מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

פרופסור אנדריוס מבקר בוורשה / אולגה טוקרצ'וק

תרגמה מפולנית: חנה הרציג

פרופסור אנדריוס היה נציגה של אסכולה פסיכולוגית חשובה מאוד, אסכולה חדשנית שנשקף לה עתיד מזהיר. בדומה לרוב האסכולות מסוגה, שורשיה היו בתיאוריה הפסיכואנליטית, אבל זו התנאתה בשיטות ותיאוריות משל עצמה, כמו גם בהשקפותיה המקוריות על סגנון חיים, חינוך וחלימה. פרופסור אנדריוס טס עכשיו לפולין, מצויד בבמזוודה ובה ספרים ובגדים חמים: אמרו לו שבדצמבר שורר בפולין קור יוצא דופן ומאוד בלתי נעים.
הכול התנהל כסדרו: מטוסים המריאו, אנשים שוחחו זה עם זה בשפות שונות, עננים כבדים של חודש דצמבר התכוננו לטקס החורפי – הטלתן של מיליוני פיסות שלג לבנות על האדמה, לכל אחת צורה נבדלת מרעותה.
שעה קודם לכן, בהית'רו, הציץ בעצמו במראה ונדמה היה לו שהוא נראה כמו מוכר ספרים מדלת אל דלת, בדומה לאלה שבילדותו היו מהלכים מבית לבית ומוכרים כתבי קודש. אבל החברה הפסיכולוגית שייצג הייתה שווה בטורח המסע. פולין היא ארץ של אנשים אינטליגנטיים. כל מה שצריך הוא לטמון את הזרעים ואחרי שבוע יוכל לשוב הביתה. הוא ישאיר בידם ספרים – הרי הם יודעים לקרוא אנגלית – וכך יוכלו להתוודע אל הגותו שלמייסד האסכולה בכבודו ובעצמו.
בשעה שלגם מכוסית המשקה שהתקינה לו הדיילת מוודקה פולנית יוקרתית, נזכר הפרופסור בקורת רוח בחלום שפקד אותו בליל הנסיעה – הרי באסכולה הפסיכולוגית שאיתה נמנה נחשבו החלומות לנייר הלקמוס של המציאות. ובכן, בחלומו שיחק עם ציפור גדולה, שחורה, אולי עורב; אפשר לומר, העז להודות בינו לבין עצמו, שהוא התלטף עם העורב כמו עם גור כלבים קטן. בשיטת פרשנות החלומות של האסכולה שלו העורב מסמל שינוי, משהו חדש, משהו טוב: הוא הזמין לו אפוא כוסית משקה שנייה.
שדה התעופה בוורשה היה קטן להדהים ונשבה בו רוח פרצים. למזלו לקח עימו כובע-אוזנייה שרכש כמזכרת עוד במסעותיו לאסיה. מייד ראה את ביאטריצ'ה שלו,היא עמדה בכניסה, דקת גזרה ויפה, ובידה שלט עם שמו ושם משפחתו. הם נכנסו למכונית רעועה ואגב נהיגה עצבנית במרחביה המפולשים והעגומים למראה של העיר, הציגה לו את לוח הזמנים לשבוע הקרוב. היום שבת, יום פנוי. הם יסעדו יחד ארוחת ערב ואז ילך לנוח. מחר, ביום ראשון,פגישה באוניברסיטה עם סטודנטים. (כן, אמרה פתאום, התנועה בכביש קצת עצבנית. הוא הציץ מבעד לחלון אבל לא ראה שום דבר יוצא דופן.) בהמשך ריאיון עבור איזה כתב עת לפסיכולוגיה ואחר כך ארוחת ערב. ביום שני יוכל אם ירצה לסייר בעיר. ביום שלישי יש פגישה עם פסיכיאטרים באיזה מוסד שלא הצליח לזכור את שמו בעל הצליל המוזר. ברביעי נסיעה לאוניברסיטה של קרקוב. מעריכים שם מאוד את האסכולה הפסיכולוגית שהוא מייצג. ביום חמישי – אושוויץ, לפי בקשתו. בערב חזרה לוורשה. בשישי ובשבת סדנאות לפסיכולוגים מתמחים. ביום ראשון טיסה חזרה הביתה.
