מֹאזְנַיִם

פרי דמיונה של המחברת / רוני פלומן

"כל הדמויות וכל האירועים בספר הם פרי דמיונו של המחבר וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בלבד". המשפט הזה מופיע בעמודים הראשונים של רבים מהספרים בספרייתי. אלא שבספר שלי המוציא לאור הכביר וכתב: "עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם פרי דמיונה של המחברת. כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, וכן בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, הוא מקרי בהחלט". אפשר להסיק מכך שהמוציא לאור לא סומך לא על דמיוני ולא על המקריות. גם אני התלבטתי בשאלה הזאת לפעמים, אבל מעולם לא רמזתי למוציא לאור שאני עלולה לפגוע בדמויות מציאותיות כלשהן בכתיבתי. ובכל זאת, חשבתי, הוא חושד בי. אולי יש לו חוש לזה.

המוציא לאור ביקש שניפגש במשרדים החדשים שלו. הוא היה גאה בהם. לפני כן נהגנו להיפגש בבתי קפה. המשרדים ממוקמים בבניין מיושן במרכז העיר, מסוג הבניינים שמתרחשת בהם כמדומה פעילות כמוסה שאינה קשורה כלל לעיר או לחיים עצמם, שהם מעין שריד ארכיאולוגי למה שהייתה העיר פעם, עדות לעבר מסחרי מהודר ומכובד שהתקיים אי אז ברחוב אלנבי לפני שנעשה רחוב של חנויות שאין להן קונים. המעקות המסולסלים בחדר המדרגות, המסדרונות המרווחים, דלתות העץ הכהה, כולם העידו שבשנות החמישים או השישים היה הבניין הזה שווה משהו. אפשר היה לצלם בו סרט תקופתי בלי להתאמץ הרבה, רק להביא לשם אנשים בבגדים מתאימים ולבקש מהם לעטות הבעות פנים שהיו מקובלות בסרטים של הימים ההם (גיבור מזיע, מעשן, מכורכם פנים, מדבר מעט). בניגוד לבניינים חדישים יותר, שהיו בהם קליניקות של רופאים מומחים או משרדים של עורכי דין ורואי חשבון, בבניין הזה העסקים היו אחרים. היו שם שתי הוצאות לאור, אדריכל נוף אחד, כמה מפיצי סרטים, ולא מעט שלטי ״יבוא ויצוא״ מהימים שבהם זה עוד היה שווה משהו. נדמה היה שהבניין מלא בעסקי אוויר, בתחביבים שאנשים הוציאו מדירותיהם. ניחשתי ששכר הדירה נמוך ושהמוציא לאור מודע היטב לפער בין החשיבות התרבותית של עיסוקו לבין המציאות המסחרית שמיקמה אותו בבניין הזה. חשבתי שהוא מרוצה מהמיקום דווקא בגלל הפער הזה. ובאמת כשהתעניינתי בבניין הוא שוחח איתי על שכניו למסדרון והיה משועשע וגאה, כמו מישהו שמתנאה בז'קט טוויד שמצא בשוק הפשפשים בפריז.
המו"ל ישב בחדר מוארך ובו חלון שנפתח אל השמש היפה והשמיים הכחולים שבחוץ ואל כמה פיקוסים שענפיהם נעו אנה ואנה במגרש החניה הציבורי שמעבר לרחוב. על השולחן היו ספרים ערומים – ערימות דפים מודפסים כרוכים בגומיות בז' חיוורות. צבע הגומיות גרם לי לחשוב על תינוקות לא אפויים. המו"ל קרא בהם עם עיפרון מחודד בידו, מדפדף בניירות כמו בעל מלאכה שסופר כסף או בודק גרמושקה של תוכניות בניין, מקצוען של ספרים כמו שנגר הוא מקצוען של רהיטים, מצמצם את עיניו מפני עשן הסיגריה הצרפתית שבפיו. הוא עישן כל הזמן, כמו מישהו שהחליט שהוא רוצה לשלוט באופן מוחלט במהלך חייו ולפיכך עליו לעשן את עצמו למוות. הוא סיפר לי שהמיקום של המשרד נפלא. שהבוקר הגיע למשרד על אופניים. התקשיתי להאמין, גם משום שעישן, ובעיקר משום שבגדיו היו מחויטים יחסית לחום ששרר בחוץ. הוא נראה כאילו התלבש ליום טיול ביער אנגלי ולא לדיווש ברחובות תל אביב. פתאום הוא נראה לי הרקולסי, בעל ריאות ושרירים פלאיים, ולרגע ליבי רחב מאהבה כלפיו וכלפי גבריותו ונוכחותו.

