דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
פרולוג / ליאת אלקיים
אני רוצה לכתוב מכתב לאבי.
רצוני הגיוני, לא רק מאחר שאני בנאדם כותב, אלא משום שיש לי היסטוריה ארוכה של התכתבויות עם אבי. הוא עזב את הארץ כשהייתי בת שש, כלומר מאז שלמדתי בעצם לכתוב. כשהוא עזב הוא השאיר לי רק מכתב. הפחדן. במכתב הוא מסביר שנסע, אם כי לא בהחלט לאן, הוא אומר שתמיד הוא יהיה אבא שלי והוא יהיה כאן קושר אותי אליו במילים ובאותות, באהבה ובהבטחות. הוא כותב בקרוב. הוא כותב לנצח. הוא נשבע שזה רק רגע בזמן, קרע במרחב. מייד הוא שב. אני בת השש מאמינה לו. אני בת השש נאחזת במכתב, המילה היא גלגל הצלה.
עשורים חלפו ואני מחפשת את המכתב מאבי עכשיו. נראה לי שזה נקודת התחלה טובה לכתיבה, אולי, לראשונה בחיי, אוכל לענות לאבי. להגיד לו מה אני חושבת באמת. אני מחטטת בארגז הכחול, במגירת המכתבים, אני מוצא כרטיסי ברכה שנשלחו לי מיום שנולדתי, אני מוצאת את כרטיסי הברכה שהקפדתי לכתוב מדי שנה לאמי. אני מוצאת גלויות משירלי מגיל 20. היא כותבת למה את לא באה לווייטנאם? למה את לא באה לקמבודיה? למה את לא באה לתאילנד?
אני לא עונה: הייתי בדכאון קליני. אני לא זוכרת בכלל שהיא הזמינה אותי, אבל בדיוק זו הסיבה שרצוי לשמור על הדברים. ״הדברים״ זה ספר יפה מאוד של ז'ורז' פרק. החפצים הולכים ומשתפרים, הספרים הולכים ומתרבים.
הבית מבולגן, הייתי רוצה לומר שזה בגלל שעברתי לא מזמן דירה, אבל האמת היא שהבית תמיד מבולגן. יש לי יותר מדי דברים: ניירות, בגדים, ספרים. שרידים מבית אבי, קופסאות מבית אמי, אני תיבת פנדורה לעצמי.
אני יודעת ששמרתי על המכתב הזה, נתקלתי בו כמה פעמים, בשנים האחרונות, כשהתגרשתי ועברתי דירה ועוד אחת. הוא פה איפשהו, בבית שלי, הבלגן הוא הבית שלי.
פתיחה 1
אבא יקר,
הלוואי שתמות.
וכשאני כותבת תמות וגם כשאני כותבת יקר, אני מתכוונת לכך, ליטרלית. עלית לי הרבה כסף. ישירות, בעשור האחרון, מאז שאתה בארץ ומעט דמנטי, ולפני כן, לא טרחת לשלם מזונות כשהייתי ילדה ומאז שאני אדם בוגר – בוא לא נדבר על העלות המצטברות של 32 שנות טיפול פסיכולוגי.
רשימת הטרוניות והטענות שלי כלפיך היא כל כך ארוכה שאני בעיקר מתקשה להחליט מאיפה להתחיל. הנטישה? הנרקיסיזם? השקרים? הסודות? המחשבה שלך שאנשים צריכים להתאים את עצמם אליך, ואתה בסדר? יש שפע, כמו שאוהבים לומר בפרדס חנה, המושבה שבה, בתוך יער, בתוך מוסד, אתה גר עכשיו. אתה מנסה להפעיל עליי סנקציות עדיין. כשאתה מדבר על אמא שלי אני קמה והולכת הביתה. מקיאה בדרך החוצה לפני שאני קורסת במונית. האכזריות שלך יכולה לפרנס טרילוגיה שלמה, לא מכתב אחד. גם היום, גם דמנטי, אתה עדיין חד. הפסיכוגריאטר סיפר לי שנאמת לו על דרידה, ועל פוקו, שהיו מורים שלך. אבל אין לך מושג מה משותף לאגס ולתפוח.