רק עכשיו שם לב שהמזוודה עם הספרים והבגדים אינה בידיו. הם מיהרו לחזור לשדה התעופה, אבל הסתבר שהמזוודה נעלמה. הבחורה, גושה היה שמה, הלכה לאנשהו ונעדרה חצי שעה. היא שבה בידיים ריקות. ייתכן שהמזוודה חזרה ללונדון. זו לא בעיה, אמרה, מחר היא תחזור לברר, המזוודה ודאי תימצא. הוא הביט החוצה מבעד לחלון ולא שמע את מטח דיבוריה הנסערים; ניסה להיזכר מה עוד היה במזוודה – ספרים, צילומי מאמרים.
הם סעדו ארוחת ערב נעימה בחברת ארוסה. פניו של זה היו חבויים תחת זקן עבות ומשקפיים. הוא לא דיבר אנגלית, דבר ששיווה לו קדרות-מה בעיני הפרופסור. פרופסור אנדריוס אכל מרק אדום עם סלק ובצקיות קטנות והבין שזהו אותו "בורשט" מפורסם שהוזכר רבות על ידי סבו. סבו נולד בלודג'. הבחורה תיקנה אותו בחיוך, וכמו שמסבירים לילד חזרה ותיקנה "בארשט," "ל'ודג'." צלילים שנבצר מלשונו להגותן.
כשהגיעו לבסוף לאיזה אזור מצופף בנייני שיכון גבוהים, כבר היה הפרופסור שתוי כהוגן. הם עלו במעלית לקומה האחרונה והבחורה הראתה לו את דירתו המיועדת. זו הייתה דירת יחיד עם מטבח קטן דחוס בין חדר מגורים לחדר האמבט. המסדרון היה כל כך קטן שלא הכיל את שלושתם יחד. השניים דיברו ביניהם בקול רם, כנראה נדברו למחר, והבחורה הבטיחה להביא לו את המזוודה שאבדה. הארוס התלחשש בסודיות בטלפון עם מישהו מעברו השני של הקו. לבסוף הסתלקו להם. הפרופסור שהיה מותש מהבארשט ומהאלכוהול השתטח על המיטה ונרדם באחת. שנתו הופרעה שוב ושוב. הוא רצה לשתות אבל כוחו לא עמד לו לקום. מחדר המדרגות נשמעו פתאום רעשים, דלתות נטרקות, צעדים, ואולי רק היה נדמה לו.
כשהתעורר נוכח באימה שהשעה כבר אחת עשרה וסקר במורת רוח את לבושו המקומט. הוא התקלח בחדר האמבט הקטן והחשוך ובלית ברירה נאלץ ללבוש שוב את בגדיו התחתונים הלא נקיים. אחר כך חיפש אחר קפה ומצא איזה שאריות בצלוחית ריבה לשעבר. מכונת קפה לא הייתה שם והוא מזג מים רתוחים היישר לספל. הקפה היה עבש וטעמו כשל מִשרת קליפת עץ. הטלפון דמם, גושה כנראה תחזור עוד מעט עם המזוודה. כשספל הקפה בידו, סקר את הספרים שעל המדפים, כולם בפולנית, עטיפותיהם כעורות וצורמות את העין.
גושה לא צלצלה. הזמן הזדחל לאיטו מבעד לאוויר הסמיך והמחומם יתר על המידה, שהפיל עליו תרדמה. פרופסור אנדריוס ניגש אל החלון שממנו נשקפו גושי בניינים זהים. לכולם היה אותו צבע – צבעם של שמי החורף האפורים-מולבנים. דומה היה שאפילו השלג אפור.
