מֹאזְנַיִם

"חלום עולם הפוך" ("כנרת זמורה", 2024) הוא מסע פנטסטי בתודעתה של אישה זקנה. הוא פנטסטי הן בהוראתו כמרהיב הן בהוראתו כהפלגה של הדמיון. במהלכו של המסע נטווים יחסים כה מעורפלים בין ממשות לדמיון עד שעצם ההבחנה ביניהם נעשית פנטסטית.

   שם הספר שאול מהשורות הפותחות את הפואמה "הברכה" לחיים נחמן ביאליק:

אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר
אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:
בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,
בְּצֵל שֶׁל־אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,
לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ
וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשַׁאי אֶת־דְּגֵי זְהָבָהּ –
וְאֵין יוֹדֵעַ מַה־בִּלְבָבָהּ.

הבריכה ביער היא לב ליבה של תמונה סמלית שמתארת את היחסים שבין הטבע לבין הנפש המתבוננת בו, נפשו של האמן היוצר, כיחסים של השתקפות – "הֲלֹא הִיא לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת". הבריכה היא קונקרטית, מראה ממראות הטבע, ובה בעת היא מואנשת ותכונת ההשתקפות וההכפלה דמוית החלום שלה נעשית בפואמה לסמל רב־משמעי של מעשה האמנות.

   ברומן של אילנה ברנשטיין הצירוף הביאליקאי עובר היסט. על פניו הוא מתייחס לתודעה ההפוכה של המספרת ובן זוגה, שבה הגבול בין חלום למציאות, שינה לערות, עבר להווה ובין פנים לחוץ הוא מטושטש. חלום עולם הפוך נעשה ברומן למצב תודעה שנובע מהדמנציה ומאובדן תחושת מציאות קוהרנטית שמאפיינת את בני הזוג, ברמות שונות של חומרה. המספרת סבורה שהדמנציה של בן זוגה חריפה משלה ועל אף שהיא המוסרת את הסיפור, הסיפר עצמו ממחיש את השכחה שמחוררת את תודעתה ועושה אותה לבלתי רציפה. למעשה תמונת המציאות שלה מפוררת לאוסף לא סדור של אירועים, שמרצדים בין ההווה הסיפורי לבין זמנים שונים בעבר, ונקשרים זה לזה בקשרים אסוציאטיביים וחזרתיים. ובצד זאת יש ממד ארס־פואטי לאופן בו משמש חלום עולם הפוך ברומן, שכן התודעה הזו המרצדת־מחוררת של המספרת נעשית במהלכו של הרומן לכוח יצירתי שיש בו חופש רב, הופך עולמות ושובר מוסכמות, ומעניק למצב הסיפי הזה של הזקנה הדמנטית את כוחו של מעשה אמנות. כמו הבריכה, המספרת חולמת את חלומות העולם ההפוך שלה לבדה ואלמלא סיפרה לנו את סיפורה לא היה איש יודע מה בלבבה.

   ביאליק עצמו שאל את הצירוף עולם הפוך מספרות חז"ל וגם הוא הפך בו והפך אותו על פי דרכו, אבל דווקא המקור התלמודי מאיר משהו שנוגע בליבו של הרומן. לסיפור שבו מופיע הצירוף עולם הפוך יש שני מופעים בתלמוד הבבלי. המופע הנוגע לענייננו הוא ממסכת בבא בתרא, י, ב. הסיפור עצמו מתחיל ביוסף בנו של רבי יהושע, שחלה ואיבד את הכרתו. כשהתעורר שאל אותו אביו מה ראה בעלפונו והוא משיב: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אומר לו אביו: עולם ברור ראית, שמשמעו: דברים כהווייתם ראית. כלומר, עלפונו של יוסף, בנו של רבי יהושע, מתפרש כביקור קצר אצל המוות ומצד אביו זו הזדמנות נדירה לשמוע עדות ישירה מהעולם הבא. התשובה של בנו מפתיעה, מסתבר שמה שראה הוא היפוך של הסדר החברתי והמעמדי – מי שנדמה לנו עליון, כלומר חשוב ונחשב ובעל כוח בעולם הזה, הוא בתחתית סדרי החשיבויות ואילו מי שהוא חלש ונטול כוח חברתי בעולם הזה הוא בעמדת עליונות בעולם הבא. הסיפור, אפוא, מערער על הסדר החברתי ומבקר אותו על ידי היפוכו. עם זאת, הסיפור עצמו קושר בין עולם הפוך לזִקנה; בראשו, כמעין פרולוג, מופיע מדרש שטוען כי בן העולם הבא הוא מי שמכבד את זקניו.