אתנחתא
מחטטת בארגזים בבית, אחד בארון במסדרון, אחד בסלון, אחד בחדר של הילדה, בו יש לחישות מהעבר. אני בטוחה שהמכתב יהיה שם אבל מוצאת רק מכתב מהחבר הראשון שלי. הייתי בכיתה ז'. לכולן היה חבר, לכולן היה ריבוק הייטופ, לכולן היה אבא. אז למה שגם לי לא יהיה? הנער מתלונן במכתב שכשהוא מגיע אני מבלה יותר זמן עם הכלב שלי מאשר איתו. כשאבא שלי נסע הוא השאיר ספרים ציורים וכלב. הוא היה שולח לי מכתבים מחו"ל ולפעמים גם בובה או בגדים. החברים והחברות שלי עד גיל 25 לא יודעים בכלל איפה אבא שלי ומה הסיפור שלי איתו. יש אנשים עם כישרון לספר סיפורים ויש אנשים עם כישרון להסליק אותם.
המכתב שאבי כתב לי בוודאות בבית, בתיקייה קטנה שיש עליה מדבקות ודבורים, אבל נראה אבל שהסלקתי אותה מעצמי. אני לא בנאדם נוסטלגי, אבל בארגז הכחול אני מוצאת גם ציורים של הגדולה מגיל חמש. שלוש בנות ים משתזפות על סלע. שערן כחול. מי שממרה את פי אביה ומוותרת על הקול שלה בשביל גבר מוצאת את עצמה עם זנב, מדברת עם הדגים. דגי בננה במקרה הטוב.
פתיחה 2
קפקא יקר,
הלוואי שאפשר היה לכתוב לך מכתב. אני קשורה במיוחד למכתבים שלך למילנה, לאב. הטירה והמשפט מייגעים אותי. סופרים אוהבים לומר שהסיפור הכי ביוגרפי של קפקא הוא "הגלגול". אבל לי נראה דווקא ש"פוסידון" הוא הסיפור הכי ביוגרפי שיש. יושב במשרד, בין ארבע קירות, מעביר דברים מימין לשמאל. עונה לאנשים. ממלא טפסים. בחלון – הים הוא גדול ופתוח וגועש אבל פוסידון – עובד. להיות וורקוהוליק זו ההתמכרות הקשה ביותר. לאלכוהוליסטים יש לפחות רגעי צלילות. גם במוסד אבא שלי עובד. הוא כותב פואמה. מצייר בשמן. מכין תערוכה. אין בינינו כבר שנה שיחה.
אני יודעת שקפקא לא היה מסוגל אפילו לארח את המחשבה שהטקסט על אביו יפורסם בעודו בחייו. באם החי הוא קפקא הבן, או קפקא האב. בדרך הקורבנית, היבבנית, הפחדנית ביותר פרנץ מבצע רצח אב, באמצעים מילוליים. זה לא סתם רצח, זה ביתור, שיסוף בסכין של מילים, רגשות ששויפו.
קפקא הוא כמובן לא הראשון בהיסטוריה שעשה מעשה אלים כנגד אביו. זאוס, אדיפוס שמדיפוס. אבל לבת, רצח אב הוא לא באמת אופציה, אפילו לא בפנטזיה. למעשה ישנו רק מיתוס אחד קדום, רק מיתוס אחד בכל תולדות העמים והעממים, הדתות והכיתות והאמונות, סיפור אחד בלבד שבו אישה נוקטת אלימות פיזית, נגד אביה. זו אגדה אינואיטית. צריך להרחיק לאיזה קוטב קפוא בשביל שאישה תפנה את החרב כנגד אביה. את יכולה כמובן לקפוץ חמושה מתוך ראשו של אביך, כמובן, כמו אתינה, אבל הוא זה שבוחר לפלח את ראשו. את רק קופצת החוצה, חמושה, אחרי שהוא בלע את אמא שלך. אלו דברים שאני יודעת, כי אלו המיתוסים שעל ברכיהם גדלתי. לא גדלתי על ברכי אבי כי הוא עזב את הארץ עוד לפני שמלאו לי שבע שנים. המעבר לים הוא כתב את הדוקטורט שלו. הדוקטורט של אבא שלי עוסק בהשוואה של מיתוסים קדומים. הדוקטורט שלו שוכב במדף הכי תחתון מימין בספרייה שלי. לא טרחתי לקרוא אותו. יש לי 3,567 ספרים בספרייה. כן, קראתי את כולם.