לפתע נראה ברחוב טנק. פרופסור אנדריוס פתח את החלון לצפות בחיזיון המוזר. אוויר מקפיא היכה בפניו. ליד הטנק נראו צלליות קטנות נעות כה וכה, ודאי חיילים. פתאום נתקף אי שקט, אולי הקפה היה חזק מדי. הוא מצא בכיסו את פיסת הנייר עם מספר הטלפון של גושה וניסח לעצמו שאלה מנומסת אך החלטית: מדוע לא צלצלה עדיין ומה קורה עם המזוודה שלו. לא היה שום אות באפרכסת. הוא חייג את המספר שוב ושוב. אחר כך צלצל למספר כלשהו באנגליה – שוב אותו דבר. הוא ניסה לצלצל לכל המספרים שעלו בדעתו. מסתבר שהטלפון מקולקל, אך הרי הארוס המזוקן צלצל ממנו אתמול. מלא זעם התלבש מהר וירד במעלית לרחוב. אחרי ששוטט כשעה בין הבניינים (הם נראו לו זהים) מצא לבסוף תא טלפון אבל קלט שאין איתו מטבעות פולניות, רק שני שטרות שאפילו לא ידע מה ערכם, אם הרבה או מעט. הוא יצא לחפש מקום שבו יוכל לפרוט אותם אבל מצא רק חנות קטנה שנראתה ריקה מאדם. נכון, הרי זה יום ראשון. בבהלה חשב שלא נהג בחוכמה כשיצא מהבית, גושה ודאי מנסה למצוא אותו, אולי היא כבר מחכה לו בדירה. הוא החליט לחזור אבל הבין שהלך לאיבוד. באיזה מהבניינים נמצאת הדירה? את הכתובת לא זכר. איזה חוסר מחשבה מצדו. איזו מין ארץ זו. מרחוק ראה זוג זקנים שלובי זרוע ומיהר לעברם. אבל מה ישאל אותם ובאיזו שפה? בין כה וכה חלפו הללו על פניו בלי להביט בכיוונו.
הוא המשיך לשוטט בין הבתים, הקור והייאוש השתלטו עליו יותר ויותר. אפילו לא שם לב מתי התחיל לרדת חושך. בדרך נס הזדמן על דרכו הטנק שראה מהחלון, שלידו בערה עתה אש עליזה בתוך מכל עשוי מתכת. חיילים שעל גבם מכונות ירייה חיממו בה את ידיהם. המראה עורר בו איזו חרדה קדמונית והוא הסתלק מהר אל פארק סמוך שרוי בחשיכה. אבל הודות לטנק – הוא זכר כיצד נשקף בחלון – עלה בידו למקם את בניין מגוריו. בתחושת הקלה מצא את עצמו סוף סוף בדירה הזרה-המוכרת ונעל מאחוריו את הדלת. השעה הייתה שש וההרצאה שלו כבר התחילה. בלעדיו, ואולי דווקא כן איתו, אולי כל זה הנו חלום, אולי מדובר באיזה מצב תודעה מוזר, תולדה של העייפות, הטיסה, מזג האוויר ומי יודע מה עוד. תופעות מעין אלה היו מוכרות באסכולה הפסיכולוגית שלו.
הוא פתח את המקרר ומצא שם חתיכת גבינה צהובה יבשה, קופסה עם ממרח כבד, חמאה ושתי ביצים. למראה דברי המאכל לקחה הקיבה פיקוד על מערכת העצבים של פרופסור אנדריוס ומייד השתקשקה בעליזות חביתה במחבת. המתנה המשמחת ביותר שהעניקו החיים לפרופסור באותו יום מוזר היה בקבוק ג'וני ווקר שקנה בהית'רו. הוא מזג לעצמו כמחצית הכוס ובלע את המשקה כמעט בלגימה אחת.