הוא הסביר שהמצב בתעשייה קשה. מי שמתקינה לדפוס, כך אמר, הייתה פעם עורכת בהוצאת א', אבל פוטרה אחרי שסגרו את מחלקת ספרי העיון שם. לפעמים הוא נותן לה עבודה לזכר חסד נעוריה. לא, לא היה להם משהו רומנטי, ציין בלי ששאלתי, היא פשוט לימדה אותו את עסקי הספרים כשהיה צעיר. זה עסק מסובך, הוא הסביר. האיכות חשובה מאוד. אפשר לראות באילו הוצאות יש איכות ובאילו אין. הוא נתן בי מבט מלא חשיבות כדי שהאמירה תשקע בי, כמרמז שאני אולי לא יודעת לזהות את האיכות הזאת אבל אחרים יכולים, אנשי תרבות, פועליה ובוניה. הוא רואה איזה ספרים מוציאים היום. אצלו זה לא ככה. כבר לא רציתי שתהיה איכות בשלב ההוא. הוצאת הספר נראתה לי כמו הליך רפואי בלתי הפיך ולא נעים שצריך לנשום עמוק ולנסות להסתלק מהגוף כשהוא קורה. לא רציתי את הספר. הייתי בטוחה שכל שאיפותיי הספרותיות תיכשלנה, ולכן מוטב היה לא לרצות להוציאו לאור מלכתחילה. כתיבתו הייתה בלתי נמנעת, נכון, אבל אף אחד לא אמר שאני חייבת לפרסם אותו.

קיר שלם היה מכוסה במדפים, ועליהם ספרים שראו אור בהוצאה, כמו כוננית ספרים גדולה בסלון של אנשים משכילים. המדפים היו מעץ בהיר ולא נראו חזקים במיוחד, כאילו הונחו במשרד של ההוצאה כלאחר יד, כאילו מי שהניח אותם כאן שכח שהם אמורים להציג את מפעל חייו של המוציא לאור. הספרים סודרו בקפידה, כרוכים בכריכות של ההוצאה, וליתר דיוק: של הסדרה המיוחסת ביותר שלה (הספר שלי עמד לצאת בסדרה פחות מיוחסת). הכמות הייתה מסחררת והעלתה מייד את השאלה הנצחית כמה זמן לוקח לקרוא את כל זה, מה הכי יפה כאן, מה מכל הספרים האלה משמעותי לתרבות העברית ומה רק אופנה חולפת או סתם גחמה. בחנתי את הספרים וחשבתי שכל אחד ואחד מהם אהוב ונחשק יותר מספרי שלי. התחרטתי שרציתי את זה בכלל. תרגלתי לעצמי מחשבות מרגיעות, בודהיסטיות, של אי רצייה, ותיבלתי אותן בתובנות מהעולם העסקי – זו תעשייה נוטה למות, בלי מתח רווחים, תעשייה שאין ביקוש למוצריה שנמכרים ברשתות קמעונאיות שהן בעצם דואופול. המוציא לאור אהב לשמוע אותי אומרת דברים כאלה. הוא התרשם מהשכלתי ה"עסקית", ורצה להשיב לי מנה אחת אפיים, להרשים גם הוא בכישוריו העסקיים. חברה אמרה לי שאי הרצייה לא תיתכן, שאני סתם אומרת לעצמי דברים. חשוב להשאיר בעולם ארטיפקט ספרותי, היא אמרה, להזכיר שהיית קיימת פעם כאדם, וידעתי שהיא רצינית לחלוטין, שזו אמונתה, שבעיניה אין דבר חשוב יותר בעולם כולו, לא כסף ולא פרסום ולא ילדים, ולא אמרתי לה שקיומו של הארטיפקט שלי לא ישנה אם איש לא יקרא אותו, כמו עץ שנופל ביער ואיש אינו שומע וגו'. ואולי הספר שלי הוא באמת ארטיפקט מיותר, מין קישוט שאני מוסיפה לחיי העבודה שלי כי לא די לי בהם? אני באמת חייבת להיות גם סופרת? אולי אני מתרצת את הצלחתי (היחסית מאוד) בעולם העבודה באמצעות התהדרות בקישוט ספרותי? עיניו של המוציא לאור עקבו אחרי עיניי וראיתי שהוא רואה בהן את הכמיהה ושהיא מחזקת אותו, מתדלקת את גאוותו. בואי נצא לשתות קפה בחוץ, הוא אמר, חוזר להיות מארח ולא בעל עסק, והציע לספר לי בדרך על שכניו למסדרון ואפילו לדפוק בדלת של כמה מהמשרדים ולהיכנס לומר שלום. הוא חייך בממזריות וגומה צמחה בלחיו. אני אספר לך על עסקי הספרים ועל עסקים בכלל, אמר. היה לו חשוב שאדע שהוא מבין בעסקים. כבר שמעתי את הסיפורים הללו וחשבתי שהוא מנסה להרשים אותי בדיוק כמו שאני מנסה להרשים גברים בעבודה ביכולתי העסקית כדי שיתעלמו מהעובדה שאני אישה. כל חיי אני רוצה לברוח מהיותי אישה, אבל אז הורסת הכול ומתלבשת כדי לשאת חן כאישה, ונהיית נחמדה מדי, והתערובת שנוצרת מאוסה בעיניי, ואני רואה את האישה שהיא אני בעיניים סקסיסטיות – כמה אני לא מתואמת, כמו ילד קטן שטוען שהוא סוחר במניות. וכך גם המוציא לאור, מנסה להרשים אותי בדיבורים על עסקים כדי שאתעלם מכך שהוא לא איש עסקים אלא מוציא לאור, כאילו הוא מתבייש במפעל חייו או חושב להוסיף ארטיפקט עסקי לחייו. זה ציער אותי. שמעתי אותו מדקלם שירה בעל פה, מדבר על הקשיים הכרוכים בתרגום שירה בת אלף שנה לעברית בת זמננו, מדבר בידענות על סגנונות של חריזה ומשקל שכבר עברו מהעולם, מתאר את הקושי להכיל בדקדוק עברי דקדוק דומה ועם זאת זר, מיומן כמו אדם שיודע לחצוב ערבסקות באבן או לשחזר איורים של כתבי יד ימי ביניימים. היה בו לא מעט חן של איש ספר, אבל הוא רצה להדגיש שהוא מבין משהו גם בעסקים, בניגוד ללא מעט אנשי ספר אחרים, שמעדיפים להתייחס באדישות או בעוינות גלויה לפרנסתי, תוך שהם מתלוננים בלי הרף על קשיי הפרנסה שלהם. שתקתי. את יודעת על מה סופרים מדברים כשהם לבדם? הוא שאל. את חושבת שהם מחליפים המלצות על ספרים או מרכלים? אז בואי אני אגיד לך. הם מדברים על כסף. למי יש ולמי אין, ומאיפה. שום קנאת סופרים ושום תרבה חוכמה.

