לממן פיזיותרפיה. אז עוזי סידר לה, לא ברור איך, אישור של עובדת חיונית והיא חזרה למשרד. מבחינתו שומרת הסף של הכספת שלו היא בהחלט חיונית. מצידו, כל שאר העובדים יכלו להישאר מחולתים או להידבק בקורונה. אבל עכשיו ימי המגפה חלפו כלא היו, ובמקומם הגיעו ימי האזעקות. כשכולם המתינו לטילים האיראניים, במשרד נשמו בקושי. הבהלה הייתה מוחשית כל כך שאפשר היה לגעת בה כאילו הייתה אובך. כאילו הייתה רוח סערה שפרצה את דלתות המשרד, נשבה בעוצמה מדלפק הקבלה, דרך המטבחון, חדרי השירותים, וצנחה, עבה ועכורה, בכל חדרים שבמסדרון הארוך, ולא פסחה על משרדו רחב הידיים של הבוס. עוזי לא היה מוכן לקחת שום סיכון שאיזה מזל"ט איראני ינטרל את מנהלת הכספים שלו אפילו ליום אחד, והודיע שהוא קונה לה מחשב נייד חדש לבית. אומנם הוא טען שאנחנו כפסע מהניצחון המוחלט, אבל התעקש על הרכישה. דקלה לא ידעה מה עומד מאחורי ההחלטה הזאת של הבוס שלה, ובמקרה של עוזי היא באמת לא רצתה לדעת. שש עשרה שנים במחיצתו הספיקו לה לדעת שעדיף לא לדעת.
אבל השולחן הגיע בזמן, אף שהדבר האחרון שהתחשק לה היה לחזור לעבוד מהבית, ועוד יומיים בשבוע, כפי שעוזי ציווה. היא חשבה שהיא נפטרה מהסיוט הזה אחרי שהממשלה פיטרה את הקורונה על כל בידודיה, מטושיה וחיסוניה. ומי צריך פינת עבודה בבית? הקונספט הספיק לה במשרד. כל היום היא דבוקה למחשב מול קובצי אקסל, אתרי בנקים ותוכנות של הנהלת חשבונות, עם או בלי בינה מלאכותית, באמת חסר לה לחזור בערב הביתה ולהיתקע מול מסך נוסף. טלוויזיה זה משהו אחר. מה שמתרחש בה, כשהיא מדליקה אותה וחוברת ישירות אל ערוץ ישראלי, איננו תלוי בה. יש להם שם עורכים, כתבים, מפיקים, והם יודעים מה שהם עושים, כן, גם בעלי המניות, שמפעם לפעם שומעים שהם מתערבים. או בעלות המניות, תיקנה את עצמה, אבל הייתה בספק שיש אחת כזאת. היא לא באמת הבדילה בין ערוץ 11, 12 או 13. הם הגיעו כאפליקציות בילט־אין בטלוויזיה החכמה שמכר לה חבר של עוזי במחיר שמציעים רק חברים של עוזי. עוד פחות הבדילה בין מגישות מהדורות החדשות של שמונה בערב, היא שמה לב שיש בלונדיניות ויש ברונטיות, אבל כולן נשמעו לה אותו הדבר. גם בין שורות הגברים, פרשני האקטואליה, לא ממש הרגישה שוני. יש הקירחים והלא קירחים, יש עם הכיפה ובלי הכיפה, דקלה הרגישה חיבה מיידית לחובשי הכיפה כי הם הזכירו לה גרסה צעירה יותר של עוזי. היא דמיינה איך גם הם נשענים לאחור, מניחים את הרגליים על הדסק באולפן, ומדליקים סיגריה לציון סיום עוד יום עבודה. היא הרגישה שגם הם מקרינים משהו מגונן, אבהי, משרים עליה תחושה של הכול יהיה בסדר אם רק תאפשר להם לפרוש עליה את חסותם, כפי שאפשרה לעוזי כשהייתה בת עשרים ואחת וסיימה בהצטיינות תואר שני בכלכלה.