הרומן עוסק בזקנה, ובמהלכו יש כמה וכמה תיאורים נוקבים של הדה־הומניזציה שמאפיינת את האופן בו מתייחסים לזקנים: הם נדמים לקליפה ריקה, קליפה שמסמנת זיקנה ותו לא, ואינם נתפסים כבני אדם מסוימים, יחידאיים: "כשאתה זקן, חשבתי, אף אחד כבר לא מכיר אותך. אתה הולך ברחוב ורואים איש זקן. איש שהוא קליפה של איש. בלי הַמִקוֹדֶם שלו. איש שנולד זקן. איש בלי עבר, חשבתי. זה מה שרואים. איש בלי עתיד, אמר קוואסיר, שהבין מיד את ההגיון שבזִקנה." (עמ' 98). במניפסט הזִקנה שחיברה המספרת היא כותבת: "הם שולחים ידיים גסות, בלי לראות בך אדם." (עמ' 164).

   והנה כל מהלכו של הרומן הוא למעשה דיווח ועֵדות על עולמם השוקק של אישה אחת זקנה ובן זוגה, עולם ומלואו. מי שנזרקים לשולי החברה, שקופים שבשקופים, תחתונים שבתחתונים, נעשים לעליונים במובן הפשוט שהם, יחד עם כלבם המדבר קוואסיר, גיבוריו של הרומן ואין בלתם. חייהם הרוחשים תשוקה ובגידות, חולשה וחמלה, פליאה, סקרנות, ירחים והומור, מלאים בארוס ובכוח יצירתי שופע. הרומן הוא קרנבלי מבחינה זו שהוא מין ריקוד סחרחר, פרוע ומצחיק על פי תהום, והוא קרנבלי במובן שנתן לו בחטין; הוא טורף את הסדרים ומתבונן מהצד ההפוך על חברה שבה "הזִקנה היא סרח עודף של החיים." (עמ' 164). זאת, לא מתוך העמדה המוסרנית שעולה מהמדרש החז"לי, אלא מתוך איזו עמדה בסיסית עמוקה של הרחבת מושג האנושי: הרומן מעניק מלאות ומסוימוּת, פנים ודמות לכל ברייה, זקנה, זקן או כלב, והופך את חייהם של מי שנמצאים על סיפו של הסוף לאיזו תמצית מרוכזת מאוד של חיים בעולם הזה.

   מעשה האמנות המפליא ביותר של הרומן הוא בלשון. הוא כתוב במשפטים קצרים ובהירים שיש ביניהם מעברים חדים ומבריקים, ונדמים לא פעם כמו מתז של שברי עובדות/ טענות/ עמדות/ אסוציאציות/ נונסנס, שממחישים סיטואציה או תמונה קונקרטית, ובה בעת מפליגים ממנה הלאה וגם פנימה, אל הלשון עצמה. זו לשון עשויה פנינים, משפטים שלמים עמומים־מאירים שיש להם קו מתאר כפול ומהדהד. למשל 'לבי ואני לא מפסיקים לדבר', שהוא פרפרזה על "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" משיר השירים (ה, ב), והוא בה בעת משפט קטן שמחזיק דבר גדול – את המהות המדברת, המשתוקקת של דמות המספרת.

"אם תישן עכשיו לא תירדם בלילה, צעקתי מהמטבח. אני ער כבר שעתיים, צעק בחזרה.

   השמיעה שלו עדיין טובה. שמיעה באוזן אחת. פרסביאקוזיס. חירש, שוטה וקטן. הבעיה טופלה בזמן. לבעלי התקנו אוזניות שמיעה. אבל הזמן לא תוקן. שעתים של בעלי אינן שעתים בשעון.

   מאז שקרה מה שקרה, ומה לא קרה מאז, הוא זורק מספרים בלי כיסוי, סְפָרות. זמנים בערפל." (עמ' 9).