למחרת התעורר מוקדם, השמיים רק התחילו להאפיר. הוא שכב במיטה עירום – שכן החליט לא לישון בבגדיו התחתונים – מי יודע כמה זמן ייאלץ להשתמש בהם. הוא חיכה עד השעה שבע ואז הרים בזהירות את שפופרת הטלפון. כלום. הטלפון לא תוקן מעצמו, למרות תקוותו הילדותית של הפרופסור שכך יקרה. המציאות, שבסך הכול אינה אלא השלכה של הנפש (בסברה הזאת החזיקה האסכולה הפסיכולוגית שעימה נמנה), מתגלה לפעמים כמוזרה מכפי שמקובל להאמין. הוא מילא את האמבטיה במים וכששהה בחמימות הנעימה התארגנה בראשו תוכנית פעולה. הוא יקנה את מפת העיר וימצא היכן השגרירות. אחר כך הכול כבר יהיה פשוט. וצריך לעשות קניות, הוא חייב לאכול משהו הגון.
חדור מרץ התלבש וירד במעלית. הוא צעד לכיוון הטנק – כנראה זהו איזה רחוב ראשי. אבל לא היה שם שום טנק. לעומת זאת נעו שם בזו אחר זו משאיות משוריינות שהשמיעו נהמה מאיימת. העוברים והשבים הביטו בהן כשעל פניהם הבעה משונה. בהחלטה פתאומית פנה אל אחד האנשים, גבר בגילו שסחב סל קניות מלא להתפקע. די היה לו במבט קצר כדי לקלוט שהלה אינו מבין את דבריו. בכל זאת השלים את שאלתו. האיש משך בכתפיו בהבעת חוסר אונים. הפרופסור התנצל בנימוס וצעד בכיוון שממנו נשמע, כך דימה, שאון תנועת מכוניות. הוא מצא את עצמו ליד דרך דו סטרית, שמדי פעם חלפו בה מכונית או אוטובוס בצבע אדום. הוא לא ידע היכן האוטובוסים עוצרים, לאן הם נוסעים, אם נקלע למרכז העיר או לאיזו שכונה בשוליה.
הוא החליט לשמוע לקול האינסטינקט – ציות לאינסטינקט, לאינטואיציה, לנבואות לב, היה אחד העקרונות החשובים ביותר שבהם החזיקה האסכולה הפסיכולוגית שלו. הקור הלך והתגבר והוא צעד לאורך המדרכה עד שהגיע לכיכר שהצטלבו בה כמה רחובות. הכול נראה שומם באורח חשוד, כאילו היה זה יום חג, והרי היום שני או שלישי. לפתע הבחין בהתפעמות במילה מוכרת מתנוססת על אחד ממעט השלטים המוארים: בר. הוא פתח את הדלת. ברגע הראשון לא ראה כלום, שכן משקפיו התכסו בשכבת אדים לבנבנה. הוא מחה אותם בממחטה ונגלה לעיניו חדר עגמומי עם כמה שולחנות מוכתמים. ליד אחד השולחנות ישבה זקנה נטולת שיניים. היא לא אכלה דבר, פשוט ישבה ונעצה מבט בחלון. מאחורי הדלפק עמדה בחורה גדולת איברים בסינר בלוי. בשום מקום לא נראו סימני אוכל. אם כך אולי למילה "בר" יש בפולנית משמעות שונה מזו שבאנגלית? מי יודע, המהם לעצמו. הבחורה ניגשה ואמרה לו משהו. בתגובה, שאל אותה אם יוכל לקבל דבר מה לאכול. היא נעצה בו מבט תמה, ניכר שלא הבינה מה אמר. אחרי רגע של שתיקה מביכה הצביע בהיסוס על פיו הפתוח. "לאכול, לאכול, אוכל," אמר באנגלית. הבחורה הרהרה רגע ואז נעלמה מאחורי הדלת הפתוחה למחצה. היא שבה ואיתה עוד אישה, מבוגרת יותר. בתחושת אי נוחות חזר על המחווה המגושמת, "אוכל, לאכול." שתי הנשים החליפו ביניהן דיבורים קצרים ונמרצים, ואז קירבו לפניו שולחן ומייד הניחו עליו, האחת – מרק, האחרת – צלחת עם מין כיסונים מוזרים.