בסוף נשארנו במשרד. המתמחה של המוציא לאור הלכה הביתה ולא היינו צריכים עוד את הפרטיות של בית הקפה. עכשיו דיבר בחופשיות. איך הקים הוצאה בשנות השמונים. הוא דיבר ועקב בהנאה אחרי עיניי שבחנו את האחים המועדפים במשפחה, הספרים שעל המדפים, אלה מהסדרה המיוחסת. פתאום הוצף כנות והצביע על הספרים ובכל זאת היה משהו מעושה בהתנהגותו, כאילו הוא מנסה לחנוך אותי על ידי הצפת האמיתות המכוערות של החיים, כמו אחות שמספרת שיש זקנים ששולחים ידיים בבית החולים. הספר הזה מכר רק 300 עותקים, הוא אמר, ומה את חושבת, שההוצאה שומרת את כל העותקים שהיא מדפיסה? בסוף היא גורסת אותם, הרי המקום במחסנים הוא לא אינסופי. הספר לא רע לדעתו, אם כי קצת פסימי. לא טוב יותר ולא גרוע יותר מספרות מקור אחרת, למרות שסופרים לא חושבים ככה על עצמם, כל סופר חושב שהוא כתב את התנ"ך, זה הבעיה בעבודה עם סופרים. הלוואי שאני הייתי חושבת שכתבתי את התנ"ך, זה היה חוסך לי כל כך הרבה התלבטויות, אבל אפילו מה רציתי להגיד בספר לא הצלחתי לחשוב. ניסיתי לנסח עוד תובנה עסקית, שלא יחשוב שגם אני חושבת שכתבתי את התנ"ך, אבל החרשתי. על ספר אחר, שגם הוא לא מכר טוב, הסביר שאולי זה קרה כי הסופר הסתכסך עם אנשים בברנז׳ה. ודווקא היו לנו הרבה תקוות עם הספר הזה, הוסיף. את לא מאמינה שגורסים, אבל גורסים. שמעתי בזה הבטחה סדיסטית שגם את הספר שלי יגרסו. וכך עבר ספר-ספר, ולא הצלחתי להבין איזה ספרים כן הצליחו למכור משהו, אם בכלל. הכנות שלו הייתה ישירה מדי, מערערת.

