דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
פרלינים / שיר מנור
"אלה,״ קולה הרם של אמי מתנגש בחלומי. אותו קול שתמיד כל כך בייש אותי, במיוחד כילדה, במיוחד בין אנשים.
גופי נתון במיטה נוקשה, ואני מכוסה בסדין בגווני לבן ומנטה. מחט תחובה בידי השמאלית. צפצופים חשמליים נחבטים בעור התוף שלי וריח חומר חיטוי ודם וזיעה נוגח באפי הרדום. אור הפלורוסנט פולש אל עיניי הדומעות, העצומות למחצה.
"א־לה," דמותה המטושטשת של אמי קוראת שוב אל תוך פניי וטופחת על כתפי, מרעידה את ידי ואז נאנחת ומניחה יד על מצחה, מאותתת על המיגרנה שתוקפת אותה תכופות. לאחר מכן היא פורצת מהחדר וצועקת: "הבת שלי התעוררה ולא מדברת, מה עושים?" אני ממששת את פניי וחשה תחבושות בקצות אצבעותיי, על אפי ועל מצחי.
קולה הצרוד של אישה רזה ואפורת שיער מגיח מהמיטה שמימין: "סגרי ת'ווילון כי…" ואז קולה נחנק ונחשולים של נוזל חום נפלטים מתוכה אל תוך כלי בצבע פודרה. אני מנסה להשתעל והבטן שלי מאיימת להתנפץ.
אמי שבה, ממלמלת משהו ונראית מבוהלת, כהרגלה, למרות מבטו המרגיע של הגבר שמתערפל לצדה, רופא צעיר בעל מבט ממזרי ובלורית קופצנית, שמניח ידו על כתפה הרועדת וקורא בשמי בקול רם.
אני בוהה בו. הוא טוב מראה, ואם לא נדבר אוכל לדמיין שהוא גם טוב לב ומתחשב ואוהב, ובטח נתחתן באחד הימים, ואפילו לא אשאף לקפוץ מחלון ביתנו.
הוא רוכן אליי ומביט לתוך עיניי ואומר ששמו ד"ר מיכאל ברש, ומספר לי שאני כאן כי לפני שבוע נסעתי לבד בכביש מס' 4 והתנגשתי במעקה הבטיחות. נפגעתי בפנים, בכבד ובטחול, ונותחתי בידי טובי הרופאים שהצילו את חיי. "היה לך הרבה מזל. הפגיעה הייתה מינימלית, בהתחשב בנסיבות. כנראה זווית הפגיעה הייתה לטובתך, וכרית האוויר." הוא מבקש שאהנהן אם אני מבינה אותו. אני מתאבנת.
מאז שהתחלתי לנהוג חלמתי להתנגש בגדר הזאת. בכל פעם שעברתי דרך כביש מהיר, במיוחד בלילות, ייחלתי להירדם לרגע על ההגה ולמצוא את עצמי מעבר לה. בכל פעם החלום הסתיים בתמונה עמומה של גדר בטון שבורה ובצידה מכונית מעושנת ובתוכה אישה מרוטשת, דוממת. אומנם חלומי נשאר זרוק על הכביש, אבל הנה, לפחות זכיתי בפסק זמן.
דוקטור ברש מסלסל באצבעו תלתל משתרבב, מציץ בדף המוצמד למיטתי ואומר לאמי שהבדיקות העלו כי מצבי הגופני תקין, ולא עולה על דעתו שום סיבה לכך שאינני מגיבה, מלבד הלם, שצפוי לחלוף בקרוב. "גם הפנים שלה יהיו כמו חדשות אחרי שנוציא לך את התפרים, בעוד שבועיים."
״אז הכול בסדר,״ היא משיבה לו ב־ס' שורקנית מתמיד, מנגבת את משקפיה העבים ומחייכת את החיוך הענק שלה, שתמיד מלווה בנחרת צחוק קטנה.
נכון אמא. תמיד הכול בסדר. את חלק ממשפחה מושלמת, שחיה בליבו של עולם מושלם.
״אם המצב לא ישתפר מחר היא תראה פסיכיאטר, אבל כדאי שתנוח קודם,״ מסכם הדוקטור.
* * *
רועי נכנס לחדר, חבילה נוצצת בידיו, קשורה בסרט. רועי ואני חיים בדירה נחמדה בגורדון, שההורים שלי עזרו לממן. אמי מתה לראות אותנו מתחתנים, אף שאני רק בת עשרים ושש. היא חושבת שהוא יעשה אותי מאושרת. סוף סוף בחור טוב: איש מחשבים, כמו אבא, חייכן ומנומס, שאף מביא פרחים לכל חג ומתנות להורים בכל יום הולדת.