הן השתהו לידו זמן מה, עד שווידאו שהאוכל אכן נעלם אל תוך פיו. האוכל היה תפל ולא טעים, אבל השביע מעט את רעבונו. הוא נבר בכיסונים ומפעם לפעם ניסה למחות את השמנוניות מפיו במפיות הנייר הדקיקות. משסיים ניגש לדלפק ונתן לבחורה את אחד השטרות שבארנקו. היא החזירה לו עודף שנראה לו כסכום גבוה – צרור שטרות והרבה מטבעות. כשיצא לרחוב רצה לשכוח את ה"בר" הזה, שהרגיש בו מגוחך ופתטי. עתה השתוקק למצוא את עצמו שוב בדירה שבקומה האחת- עשרה, הטלפון ודאי כבר פועל.
מהכיוון שמנגד הגיע אוטובוס ונעצר כמה עשרות מטרים ממנו, אנשים עלו וירדו, דוחפים זה את זה באי סדר. מתוך דחף פתאומי זינק הפרופסור לתוך האוטובוס. האוטובוס המשיך בנסיעה, אלא שלמרבה חרדתו של הפרופסור כלל לא נסע בכיוון המצופה. לעומת זאת, סובב את הכיכר באלגנטיות ונכנס לתוך מנהרה קצרה, ומשם עלה על איזה גשר. פרופסור אנדריוס ראה גושי קרח צפים בעצלתיים על מי הנהר שזרם מתחת. נדמה היה לו שהאנשים מביטים בו בעוינות והוא התאמץ להירגע, לבל יראו כמה הבהילה אותו התפנית הלא צפויה שעשה האוטובוס. בנוסף לכל זה, לא היה עימו כרטיס נסיעה מנוקב. אם יש ברחוב חיילים, הרי הוא עלול להישלח בשל כך לבית הסוהר. כן, אנשים נשלחים לבתי סוהר באסיה לכל החיים, הוא שמע שקורים כאן דברים כאלה. בתחושת הקלה קפץ מהאוטובוס בתחנה הקרובה ומייד פנה וחזר על עקבותיו בכיוון הכיכר. נשבה רוח נוראה, כמעט קפא לו האף, והוא נאלץ לקשור מתחת לסנטרו את רצועות כובע האוזניות.
לבסוף הצליח להגיע לכיכר ומצא את הרחוב שהוביל לביתו. כמעט רץ, מרוב קור כמעט איבד תחושה באצבעות. נקרה על דרכו איזה חלון ראווה שהיה מעט מואר מהאחרים והוא ניגש אליו ללא מטרה מוגדרת, מן הסתם נכסף למעט אור וצבעים. זו הייתה חנות, חנות ככל החנויות, ומדפיה היו עמוסים בסחורות צבעוניות. מבעד לשמשה המשוריינת ראה משקאות אלכוהוליים עם תוויות מוכרות, קופסאות שימורים, דברי מתיקה, אביזרי ביגוד, צעצועים. למרות השעה הלא מאוחרת החנות כבר הייתה סגורה. הוא התאמץ לפענח את שעות הפתיחה שעל השלט. לבסוף הבין שהחנות אמורה להיות פתוחה עכשיו, אבל לא, היא הייתה סגורה. מאוכזב, ניסה לראות את פנים החנות מבעד לשמשת החלון. כך עמד והנה עבר לידו איזה גבר שנשא עץ אשוח קטן, עלוב למראה. האיש אמר לו משהו והתחייך. הפרופסור השיב בחיוך אבל האיש כבר חלף לו ונעלם.