ואז הוא נעץ בי מבט אחר, מסיים את המהלך שנפתח בדיבור עסקי והסתיים בתיאור האמת המלוכלכת שמעבר לפרגוד, ופתח נושא חדש. אם תובעים אותי על הספר בגלל אחד השמות או הדמויות שמופיעים בו, הוא אמר, על זה שזה כן היה במציאות ומישהו נפגע מזה, תדעי לך שאני אחזיר את התביעה אלייך, ואת תשפי אותי על הכול. ה-כ-ו-ל. אבל אתה הרי קראת את זה, אמרתי, אתה יודע בדיוק מה כתוב כאן, מה גם שלא כתבתי ממש על אנשים מסוימים, זה יותר על עצמי, אני לא חושבת שפגעתי במישהו, אם יש אנשים בספר הרי שהם כולם אני – הדמיון שלי, העולם שלי – ופתאום הוצפתי באשמה נוראה. אין לי דמיון, נזכרתי פתאום. בעצם כתבתי את הספר כנכפית. בעצם כפיתי על הדפים את העולם שלי, בלי שהצלחתי לסנן אותו, מעלה אירועים מהעבר בזיכרוני ומנסה למחזר אותם, לא באמת סופרת. נכון שרק נובלה אחת נלקחה מחיי, אבל מי יודע, אולי שתי הנובלות הנוספות גם הן פלגיאט – גנבתי תולדות חיים של אנשים, ניצלתי אותם כדי לייצר ארטיפקט תרבותי שאני מייחסת לו ערך גדול בהרבה ממה שמרבית האנשים ישקלו לייחס לו אם בכלל יקראו אותו. פתאום הייתי בטוחה שבאמת פגעתי במישהו. ההוצאה לא תהיה מסוגלת לעמוד בזה, אמר המוציא לאור, ואני התפעלתי מעמידתו האיתנה ולא הבחנתי בפגיעות הפיננסית שלו. בענייני כסף, הוא אמר, אי אפשר שיתבעו אותי, זה עלייך. הנה אני אספר לך סיפור, אמר והראה לי ספר של הוצאה שבה עבד בתחילת דרכו, ספר שמכר הרבה עותקים. הכרתי את הספר, וידעתי שעותק שלו נמצא בבתים רבים, גם אצל מי שכמעט לא קוראים ספרים. את רואה, פה הסופר שם שם של מישהו שהוא בכלל לא דמות חשובה בספר, אבל הדמויות בספר צוחקות על הדמות השולית הזאת, אבל אז התברר שבחבר'ה שלהם היה מישהו עם השם הזה בדיוק, והוא קרא את הספר ונעלב ותבע. הייתי צריך למשוך עותקים מהחנויות ולגרוס אותם, להפוך אותם לדייסה, ולשנות את השם של הבחור הזה שלדעתי תבע רק כי התברר לו שלא היה להם אכפת ממנו. ככה הפסדנו את המומנטום עד שהדפסנו מהדורה חדשה והבאנו אותה לחנויות, והכול כדי לשנות את השם של הדמות השולית הזאת. זה פגע במכירות ועלה המון, המון. גם העורכי דין. ככה, חמשת אלפים דולר לפחות הלכו, את העורכי דין הכי טובים הייתי צריך לקחת, ממולחים כאלה, מפורסמים. ואת רואה את הספר הזה? גם זה סיפור. בית משפט, גריסה, דייסת נייר, התנצלויות.
אז תבדקי את הספר שלך, הוא סיכם. את הרי מבינה ביזנס. שלא יהיה שם אף שם שמישהו יזהה או יכיר. תבדקי בגוגל ותראי שאין בכל העולם כולו מישהו שקוראים לו ככה. גם אם זה לא מישהו שאת מכירה, גם אם המצאת את השם שלו כשכתבת את זה. והוא שוב הביט בי, והאשמה הנוראה המשיכה לפעפע בי – למה בכלל רציתי לכתוב את הסיפורים האלה, לכתוב על הדמויות הספק-בדויות האלה שפתאום הפכו לאנשים שעלולים להיעלב ולתבוע, ובצדק, כי מה פתאום יצרתי על גבם ועל סיפור חייהם ארטיפקט משל עצמי?

חזרתי הביתה מלאת בושה. כל נובלה שכתבתי התחילה ברגע מסוים מאוד בחיי – רגע של פיכחון גדול, של התרחבות בתפיסת העולם שלי, רגע שבו שיננתי את החוויה שהייתי נתונה בה כדי שלא תמחק אותי, כדי שאוכל להעלותה על הכתב. החוויות קדמו לכתיבה. הן היו חלק מרכזי מהסיפור הפנימי של חיי. קראתי פעם שיש סכנה אמיתית בהפיכת החוויות שלנו לסיפור, כי אז נדמה שיש לחיים שלנו מבנה נרטיבי, שיש משמעות לכל חוסר המשמעות שאנחנו חיים בו. זאת אשליה, כמובן. החלטתי שמעשה ההוצאה לאור שגוי, שאסור היה לי לרצות לפרסם את הספר, ועוד לקוות שאיש או אישה יֵשבו כמה שעות ולא יעשו כלום ורק יקראו בו, למרות שהעולם הזה מלא במעשים. והרי את הלקח שאסור להפוך חוויות לסיפור כבר למדתי על בשרי. אסור אפילו לרצות לשמר אותן. בצבא ואחרי הצבא, בעבודות הראשונות שלי, הדברים שראיתי הרשימו אותי מספיק כדי שאכתוב לעצמי קטעי יומן על קרעי נייר משרדי, כדי לזכור את היופי של הרגע, את הסבל האנושי שראיתי, את האמת שנחשפה לעיניי בלי שמישהו ירצה שאראה אותה, כמו לראות חלק גוף נסתר דרך קרע בבגד. וגם כשהתחלתי לעבוד כעורכת דין הייתי כותבת קטעי דברים כאלה, עד שאילצתי את עצמי להפסיק, כי זה יצר אצלי את האשליה שיש משהו חשוב יותר מהעבודה. התחלתי להשמיט את תיעוד החוויות האלה מחיי, אולי כדי שיהיה לי זמן ומקום לחיות ולהפוך לאדם עם מקצוע, לאדם שלא כותב פתקים על הדברים שהוא רואה. והמו"ל שלי, שישב ובחן את ערימת הדפים החיוורת של ספרי ואת הגומיות בצבע עור שבהן הוא היה כרוך, ידע את זה, הבין את זה, קרא כליות ולב וראה דרכי את עולם החוויות המציצני והבוגדני שלי, שלא מצליח להתגבר על דחף התיעוד. בגלל זה מקומו של הספר שלי לא יהיה בין הספרים האלה שיצאו בסדרה היפה, המיוחסת. כי גם אם הספרים האלה נמכרו במאות עותקים בלבד, הרי שהם טובים בעיניו, והוא חפץ בהם בכל ליבו, הם לא סתם צרור חוויות כמו הספר שלי. יש בהם דמיון. הם קשורים קשר מקרי בלבד למציאות. ואילו אני חסרת דמיון, מוגבלת ומובלת על ידי חוויות שחוויתי.