   הפערים שנפערים בין משפט למשפט, בין פרט קונקרטי לבין איזו הכללה, בין לשון דיבור עדכנית לבין מושג רפואי ביוונית עתיקה לבין ציטוט מלשון חכמים, יוצרים תחושה של ריצוד בין פיסות מידע, מילות צופן והדהודים מצלוליים, כמו הייתה המספרת משוררת בפרוזה (היא סופרת). כל משפט קצרצר שכזה משליך על סביבתו וצובע אותה בצבע מסוים ובה בעת משאיר מיני חורים ותמיהות (ולא פעם צחוק). כך למשל חירש, שוטה וקטן שמופיע כאן בשטף הדברים כמין חומר לשוני זר, הוא צירוף מלשון חכמים והוא למעשה רשימה קצרה של אלה שנחשבים חסרי דעת. אז לאחר שהבנו שבעלה שומע טוב עדיין, באוזן אחת, ולאחר שהוטחנו אל הבחנה מקצועית בדמות מילה זרה קשת־הגייה, לפתע מופיעה הרשימה הזו וזורקת את הקוראת אל שדה חדש שממנו יוצא הבעל גם חרש וגם ושוטה. השמיעה הטובה הולכת ומצטמצמת לאוזן אחת וממנה לחירשות בלתי הפיכה של זִקנה ואז לפתע מתרחבת למרחב מקולל חדש – שוטה, זה שאין לו דעת. ואז היא נודדת אל בעית הזמן, ומה שטופל ומה שלא טופל וכל מה שקרה ולא קרה מנקז את הפסקה הזו אל סיכומה המזהיר: זמנים בערפל. כלומר, הפִּסקה הקצרה הזו היא גופה מהלך קופצני, מלא מהמורות, שמתאר מצב הולך ומתדרדר ומקיף־כול, ולכל אורכה נדמה שכל משפט בן שלוש מילים הוא ריקוד על פי תהום.

   הלשון החריפה־מקוטעת הזו ממנה עשוי הרומן לכל אורכו היא שממחישה יותר מכל דבר אחר את התרופפות הזיכרון, את ההשמטות, הזינוקים, האחיזות לרגע, את התודעה ההולכת ושוקעת בשכחה: "בזקנה את מדלגת בין איי הזיכרון. אבל לפעמים המרחק בין אי לאי גדול מדי ואפשר לשבור את האגן." (עמ' 181). הלשון היא שמייצרת את הפואטיקה הפעורה של הדמנציה והיא תנועת היסוד של הסיפר.

   כאמור זהו סיפור מסע. מסע כפול שלוש לכל הפחות – האחד הוא מסע ממשי לכאורה אל בתם תיאה שעומדת ללדת באודנסה, השני הוא מסע בזיכרון ההולך לאחור אל ההתחלה. ההתחלה כאן היא לא הילדוּת אלא תחילת הקשר ביניהם: "וככל שהתקדמנו, הבנו שאנחנו נסוגים אל ראשית חיינו המשותפים." (עמ' 226), והשלישי הוא המסע הארס־פואטי, זה שנכתב תוך כדי כתיבתו: "ככל שהתקצרה הדרך כך לא יכולנו להחליט מה קרה מה קורה ומה יקרה. מה מציאות ומה לא מציאות […] גם מציאות נהפכת לבדיה במעבר לנייר. המילים משנות אותה." (עמ' 227). "חששתי שיתייאש בפרק האחרון, כמה עמודים לפני הפגישה עם תיאה." (עמ' 228). המסע הממשי הוא ליניארי, ועל אף שהוא בלתי סביר מתחילתו – איך אפשר לנסוע ברכב משפחתי לדנמרק – הוא יוצר איזו אשליה של תנועה במרחב. המסע אחורנית הוא מסע בתודעה ובאיזה אופן מסחרר הוא מעגלי, כלומר הוא מניע את חומרי הזיכרון בחזרתיות מעגלית, ומסמיך את הלידה אל המוות ואת הסוף להתחלה. המסע השלישי הוא הספר שנכתב בתוך הספר על ידי המספרת שהיא סופרת, ולעיתים תכופות לא ברור אם הסצינה שבה אנו קוראות היא פרק מתוך הספר ההוא, או התרחשות של ממש בהווה הסיפורי. גם למספרת עצמה זה לא תמיד ברור: "לא זכרתי אם המידע הזה שייך לרומן שכתבתי או לחיים שחייתי" (עמ' 113). הספר שנכתב בתוך הספר אחוז בממד הארס־פואטי שמלווה את הסיפר ונטמע בו בשלל אופנים. לקראת סופו הוא מתדמה לסיפור שחרזדה, כלומר, המספרת מנסה לדחות באמצעותו את הקץ. שלושת המסעות נכרכים זה בזה במהלכו של הספר. כך למשל המסע ה"ממשי" צפונה מוכפל כמו השתקפות בראי בשל מסע הזיכרון בעבר – יש בו שיבה אל אמצע חייהם ואל מסעם אז לאודנסה שבמהלכו נולדה תיאה. הולדת תיאה ותיאה היולדת משתקפות זו בזו. לקראת סופו של הספר מסתבר, באופן מפתיע, שהמסע לאודנסה היה כולו חלום, חלום עולם הפוך. לא הייתה תיאה, ולא הייתה לידה וגם אימוץ לא היה. לא היה צפון וגם לא זוהר הצפון. רק תמונות שהולכות ונכפלות בגן השבילים המתפצלים (התזה של קוואסיר, עמ' 90) שמזמנת הבדיה.