חיפוש אחרון
היומנים הם האתר האחרון. יש לי שלושה ארגזים של יומנים שצברתי במשך השנים. הוורוד, הכתום, האדום. הם לא מסודרים כרונולוגית או בכלל. אין מחברת אחת שדומה לרעותה. מעולם לא כתבתי יום יום והקונספט של דפי בוקר מעורר בי בחילה. כתבתי כי אני אוהבת לכתוב. כתבתי כי שום דבר רע לא יכול לקרות לך בקניון, אבל לא תמיד היה לי כסף לשופינג. כתבתי כי זה כיף לכתוב. כתבתי לעצמי. אבל הנה, במהלך החיטוט, נראה שכתבתי מכתב לאמי.
המחברת חומה ומצוירים עליה כוכבים, ביניהם מחברים קווים, הכותרת היא מכתבים שלא שלחתי לאמי. מאידך, לזכותה של אמי יש לומר שהיא לפחות נשארה בסביבה ואפשר היה לשלוח לה משהו.
המכתב הוא מסוף אוגוסט של 2002. אמי הייתה חולה בסרטן והפתיחה של המכתב מוקדשת לכך שאמי ודאי זקוקה לכוחותיה. מה טפל ומה עיקר אני שואלת? וגם עונה: לא המכתב הזה. כלומר – לא אני. אחר כך אני מתארת שיחה שהייתה לי בערב הקודם עם בן זוגה של אמי שמרעיף עליי קללות מקללות שונות, מתארת את ניסיונה לשלוט בהחלטותיי באמצעות כספה, בדיוק כפי שאביה ניסה לשלוט בה, ומסכמת בסימון האמביוולנציה. מצד אחד אמי חינכה אותי להאמין שהאמנות היא מעל הכול, ערך עליון, מצד שני היא דוחקת בי לבורגנות, לסיים את התואר במשפטים ולעשות ילדים. ואני מקנחת בתעשי מה שתרצי ואני אעשה מה שאני רוצה, לא צריכה אותך, לא את הטובות שלך או את הכסף שלך. מה שהיה אכן היה והיה בריא מאוד. אבל זה גם קשקוש. כולם צריכים אמא. כולם גם צריכים כסף. אבל אולי לא בהכרח מהאמא שלהם.
פתיחה 3
הבעיה היא החלק הטוב. אם אבי היה נבל מושלם, הרי שלא היו לי כל כך הרבה בעיות איתו ובחיים.
רוע מוחלט אפשר לבטל באופן מוחלט. אבל החלק הטוב שבו, הוא זה שדורש ממני מחשבה, מאמץ, אינטגרציה רגשית, ואת הבלתי אפשרי – לסלוח לו.
זה עולה לי להיזכר בו. עשיתי באמת כמיטב יכולתי להדחיק את מה שהיה טוב, ולא היית סתם טוב. היית אבא נפלא. פשוט היית בעל ובנאדם קשה. זבל. חכם, כן. מבריק, כן. עשית עם הקלפים שחילקו לך את הבלתי אפשרי. כמה ילדים שעלו לישראל ממרוקו בלי הורים הגיעו לדוקטורט באקול נורמל? קצין בחיל הים. משורר. מרוקאי מקופח, תלמיד מצטיין. מורה מצטיין.
תאכלו את האבק שלו.
אבל הייתה תאוות בצע, בטוח. הייתה הנחה שהוא יותר טוב מכולם. היה אדם שחי בתוך עצמו. לא באמת היה לך צורך באנשים אחרים, רק ברמה המקצועית. תמיד היה נקי. תמיד מסודר. המכחולים שטופים והציור השמן מתייבש. האוכל מבושל. הידע הוא דת. את יודעת שיש לי רק בת אחת?