אבל לסגת הייתה אפשרות גרועה בהרבה. החלטתי לפעול באופן עסקי, אוטומטי. קראתי את הספר שוב, שומעת את קולי המאוס מדבר בו לכל אורכו, מצירה על כך שאלה הן מחשבותיי, שזה הביטוי העצמי שלי, מתפלצת ממה שהעורך קרא לו בגב הספר "מודעות למעמד ולכסף", מהראייה הקרה והסוציולוגית שלי, שנעדרת ממנה חמלה אנושית. חיפשתי את כל השמות. ערכתי רשימה וישבתי למצוא חלופות. פתחתי גוגל וספרי טלפונים באינטרנט. חיפשתי. התייעצתי עם חברים חדי לשון, בעלי כושר המצאה. ביקשתי מהם שמות צבריים שיישמעו טבעיים אבל לא קיימים במציאות. שמות פרטיים נדירים יחסית. שמות משפחה אשכנזיים ומזרחיים שיישמעו אמיתיים למרות שהם אינם אמיתיים. נאלצתי לפגוע בשם בתוליה של סבתי מצד אמי – שפירא. טמנתי אותו בספר כסמל שרק אני אדע לעמוד על משמעותו. עיוותתי את שפירא לשפיראי כדי שמי ששם משפחתו שפירא והוא מוותיקי ההתיישבות הציונית בארץ ישראל לא יתבע אותי כפי שאפשר היה בעולמו הביזארי של המוציא לאור. ידעתי שמי שבאמת הכנסתי את דמויותיהם לספר לא יתבעו אותי, שהם טובים מדי, ובכל זאת ודאי יכעסו עליי כל ימיהם. גם אחרי התיקון נותרתי רדופה, בטוחה שאחד השמות המקוריים, הכביכול אמיתיים, ישתרבב בסופו של דבר אל הספר המודפס למרות טענתו של המוציא לאור שאצלו תהליך ההכנה לדפוס טוב במיוחד.

לפני כן שלחתי את אותו כתב יד להוצאה ותיקה. הלקטורים התלהבו אבל בסיבוב שני העורך שפגשתי קבע שהוא "טלוויזיוני מדי" ודחה את כתב היד. באותו יום שבו הכנתי את הספר עם השמות החדשים, נכנסתי לחנות ספרים וקניתי קובץ נובלות שיצא בהוצאה הוותיקה, ממש כמה שבועות לפני כן. מחברת הספר, בת גילי, הופיעה על שער מוסף גלריה בהארץ. ניגשתי אל הספר מלאה בקנאת סופרים, מנסה לגונן על תודעתי מפני ההכרה בנחיתותו של ספרי שלא התקבל לפרסום בהוצאה הוותיקה. קל היה להבין שגיבורת הספר שקניתי, חיילת בבסיס חיל הים, היא בת דמותה של הסופרת. בריאיון בעיתון היא סיפרה על שירותה בבסיס הזה כמו שמשורר היה מספר על עבודות כפייה בחברה לשיווק טלפוני או כמו שסופר היה מתלונן על עבודתו כפקיד במשרדי המכס והמע"מ. החיילת הייתה אמנית, וגסותו של הצבא ושחצנותם של המפקדים האשכנזים בני הטובים פגעה בה, ואילצה אותה לבצע מעין מרד בקנה מידה צבאי – דרמטי בעיני החיילת-האמנית, גרוטסקי בעיני מי שהצבא כבר מאחוריו.
מתוך הכתבה בעיתון ידעתי באיזה בסיס הסופרת שירתה. גם בנזוגי שירת שם (בנזוגי היא מילה שאני משתמשת בה כאן לראשונה, כי המילה בעלי כבר הופכת להיות אסורה, ואף אחת מהמילים החליפיות, כולל בנזוגי, לא ממש תופסת את העניין, אז החלטתי פשוט להיכנע לבנזוגי הזה ולהשתמש בו). קראתי בספרה – עיוורת, כאמור, מקנאת סופרים, ועוד יותר מקנאה בחופש שהיא לקחה לעצמה להעלות את חוויותיה על הכתב, אם כי מועצמות ומסוגננות, כאמנית לא ברורה, מורדת, מושכת מבחינה מינית, בבסיס ההוא על שפת הים התיכון, במבצר צלבני שחרב. קינאתי בנכונותה להעניק לעצמה ייצוג מלא כל כך, בהתייחסותה הרצינית לעצמה, בזמן שאני חוששת להרחיב את המפגש שלי עם קוראיי מעבר למילותיי על הדף. קינאתי ברצינות שבה היא התייחסה לחיילותה בבסיס ההוא, וברצינות שהיא ייחסה להיותה אמנית-חיילת בשירות סדיר עם נערים קצינים בני טובים. נדמה היה לי שבעיתון היא גם אמרה משהו על הפער המעמדי בינה לבינם, אבל היה ברור לי שביחס שלה לבני הטובים האלה היה משהו קצת מאולץ, מעשה ידיו של איזה דרמטורג פנימי שעודד אותה לכתוב את ספרה ברצינות רבה כל כך. וכך חלפו כמה עמודים שבהם קראתי דרך הקנאה, כמו מישהו שעוצר את נשימתו כשהוא חולף במנהרה, ואז התחוור לי פתאום שאני לא קוראת סיפור בדיוני אלא מזהה חלק מהאנשים שלוקחים בו חלק, שאני יודעת מיהו בן העשירים החתיך שאיתו מנהלת החיילת-האמנית מעין רומן. בנזוגי שירת איתו ביחידה ההיא, הוריי הכירו את הוריו, והוא באמת היה בן עשירים מיישוב של עשירים שבו הבתים נטועים בחלקות גדולות ונהדרות שבמרכזן עין כחולה של בריכה. העובדה שהיה בן עשירים חתיך ריתקה כנראה את כולם ביחידה ההיא, וביניהם גם את בנזוגי שלא היה בדיוק אשכנזי (הוא חצי-חצי) או בן טובים במיוחד. בנזוגי סיפר לי עליו ועל מעלליו ביחידה – מה שעשה במועדון הקצינים ביחידה, מה שעשה למכונית של הוריו. לרגע התחשק לי לכתוב את הסיפור מנקודת מבטו – נקודת המבט של מי שהוחפץ מפאת עושרו על ידי כל החיילים כולם באותו בסיס ליד עתלית, ואז, עשרים שנה אחרי שהשתחרר משירות סדיר, הוחפץ שוב בספר נובלות שראה אור בהוצאה ותיקה ומכובדת, ספר שהודגש בו גם הפער המעמדי בינו לבין החיילת, האמנית כבר אז, לא אמנית כמוני אלא אמנית אמיתית, שהייתה אמנית כבר כשהייתה בשירות צבאי סדיר ושלא ניסתה להפסיק להיות אמנית כדי שתוכל לרכוש מקצוע. איני לועגת להיותה אמנית, להפך. הייתי רוצה להיות שלמה עם הפרסונה הזאת כפי שהיא שלמה איתה. 