איש נושא עץ קטן. זה סימן למשהו, אבל הפרופסור לא הבין למה, שכן משהו השתבש בהרגלי החשיבה שלו, על בהירותה הסימבולית-פסיכולוגית. עתה התרוצצו בנפשו קרעי רגשות מקוטעים וסתומים, כגון כעס שמייד התחלף בייאוש ילדותי. ואז פתאום חש שבלי רצונו מבעבע בתוכו איזה חיוך חשאי, דמוני. הפרופסור היה בעל יכולת בלתי מצויה להתבוננות בנפשו פנימה, הרי זמן רב  תמחה בזה. אלא שכאן המיומנות הזאת נראתה לו חסרת תועלת לחלוטין. עלה בדעתו שכבר יומיים תמימים לא הוציא מפיו שום משפט הגיוני, מלבד המילים שכפה על עובר האורח האלמוני ואותו "לאכול, לאכול, אוכל" פתטי.
למחרת, אחרי שהסתבר לו שהטלפון עדיין אינו פועל, מצא באזור מגוריו חנות קטנה שהייתה פתוחה. החנות הייתה שונה מאלה שראה עד כה. היו בה רק בקבוקים עם נוזל שקוף, אולי וודקה, וצנצנות חרדל. בדיוק סידרו שם על מדף צלוחיות עם משהו אדום בתוכן. אין לו ברירה, הוא חייב להסתפק במה שמוצע כאן. משנכנס לחנות בדיוק הביאו כיכרות לחם ואחרי כמה דקות החנות כבר התמלאה קונים. הוא הצטרף לתור. כשהגיע לדלפק הושיטה לו המוכרת בדממה כיכר לחם והוא שילם ויצא. אלא שבכל זאת נמשך מן הסתם לחברת בני אדם. קסמה לו החמימות שחש באנשים שעמדו על המדרכה מצופפים בתורים דמויי נחש ולא היה לו חשק לחזור כבר לחדר הרווקים הצר והריק שלו. הוא נעצר ליד שורת שולחנות עשויים מפח שהוצבו היישר על המדרכה, ולידם אנשים ערוכים בתורים צייתנים. הוא בחן את פניהם בחיפוש אחר גושה, אולי איכשהו גם היא תימצא ביניהם. האנשים שתקו בפנים זועפות, רוקעים ברגליהם מקור. הם נראו רציניים, מתוחים, כאילו לא ישנו די הצורך.
איזה דכדוך. העם הכי מדוכא בעולם. אבל בכל זאת נעצר לידם. לא, לא משום שהיה זקוק להם, אלא מפני שהפיצו איזה חום אנושי נורמלי. נשימתם המֵסה את האוויר הקפוא. הוא הביט במוכרות העטופות שכבות, שדלו מתוך חביות גדולות דגי קרפיון דקים ואפורים והשליכו אותם היישר אל המאזניים. הדגים פרפרו על המתכת הקרה. המוכרות פנו אל כל קונה שהגיע תורו באותה שאלה שהצטלצלה כמו פזמון חוזר או מנטרה. המנגינה נקלטה באוזניו של הפרופסור ועתה הזדמזם המזמור בראשו: "ז'יבו? צ'י נה מייסצו?" הפרופסור יכול היה רק לנחש מה משמעות המילים: כשהקונה הנהן בראשו לאות הסכמה, הלמה המוכרת במשקולת בראשו של הדג והלה מצא את מנוחתו בלועו הפעור של סל הקניות המרושת.