אבל לו היו נשים. היו הרבה. הן כולן היו סלחניות. אוהבות מתחננות מציעות סולחות מחכות. אני מוצאת ארגז שלם של מכתבים ממאהבות של אבי. אני לא קוראת את המכתבים. אני יודעת מה עבר עליהן גם ככה. איך מישהו בעולם הזה יכול לאהוב ככה, איך מישהו בעולם הזה יכול להזדקק ככה, איך מישהו בעולם הזה יכול לחבק ככה ואחר כך פשוט להעלם.
סיפרת לעצמך מלא סיפורים אבא, את חלקם שמעתי, את חלקם קראתי. בכולם אתה דווקא היית בסדר גמור. זה הם שלא.
עד גיל שש וחצי היה לי אבא. אני לא זוכרת המון דברים אבל אני בהחלט זוכרת את התחושה. אני זוכרת את ההקשבה. הוא לא צעק עליי אף פעם. הוא ענה על כל מה ששאלתי. הוא קרא לי לאה גולדברג. נורית זרחי. מיתולוגיה יוונית. הוא לימד אותי לצייר אגס וגם תפוח, להקשיב לסיימון וגרפונקל ולשלום חנוך ולפרוקופייב, לנצח בדמקה, לדבר בעברית צחה, לקרוא בלי ניקוד, לחשוב בטיעונים, לאלף נחשים. כל הילדות הקטנות רוצות להתחתן עם אבא שלהן, אבל אני ידעתי שאני אתחתן עם אבא שלי.
ואז למזלי הרב, הוא עזב.
אפילוג
השעה שתיים בלילה, זרקתי כבר שלושה ארגזי ניירת. לא מצאתי עדיין את המכתב ההוא של אבי, אבל אני עדיין מחפשת, עדיין מסדרת. כי כמו שאני תמיד אומרת לבנות שלי כשהן מאבדות משהו (בדרך כלל מדובר בדבר מה בגודל שאינו עולה על חצי סנטים) אין מה לחפש כלום, צריך לסדר ואז נמצא. אבא ארך רגליים אבל למכתב אין רגליים, זה לא שהוא הלך לאנשהו.
ואז בתיקייה ישנה אחת, עשויה ממשהו שנראה כמו דשא פלסטיק, אני מוצאת את המכתב.
זה לא המכתב של אבי, זה מכתב לאבי, ואני כתבתי אותו. אני בת המצווה. אני העצובה. אני המחוצ'קנת. אני התלמידה המצטיינת. אני מעדכנת אותו שתם בית הספר היסודי, אני מספרת לו על הטקס שהוקדש לשירי יהונתן גפן. אני דקלמתי את "אתמול מצאתי אבן". אני אבן. אני אי. אני יודעת ששיקרת לי כשאמרת שתחזור, כי לא חזרת. ואני חושבת, אני אפילו בטוחה, שגם לא תחזור. ובכל מקרה אני לא אאמין יותר לאף מילה שאתה אומר לי. אני גם לא מבינה למה הבטחת לי סתם, אבל אני כבר יודעת שאין מה לשאול אותך למה הבטחת, כי אתה לא מספר לי באמת כלום והאמת היא, שאני כבר לא רוצה לספר לך כלום. אתה כבר לא יודע מי אני ואתה לא יכול לבוא מתי שבא לך ולשאול אותי שאלות יותר, אתה לא פה ואני לא מבינה בכלל למה זה.
זה אמצע העמוד השלישי, נייר בצבע תכלת ויש עליו עננים, ובפינה מדבקה עם שני מלאכים קטנים. אבל באמצע השורה, העמוד, אני מפסיקה לכתוב. והמכתב הזה הוא המכתב האחרון שאני כותבת לאבי. ואני מתכוונת לכל מילה שבו, ואני דווקא מבינה מצוין – ולראיה, את המכתב הזה אני לא שולחת לעולם. אין טעם. תם ונשלם.