התקשרתי לחברה שהכירה את בן העשירים ההוא – כמה שישראל קטנה, אולי בגלל זה ספרים נמכרים בה רק בשלוש מאות עותקים כמו שאמר לי המו"ל – וקראתי לה פסקה בספר שהופיע בה שמו, שלא היה שונה בהרבה משמו בחיים האמיתיים. היא זיהתה חיש מהר במי מדובר, ואמרה שהיא לא מסוגלת לשכוח אותו, שהיה משהו דמיוני בעושרו, שהיא לא יכולה להסביר היום למה הוא ריתק כל כך את כולם. צחקנו. קיוויתי שהיא לא חושבת שזה מוזר שזכרתי שסיפרה לי לפני עשרים שנה שהיה לה משהו איתו – היא תיארה אז את יחסי המין ביניהם כמשהו יוצא דופן, תיאטרלי, כמו קטע מסרט, שוב מפאת עושרו ומעמדו, אבל את זה לא רציתי להזכיר לה. לא רציתי להביך אותה, לייחס משמעות רבה מדי לדברים שהזמן החולף כבר רוקן אותם ממשמעות. הנחתי את הטלפון וחזרתי לקרוא. אחרי עוד כמה עמודים מצאתי את בנזוגי, בתחפושת האשכנזי בן הטובים – הם לא היו בני טובים, הם היו זכרים וקצינים ונפלי קורס חובלים והן היו חיילות, ההבדל היה מגדרי ולא מעמדי. בנזוגי הופיע בספר בשם המשפחה האמיתי שלו, גרינברג, אבל השם הפרטי, בני, על שלוש אותיותיו, הוחלף באבי, שם דומה מספיק, שם שנותן תחושה דומה. הבן התחלף באב. ולצידו של בנזוגי הייתה דמות נוספת, חברו הטוב מהצבא, וגם לו העניקה הסופרת את שם משפחתו מהמציאות, פרקש, ושם פרטי שונה. את הפרקש ההוא לא ראיתי יותר מעשרים שנה, כי בתום השירות הצבאי הסתיים הקשר בין גרינברג לפרקש, הגם שבצבא הם היו בלתי נפרדים. קראתי לבנזוגי, שבדרך כלל לא אכפת לו מה אני כותבת עליו או מה אחרים חושבים עליו. רציתי לשתף אותו בתחושת הסקנדל הצדקני שגדשה אותי, אבל לא היה לו אכפת, הוא לא חשב שיש לו זמן לקרוא את הספר וניסה להתחמק בהבטחה רפה להסתכל בו פעם, כשיזדמן לו. קראתי מה נכתב על גרינברג ופרקש, נפלי קורס החובלים שבמציאות לא היו בני טובים. הם שימשו כמין רוזנקרנץ וגילדנשטרן של הנובלה, מגוחכים, צחקניים, עסוקים בשטויות זדוניות, גברי ביתא לעומת בן העשירים ההוא, אבל בכל זאת מצויים איפשהו בהיררכיה שמעל הסופרת החיילת האמנית, ומשהו באופן שבו היא תיארה את עורפו של בנזוגי גרם לי לראות אותו כמו שהיה אז, כשפגשתי אותו בסוף שירותו הצבאי, להיזכר בזרות המוחלטת שלו. לרגע אחד הוא לא היה יותר בנזוגי, מי שאני מתלוננת בפניו על תרגיל החלפת השמות שעשה לי המוציא לאור, לא היה יותר האיש שישן איתי, אלא זר מסתורי כמו שהיה כשהכרתי אותו, כשלא ידעתי אם מתחת למדים הוא שמן או רזה, אם הוא רך ונדיב או אכזרי וקצר רוח. חשבתי שהוא היה אז זר ומוזר גם לסופרת, שתיארה אותו ואת פרקש בלי להבין ובלי להסביר את מהותם, שייצגה בשבילה את האכזריות וחוסר הרצינות ביחידה ההיא, הידועה במסתורין שלה.
שאלתי את בנזוגי מה הוא חושב על זה שיום אחרי שאני מתאמצת להחליף את כל השמות – על אבי גרינברג בחיים לא הייתי הולכת, כך שנאלצתי להמציא שמות כמו גדעון רפידים, אביתר חכמוב, אמנון ישיב – אני קוראת ספר שמשתמש בשמות כמעט אמיתיים של אנשים, ושאלתי מה ההסתברות שמישהי תקנה ספר בחנות ספרים יום אחרי שסיימה לנקות את כתב היד שלה משמות חשודים, ותמצא בפנים את כמעט-שמו של בנזוגה? ההסתברות שזה יקרה כל כך קטנה, צירוף המקרים כל כך מפתיע, שברור שזה סימן למזל גדול.