צמרמורת חלפה בגופו. הוא חש כאילו הוא משתתף בפולחן דתי קדום. הרג דגים. "ז'יוו צ'י נה מייסצו"- המילים החוזרות הללו הפנטו אותו. פתאום השתוקק לחבור אל המקצב האכזרי החוזר ולצאת מכאן עם דג מת בסל, כמו כולם. בלי כוונה מודעת נעמד בתור, אבל משראה שמתקרבת יחידה צבאית קטנה בת ארבעה חיילים בלוויית כלב, התעשת וחזר למציאות. אפילו חש בושה. ללא אומר הסבו האנשים את מבטם מהחיילים ונעצו את עיניהם בכפות רגליהם או בנקודה כלשהי באוויר. הפרופסור חשב בעגמומיות על חדר העבודה הלונדוני שלו, עם הספרים והתנור החשמלי החמים.
בחניה שמתחת לבניין שלו מכרו עצי אשוח. אנשים עמדו בתור, אך זה היה תור קטן בהרבה מהקודם. גם הוא קנה אפוא עץ ונשא אותו מתחת לזרועו בדרכו הביתה. עתה נראה כמו כל יתר האנשים. פתאום אחזה בו עליצות והוא החל לשרוק לעצמו. בדירתו המוכרת-הזרה התיישב ליד השולחן, עדיין במעיל ובמצנפת, ופתח את הבקבוק עם הנוזל הלבן שקנה בחנות. זה היה חומץ. "אלוהים אדירים – לא ייתכן שזה קורה באמת. עוברת עליי אפיזודה פסיכוטית. קורה לי משהו לא טוב," אמר לעצמו. הוא ניסה להיזכר ברגע שבו כל זה התחיל, אבל הגיונו סירב לפעול. כל שיכול היה לזכור היה הכריך הטעים שאכל במטוס.
הפליא אותו שהוא חושב כל כך הרבה על אוכל; שכלו לא הצליח להתמודד עם המחשבות המטופשות האלה, שכן רגיל היה לרעיונות ומושגים מופשטים הנוצקים בתודעה מאליהם, כאילו שקעו לתוך ספה נוחה. ואילו עתה שלטה בזיכרונו אך ורק תמונת החנות שמעבר לשמשה המסורגת, עם מדפיה המלאים כל טוב. "מוזר, לא ייאמן שזה קורה לי," חשב לעצמו הפרופסור בבדיחות הדעת ומייד אחר כך באימה של ממש. הוא השעין את האשוח אל הקיר והתבונן בעליו העדינים. באי רצון הודה בפני עצמו שהוא חייב לעשות משהו, חייב להתחיל לפעול.
הוא ארז את חפציו במזוודה, כיבה את האורות בבית, העיף מבט אחרון בפרוזדור וסגר אחריו את דלת הדירה. אחרי שירד במעלית נזכר שעליו להניח את המפתח בתיבת הדואר. החלטה גמלה בלבו: הוא חייב להגיע לשגרירות. אין מוצא אחר.
כשירד הגיח מולו גבר בעל גוף עבה ופנים אדומות, שעסק בגירוף השלג למרות הקור העז. האיש הניד קלות בראשו ואמר משהו, ברכת שלום כנראה. פרופסור אנדריוס חש שהוא נשטף בפרץ אנרגיה בלתי צפוי. תוך התעלמות מוחלטת מהכללים וכשהוא עצמו מופתע מעצמו, פנה אל האיש וסיפר לו על אירועי היומיים האחרונים: שהוא גר בקומה העליונה, שהגיע מלונדון לתת הרצאות, שהמלווה שלו הייתה אמורה לטלפן אבל הטלפון מקולקל, שבחוץ יש טנק, שהחנות הייתה סגורה, והאוטובוס, ועץ האשוח, והחומץ בכוס שלו. הלה עמד והתבונן בתשומת לב בשפתיו הנעות. הבעת פניו לא הסגירה דבר.