היום לא סידר את שערו, המסכן. והרי הוא כה קפדן. כיצד ייתכן כי שערה אפורה צצה בצדעיו מבלי שנתלשה או נצבעה? ואני הרי מזמן הפסקתי לנסות להבין מה מנחה את הרגליו התמוהים.
הוא מאוד נבוך, אני חשה בכך. רועי אוהב שהכול מאורגן, זז לפי הקצב, ידוע מראש. והנה אני, אהובתו, האישה הכי חיונית בחיים שלו, שאומרת לו כבר שנתיים מה לעשות וגורמת לו לחשוב כאילו החליט הכול בעצמו, שמסדרת לו בערב את הבגדים שילבש למחרת לעבודה, לאחר שמכבסת ומגהצת היטב את החולצות המכופתרות הכמעט זהות שלו ואם נשאר זמן אז גם את חולצות הטריקו – האישה הזאת כאן, חבושה ודוממת.
הוא מלטף את לחיי החשופות בידו השמאלית ובימינו מושך בסרט, שולף מהחבילה כדור מאובק בקקאו ואומר: ״אלוש.״ בטח התלבט קודם איך זה יישמע אם יבטא רגש נואש ומפורק, רגש טבעי. הוא לא יעשה את זה. רק יקרא לי בשמי, ויוסיף בחיבה ״וש״. תמיד התקשה להתבטא. אני מתה לנער אותו, שיבין כבר, ומצד שני – כל כך נוח לי לא לעשות דבר. אפילו לא להניע את המוח יותר ממה שחייבים, להאזין בפסיביות לפעימות הלב שלי או לאנקות של החולים במיטות הסמוכות. או לקשקושים חסרי התוחלת של כל המבקרים המנהלים שיחות חולין שחוצות את רמת השיעמום הסבירה. או לצפצופים החשמליים הבלתי פוסקים, כמו ענן זבובים שעט על סוכרייה מנופצת.
מגרד לי באף ואני מנסה להחליק ציפורן על תפר ובולעת אנקת כאב. עיניו של רועי נפקחות לרווחה, נפעמות מכך שמשהו זז אצלי, שחזרתי לחיים. כאילו החיים שהוא רוצה עבורי הם אלה שאני רוצה לעצמי. כאילו אני יודעת מה זה באמת לחיות. כאילו אני לא במרוץ מטורף, מזועזע, עד כדי עילפון, של חיפוש אינטנסיבי איך עושים את זה. לפעמים אני כל כך מרוכזת בחקר הסיבות למעשיי, ובביקורת עצמית מתמדת על כל בחירותיי, עד שאני נשאבת לדיכאון מעייף כזה, ומשתרעת על הבטון המוחלק במטבח השחור שלנו, כמהה להרגיש.
* * *
אני פוקחת את עיניי ורואה את אבי, נוחר על כיסא המתכת שלצידי. בימים הרחוקים שבהם גרתי עם הוריי הוא תמיד היה באותה תנוחה רדומה מול הטלוויזיה או ליד שולחן ארוחת הערב. תמיד כמה לישון אבל לא הולך למיטה, תמיד מוכרח להספיק לעשות עוד משהו.
לרוב אמי מתלווה אליו לכל מקום, דבוקה אליו כשוקולד נמס. ודאי הלכה עכשיו להכין לעצמה תה פירות אדומים. ודאי שאלה את אבי מה הוא רוצה והוא לא טרח להשיב לה. פתאום אני רוצה לנצל את הרגע הזה שבו שנינו כאן לבדנו ולספר לו שכל השנים התאמצתי לשנוא אותו, כי לא הבנתי איך הוא יכול להיות כל כך מתכתי לאמא שלי, שתמיד אהבה אותו מאוד, וספגה ממנו כל כך הרבה מכות, אף שלא הרים עליה יד. תמיד היה לה פתרון אחד: להבליג ולהדחיק. ובמילים שלה: להבין את הצד השני.
״זאת הגישה הנכונה,״ נהגה לומר לי. ״תלמדי מאמא שלך גם את הדברים הטובים.״ אמי מעידה על עצמה כי היא יודעת איך צריך להתנהג עם אנשים. כל כך הרבה פעמים שמעתי אותה מפליגה כך בשבחי עצמה, מספרת על כישוריה החברתיים שביססו קשרים מעולים עם עשרות חברים וחברות, ובסיס כולם הבלגה. היכולת לקבל, להיכנע, להוריד את החולצה כשרוצים להצליף בך, להתכופף ולסתום את הפה. אולי אף להגיד תודה ולחייך או לפרוץ בצחוק גועה.
ועכשיו גם אני סותמת, בדיוק כמו אמי, אבל שלא כמוה, יש לי את סגולת ההבנה הבהירה של המציאות, בלי השכנועים העצמיים ההבליים, המרגיעים. מציאות שבה אני בודדה גם כשאני מוקפת אנשים.