אבל דווקא הערב, כשהייתה בטוחה שהאיום האיראני ההוא התפוגג מתודעתו של הבוס שלה, הוא הופיע פתאום בדירתה עם מחשב נייד חדיש ומהיר תחת אמתחתו, "מה זה מהיר – טיל בליסטי.״ היא פתחה את הדלת, עוזי נכנס והציג בפניה את הטכנאי של בזק שהזמין, יחד עם נתב חדש, מגדילי טווח, שתי מצלמות אבטחה ומקדחה. הטכנאי קדח, מתח, חיבר והשחיל צינורות ירקרקים אל תוך קירות דירתה. "עכשיו האינטרנט יטוס פה," אמר עוזי, והניף את אצבעו מעלה בתנועה סיבובית. דקלה לא באמת הבינה לאן מתחברים הצינורות הירקרקים שעכשיו בתוך הקירות שלה והאמת היא שגם לא הכי התעניינה. גם אם יסבירו לה היא תשכח עוד דקה. כשהסתיימה ההתקנה של האינטרנט, הורה עוזי לטכנאי להתקין את מצלמות האבטחה – אחת על מעקה המרפסת, כך שתשקיף על הכניסה לבניין מבחוץ ועל שביל הגישה, והשנייה הוצנעה מעל משקוף דלת דירתה, צופה במתרחש בחלל הכניסה לבניין ועד קצהו של גרם המדרגות שעולה לקומה הראשונה ומסתיים בדלת דירתו של שמוליק.
לאחר שהטכנאי סיים, ועוזי בדק שהכול עובד, טאטאה דקלה את האבק הלבן שהשאירו הקידוחים בחדר המדרגות, ושמעה את עוזי מתלונן בפעם המאה "איזה מין חיים אלה בלי דייסון,״ והם נכנסו לביתה. הם עמדו זה מול זה לרגע, ואז דקלה אמרה:
"אז מה אתה צריך, עוזי?"
"למה צריך?" אמר עוזי, והשפיל את עיניו. לא כמחווה של בושה או של ענווה, הבוס שלה התנוסס לגובה של מטר תשעים ושמונה, והיא לא עברה את המטר שישים ושתיים, אולי עם נעליים. האמת היא שגובההּ רק מטר שישים ואחת, אבל איכשהו האחד הזה הביך אותה, אז היא עיגלה.
"עוזי, שמע, אין לי מושג איך שכנעת טכנאי של בזק לעבוד עד עשר בלילה, אבל אין מצב שאתה תוותר על 'הפטריוטים' והמהדורה ככה בהתנדבות. תדליק סיגריה ותספר לי."
עוזי גישש בכיס מעילו, ואז בכיס מכנסיו.
"השארת את הסיגריות במטבח,״ אמרה דקלה, "לך למרפסת, אני אביא."
עוזי התיישב על הכיסא היחיד שנמצא במרפסת. הוא כבר מזמן הפסיק לעשות לה פרצופים על ה"מספיק לי אחד" הזה שלה, וניסה להתרווח. לבסוף ויתר והסתפק בפיסוק רגליו הארוכות. דקלה סחבה את הכיסא של הדלפק מהמטבח, הציתה סיגריה אחת לעצמה ואחת לבוס שלה. הם עישנו בשקט עד שעוזי כבר היה חייב לאפר איפשהו, דקלה הגישה לו את כוס קפה חד פעמית ששימשה כמאפרה, ואמרה, "נו, אז?"
"לא של בזק," אמר עוזי, ופניו אפופי עשן.
"מה?"
"הנתב."
"מה איתו?"
"לא נתב של בזק."
"נו, לא מפתיע,״ חייכה דקלה. "והטכנאי שלהם הסכים להתקין סחורה לוהטת?"
"גם הטכנאי לא," אמר.
"לא מה?"
עוזי מעך את בדל הסיגריה שלו על ערמת הבדלים שבכוס, יישר את מבטו אל בת טיפוחיו ואמר, "לא טכנאי של בזק.״