התקשרתי למוציא לאור. צילמתי את העמודים שבהם הופיע בנזוגי. רציתי לצחוק איתו, להיפטר מעננת האשמה. אמרתי לו – סתם אמרת לי, תראה מה קורה שם, וזה עוד בהוצאה הוותיקה, הוצאה איכותית לכל הדעות. הם התרשלו, הוא אמר. הם פשוט עוד לא חטפו תביעות כמוני. תאמיני לי, מה שאמרתי לך נכון לגמרי מבחינה עסקית.

הספר שלי יצא עם גבב השמות המומצאים. עד היום אני לא מצליחה להיזכר בשמות הדמויות. הרחקתי אותם יותר מדי מעצמי. השמות מוזרים לי, כמעט סתומים. בעצם גם הספרים שכתבתי סתומים, לא ברורים לי. אני קוראת בהם ולא מבינה אותם. חשבתי שאני כותבת משהו אחד ויצא לי מין מניפסט פמיניסטי. רציתי לומר משהו אחר ויצא לי משהו שלא שיערתי שיֵצא. חשבתי שאני מעלה על הכתב חוויה שחוויתי ובעצם תיארתי את היפוכה. וכל רגש שחשבתי שהצלחתי להסתיר – הטקסט חשף. אני מייחלת לשלמות סגנונית, לשליטה על הסיפור, לשליטה על הקול המספר, אבל מה שיוצא לי הוא לא מה שהתכוונתי אליו. גם הביקורות הטובות שאני מקבלת מהללות דברים שלא הבחנתי בהם כשכתבתי. אנחנו לא בוחרים בסיפור שאנחנו מספרים. הוא נכפה עלינו מתוכנו.

אחר כך יצא עוד ספר שלי, ועוד אחד. התלוננתי בפני דוקטור לספרות שמלמדת באוניברסיטה על חמש מאות ושבעים ואחד העותקים שמכר אחד מהם. "זה המון!" היא אמרה בהתפעלות וציטטה חברה שלה: "את אף פעם לא יודעת לידיים של מי ייפול הספר שלך, מה זה יעשה לו. לא צריך לחשוב על מספר העותקים". במקום ארטיפקט היא הציעה לי מין סיכוי קלוש שהספר ייטיב עם מישהו, רעיון קצת משונה בהתחשב בכך שאפילו בז'אנר של הספרים שלי אני לא מצליחה לשלוט. סיפרתי לה שיש לי עוד ספר, גנוז. על הילדות שלי. כולם מופיעים בו בשמם. הוריי, החברים שלהם, הקולגות שלהם לעבודה, הדרמה של חייהם בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, חטאיהם כהורים, מותו של אבי החורג. הוא גנוז כי הם ייעלבו, הסברתי. "אז מה", היא כתבה לי. "ספר זה לא עבודת שורשים", ואז כתבה עוד הודעה: "תוציאי. מי שלא הורג את ההורים שלו בכתיבה הוא סופר חרא".
לא האמנתי לה. כשהיא הוציאה ספר אמא שלה ישבה בקהל ובכל יד עדוית טבעות אחז נכד. אם כי הדוקטור לספרות היא משוררת, אולי אצלם זה אחרת.
בת כמה את, אמר לי סופר אחר. אם תחכי יותר מדי עד שתוציאי את הספר הזה על המשפחה שלך כבר תהיי זקנה. כל החיות תצא ממך. את חייבת להוציא אותו עכשיו.