* * *

כשתהיי זקנה

כשתהיי זקנה / ויליאם באטלר ייטס

כַּאֲשֶׁר תִּהְיִי זְקֵנָה שָׂבָה ומְלֵאַת תְּנוּמָה,
וְנָדָה בְּרֹאשֵׁךְ לְיַד הָאָח, הוֹרִידִי אֶת הַסֵּפֶר
וְקִרְאִי אַט־אַט, חִלְמִי עַל רֹךְ הַסֵּבֶר
שֶׁעֵינַיִךְ פַּעַם לָבָשׁוּ, עַל בָּבוּאָתָן הָעֲלוּמָה;

אֵיךְ אָהֲבוּ רַבִּים אֶת רִגְעֵי מְאוֹר־הַפָּנִים,
וְאֶת יָפְיֵךְ אָהֲבוּ אַהֲבַת אֱמֶת אוֹ שֶׁקֶר,
אַךְ אִישׁ אֶחָד אָהַב אֶת נַפְשֵׁךְ הַמִּשְׁתּוֹקֶקֶת,
וְאַף אָהַב אֶת הַתּוּגוֹת בְּפָנַיִךְ הַמִּשְׁתַּנִים;

ובְהִתְכּוֹפְפֵךְ לְיַד סוֹרְגֵי הָאָח הַמְלֻבִּים,
מַלְמְלִי, מְעַט בְּצַעַר, אֵיךְ אֲהוּבֵךְ נָדַד
וְעַל הָרִים מִמַּעַל אֶת צְעָדָיו מָדַד
וְאֶת פָּנָיו הִסְתִּיר בֵּין כּוֹכָבִים רַבִּים.

(מאנגלית: גיורא לשם)

השיר של ייטס ליווה את הקריאה שלי ברומן. הוא לא נוכח בו מפורשות אבל כל מיני אדוות שלו מרצדות על פני המים – מהספר שבתוך השיר ודרך אהבתה של המספרת לנדודים ("the pilgrim soul in you" במקור, שלא עבר בתרגום) ועד אהבת אמת או שקר ועד האהוב שפניו בין כוכבים רבים. באופן מפליא גם השיר הוא חלק מחלום העולם ההפוך, והוא מתהפך קודם לכול משום שהוא עובר לידיה של מספרת אישה: "אני זאת שמספרת את הסיפור הזה. אני, שבניגוד לבעלי, דעתי עוד לא השתבשה עליי לגמרי." (עמ' 109), היא אומרת לאחר מריבה איומה ביניהם. היא המספרת, היא האישה הסופרת הפמיניסטית שספרה הראשון היה ספר מדע בדיוני שנקרא "רחם שיתופי" ועסק ברעיון של הפקעת ההיריון מגופן של נשים בכדי לשחרר אותן ממשאו הכבד של הייעוד הנשי האולטימטיבי. היא המספרת בעלת העט ובעלת הכוח בעולם הבדוי שבו דעתו של הגבר השתבשה ונחלשה עד מאוד, ואולי גם מחוצה לו, והיא זו שכותבת־מחדש ברומן הזה מהי אהבה, ומהם חיי נישואים, ומהי שותפות ומהי זִקנה. הספר שתקרא בו אט אט הוא הספר הזה.