* * *
לפתע מכה באפי צחנה מעיקה ואני פוקחת עיניים למבטו החוקר של גבר לא מוכר בחלוק לבן, שערו שחור מלא ופוני דליל מעטר את מצחו הקמוט. שיניו מרווחות ודלקת חניכיים חריפה בולטת בבסיסן. ״שלום,״ הוא אומר לאבי ומעירו משנתו. ״שלום לך,״ משיב אבי בנימוס.
״אתה מוכן בבקשה להשאיר אותנו לבד?״ שואל הרופא. האם הוא עומד לספר לי שאני גוססת?
״מי אתה?״ חוקר אבי בביטחון המופרז האופייני לו. תמיד שאפתי לכריזמה שלו.
״אני ד"ר צבי שטיין מהמחלקה לבריאות הנפש, פסיכיאטר,״ האיש מצביע על תגית שמו.
אבי יוצא מהחדר, וכעבור דקות אחדות אני שומעת אותו מנהל שיח חירשים עם אמי. בינתיים הפסיכיאטר מלהטט בעט שבידו ושואל שלל שאלות על חיי, שאלות שאולי יגרמו לי לרצות לפתע לשוחח. "את יכולה גם לענות בכתב," הוא מושיט לי עט ודף. אני מרפה את ידי והעט מתגלגל על הסדין ומכתים אותו בדיו שחור. הפסיכיאטר מניח את הדף והעט על השידה שלצידי וטופח על שכמי במחווה אבהית. אם ארצה לדבר אתו, אוכל לפנות לאחות, והיא מייד תקרא לו. חמוד. אם ישמור על בריאות הפה שלו או ילמד לדבר במרחק ראוי יש צל של סיכוי שזה יקרה.
* * *
אני מזהה את צעדיו של רועי קרבים לחדרי בדיוק כשהתחלתי לכסוס ציפורניים ואני משליכה ידיים דוממות על השמיכה. הוא קונה את זה, כמו כולם, בפעם הזאת כבאחרות.
הוא אוחז בידיי שקפאו מן המזגן ומנסה לחמם אותן לשווא. ״את שומעת אותי, אלוש שלי?״ הוא שואל. ״מה קרה, תגידי לי, מה קרה?״ הוא מתייפח.
ואז ד"ר ברש נכנס פנימה ואומר שהגיע הזמן להסיר את התפרים. "בטח חיכית לזה," הוא מכריז בחגיגיות ומבקש מרועי לחכות בחוץ. במספריים שלו הוא קוצץ תפר אחר תפר. אני לא מרגישה כלום. הוא מציב מולי מראה ואני בולעת את התדהמה. למעט כמה שריטות, שיער שומני וחיוורון עמום – הכול נראה בדיוק אותו דבר.
* * *
אבי שב לחדר ובידו חבילה קטנה מוזהבת. גם הוא מכיר את החולשה שלי. מדהים כמה הקיבה שלי יכולה להכיל מאותם חומים כהים מתוקים ממולאים.
הוא נכנס לחדר ומקרב קונכייה חומה לבנה לאפי. אני מתאמצת שלא לחייך ולשלוט בריר שמאיים לפרוץ משפתיי.
״תן חיבוק,״ אני אומרת מבפנים. ״זה לא יעשה אותי מפונקת, חלילה. אני כבר גדולה.״
אבל תמיד כשבכיתי, כשהשתוללתי, מוצפת רגשות, הגישו לי חבילת פרלינים מהודרת שנפתחה בחופזה. תמיד כשהושטתי ידיים כמהות לאוויר, מישהו סתם לי את הפה, והראה לי את דרכם של האנשים הנורמליים, השפויים. ותמיד חשתי כה שפויה. תמיד הרגשתי שהאחרים לא מבינים. מה בסך הכול רציתי? חבל שאי אפשר לקנות אהבה בגבישים קטנים או באבקה.
* * *
בלילה, לאחר שהאחות ניגשת להחליף את האינפוזיה, ואבי מתחיל לנחור, ואמי נאנקת מסיוטיה, ורועי מזיל ריר לכל עבר, אני מושיטה יד אל השידה, מקרבת אליי את אחת מהקופסאות הבוהקות, פורמת את הקשר בסרט השיפון. את תכולתה אני שופכת לידיי. ממששת וחופנת, מהדקת עד שאני חשה את המילוי מרטיב את ידיי ומלקקת אותן וטובלת את פניי בחום הדביק הזה. הטעם המתוק הדחוס פוגש את לשוני ואני מגלגלת אותו בפי, להתענג ככה עוד ועוד. את יתרת החבילה אני שופכת היישר לפי הפעור, מניחה לנוזל החם לזלוג על פניי.