לפני שנה וחצי אשתו של אבא שלי הייתה בת שישים. אבא שלי דיבר אל קהל החוגגים. הוא סיפר איך פגש אותה, איך היו חייו אז, כגרוש עם ילדה, והוא כאילו דיבר מתוך הספר שלי על ילדותי. הייתי בת עשר כשהם נפגשו, הוא ואשתו. והוא סיכם את חייו וחייה, ואמר שהיא אישה טובה, נאמנה. יכולתי לקחת את מילותיו, בדיוק כפי שהן, ולהכניס אותן לספר שלי. ידעתי אז שכתבתי אמת. אבל לא רציתי שאיש מהם יקרא את האמת הזאת גם אם אשנה את שמותיהם של כל האנשים. רציתי להישאר נסתרת ושרק אחרים יקראו את הספר, לא הם.

כמו אבא שלי ביום ההולדת השישים של אשתו, שסיכם את חייו ואת חייה, גם אני נוטה לסכם את חיי לעצמי בדרכים שמטרתן למתן את הצער ולאפשר לי להרגיש שאני יודעת מה אני עושה.
נסעתי לכנס מחזור של בית הספר למנהל עסקים שלמדתי בו בצרפת. העובדה שלמדתי שם היא שגורמת למוציאים לאור לדבר איתי על עסקים. יומיים הרגשתי אופוריה, כמו סיכומיו של אבי ביום ההולדת השישים של אשתו. אני נשואה לבנזוגי יותר מעשרים שנה, הצלחתי להיות אישה נשואה למרות שחשבתי שאני לא יודעת איך עושים את זה, הצלחתי להיות אמא, כתבתי ספרים, דבר שייחלתי לו במשך כל שנות הלימודים בבית הספר ההוא למנהל עסקים אבל לא העזתי לעשות, פחדתי שהכתיבה תפיל אותי מהמסלול שבית הספר הזה היה אמור לשים אותי עליו. טוב שהפסקתי לכתוב חוויות על פתקים. חשבתי שאני כבר לא רוצה שום דבר מהחיים חוץ מלחיות אותם, שאפילו לכתוב ספר כבר לא חשוב לי, שלא אכתוב עוד ספרים. חשבתי שההחמצה של הספרות, העובדה הברורה כל כך שאני סופרת לא חשובה, שהארטיפקטים שלי לא מותירים גומה בעולם, היא נסבלת. חשבתי שאסור לי להמשיך לרצות. זה החזיק מעמד יומיים. ביום השלישי בצרפת נזכרתי בעצמי לפני עשרים שנה והתמלאתי בושה נוראה: הייתי לא טובה מספיק, עסוקה מדי בעצמי, רדופת כאבים. לא ידעתי להיות אדם שלם. לא הייתי מסוגלת לסבול את עצמי אם הייתי פוגשת את מי שהייתי אז. השאפתנות הרגה אותי. אני מתביישת בכמה רציתי אז. אולי הכתיבה מיסכה קצת את כאב הרצייה.

איזו מין ילדות הייתה לך! אומרת לי חברה, סופרת. את חייבת להוציא את הספר הגנוז. אני אומרת בליבי שהיא לא רואה בספר יצירת ספרות, היא רואה בו אותי ואת הסנסציה של לקרוא משהו על ילדותי ונעוריי. אני הקצין העשיר מהבסיס שעל שפת הים – אני הדמות, לא הסופרת. ואז היא ממשיכה: הוצאת ספר נובלות, הוצאת רומן, עכשיו, עם הספר השלישי יהיה לך ממש קורפוס. ישימו לב אלייך. קורפוס הוא אסופה של ארטיפקטים. עוד רגע היא תגיד שמישהו יכתוב עליי דוקטורט. ואיזה הורים היו לך! היא ממשיכה, איזה הורים! אבל אני לא רוצה להוציא את זה, אני אומרת לה. אם אפילו את אומרת איזה הורים היו לי, אז זו לא יצירת אמנות, זו רכילות. אני לא רוצה שיהיה לי קורפוס. אני לא רוצה להצליח. מה זה משנה, שלוש מאות עותקים, אלף עותקים. אני לא רוצה לרצות, אני שמחה בחלקי. והלכתי לעבודה וחשבתי שאני שמחה בחלקי. ואחר כך חשבתי שוב. אני אומרת לעצמי שאני מרוצה ממה שיש, שלמה עם הגניזה של הספר הזה שבו ניתן לזהות את כולם, עם הספר הזה שלא הגיתי ולא חשבתי עליו ולא התכוונתי אליו אלא הוא פשוט מה שיצא לי. אבל אני לא באמת מרוצה. אני פשוט רגילה למה שיצא ממני, למה שיוצא.