אחר כך איכשהו מצא הפרופסור את עצמו בדירה קטנה גדושה בחפצים. כמעט אי אפשר היה לזוז בה. הושיבו אותו ליד שולחן נמוך והוא לגם תה מכוס זכוכית נתונה בתוך מאחז מפלסטיק. פעם אחר פעם הניף כוסית משקה ששבה ומולאה בזריזות. לוודקה היה טעם מוזר של פירות. היא הייתה כל כך חריפה שעם כל לגימה חש התכווצות מכאיבה בגרונו. שוב שמע את עצמו משיח באוזני הגבר ואשתו השמנה וורודת הפנים (שמייד התייצבה עם צלחת ועליה פרוסות נקניק חמות ומעוררות תיאבון) על האסכולה הפסיכולוגית שלו ומי ייסד אותה, על נבואות לב, על מנגנון הפעולה של התודעה האנושית. ואז צץ בזיכרונו עניין השגרירות ושוב נפלה עליו חרדה. לכן החל למלמל שוב ושוב את המילה: "שגרירות… השגרירות האנגלית." על כך ענה המארח במילה "מלחמה," והניף את שתי ידיו באוויר כך שכמעט לבשו צורת רובה. האיש התיישב, צמצם את עיניו, כיוון לקירות וחיקה צליל של ירייה. "מלחמה," אמר, "מלחמה." הפרופסור פסע בצעדים מתנדנדים לעבר חדר השירותים אבל מצא את עצמו בפתח המטבח. על השולחן עמד איזה מתקן כימי מסובך מלא בצינוריות ובחלקי ברזים. הריח החריף הפך את מעיו. נגיעת יד קלה של המארח הורתה לו את הדרך לשירותים.
הפרופסור סגר אחריו את הדלת וכשהסתובב ראה דג גדול שוחה באמבטיה. הוא לא האמין למראה עיניו – הדג היה חי. הוא התכופף אל המים והביט היישר בעין השטוחה שלכדה אותו במבטה. הדג הניע את זנבו בתנועה איטית. מעל האמבטיה הייתה תלויה כביסה לייבוש. זמן רב, אולי רבע שעה, לא הצליח הפרופסור למוש ממקומו, עד שהמארח המודאג התחיל להקיש על הדלת. "ששש…" השתיק אותו הפרופסור. עיניו היו נעוצות בעינו של הדג וזה החזיר לו מבט. היה בכך משהו מרתיע וגם נעים, הגיוני ואבסורדי בעת ובעונה אחת. הוא פחד, אבל בה בעת הוצף אושר מוזר. הדג היה חי, התנועע, ובשפתיו העבות הגה מילים שתוקות. פרופסור אנדריוס נשען על הקיר ועצם את עיניו. הו, לו יכול היה להישאר בחדר האמבט הקטן, בתוך בטנו של הבניין הגדול, בתוך קרביה של העיר הגדולה והקפואה, להיות משולל מילים, משולל יכולת להבין ולהיות מובן. להביט בתוך תוכה של עין הדג השטוחה, המעוגלת באופן מושלם. להישאר ולא לזוז מכאן לעד.
הדלת נהדפה והפרופסור נפל לזרועותיו החמות והחזקות של מארחו, נצמד אליו כמו ילד קטן והתייפח.
כעבור זמן מה ישבו שניהם בתוך מונית שחצתה את העיר המוצפת באור שמשי וקר. הפרופסור החזיק את המזוודה שלו על ברכיו. כאשר נפרד מהאיש עבה הגוף נישק אותו הלה על שתי לחייו שלא גולחו מזה יומיים. מה יכול היה הפרופסור לומר לו לעת פרידה? הוא השתהה מעט, עד שייצב את לשונו הסוררת והשתויה, ואז פלט בהיסוס: "חי? או על המקום?" "ז'יוו? צ'י נה מייסצו?"
הפולני הביט בו בפליאה והשיב: "חי."

___

*מתוך: קובץ הסיפורים "לנגן על הרבה תופים", הוצאתwydawnictwo literackie , 2015

הערת המתרגמת: הזמן בסיפור, כפי שעולה מרמזים שונים, הוא היום שבו הוטל המשטר הצבאי על פולין בינואר 1981

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp