מֹאזְנַיִם

פנוי להובלה / אילה בן לולו

* מתוך נובלה בכתובים

הכביש שהוביל לעיר הגדולה שמם. אורות מכונית יחידה נשלחו לפנים כמשושים ונבללו באורו של פנס רחוב שזלג חרישית אל הכביש ממשוכת היביסקוס משתפלת ומשפת מדרכה אפורה. בבניין פינתי, בקומה השנייה, במיטה סמוכה אל תריסה של מרפסת שהוסבה לקיטון שינה צר, ישנו ראש לזנב גרשון ודינה, אחותו הגדולה, והתכסו בשמיכת פיקה ליחיד. גרשון מלמל ונע בשנתו ואגרופו הקטן קפוץ לסנטרו. נוגהו של ירח אב חדר אל הקיטון מבעד לתריס שכמה שלבים נשרו ממנו זה מכבר והצית צללים ארגמניים כנגעים על בטנה הלבנה של דינה ועל מצחו של גרשון הילד.

  צעדי נעליים כבדות הדהדו מן הרחוב וגרשון התהפך בשנתו ועקביו נלחצו לגרונה של אחותו. היא התעוררה והשתעלה, הדפה את עקביו של גרשון מגרונה, גיששה אחר שמיכת הפיקה שנשמטה אל הרווח שבין אדן המרפסת לקורת המיטה, אחזה בשוליה, מתחה אותה מעליהם וניסתה לחזור לישון כשלפתע הרעיד קול נפץ את הרחוב ובוהק זרחני התפרץ אל הקיטון.

  דינה קמה מן המיטה ורצה אל חדר השינה של אמא ואבא. המיטה הייתה ריקה. השמיכה הזוגית רקומת הפרחים הושלכה על הרצפה. היא יצאה אל המרפסת הארוכה המשותפת לחדר ולסלון, וראתה את אמהּ, אסתר אלבז, עטופה בחלוק פלנל, ידיה לצידי גופה, והיא עומדת ומשקיפה מטה. חום עלה ממעקה הברזל השחור.

  ״איפה גרשון? הוא יושן?״ שאלה אסתר אלבז את דינה.

  ״כיסיתי אותו בשמיכה,״ אמרה דינה. כדור אש בוער זינק מעלה מן הרחוב שלמרגלותיהן, הירח הבהב והכחיל. בפתחי הבניינים הסמוכים התגודדו סקרנים סתורי שיער ונפוחי עיניים. למטה בחצר, עמד אדון פליישר, יחף, לבוש בגופייה לבנה ובז׳קט קורדרוי חום, וכפות רגליו הגדולות רומסות את הדשא הגבוה. פעם, כשאיבדה דינה את המפתח של הבית, דפקה אצל פליישר בדלת וביקשה שייתנו לה לעבור לביתה דרך המרפסת החזיתית שלאורך שתי הדירות הסמוכות. אדון פליישר פתח לה את הדלת ועמד מולה באותו ז׳קט קורדרוי חום וגופייה לבנה, ושערו הסבוך בחזהו ובכתפיו מסתלסל סביב כתפיותיה. דינה הבטיחה לו שזה ממש לא מסוכן, והוא הוביל אותה דרך המסדרון אל סלון דירתם החשוך, ופתח את התריסים לרווחה. קרני שמש מערבית פרצו אז אל הסלון האפלולי והתפתלו ונלכדו בשער גופו. גברת פליישר בקעה מאחד החדרים והחליקה לקראתה במסדרון על נעלי בית פרוותיות ובידה המושטת צלוחית פורצלן מעוטרת זהב ובתוכה סוכריות עטופות צלופן. אבל דינה, שחששה שאדון פליישר יתחרט על אישור המעבר שהונפק לה, כבר טיפסה ועמדה על אדן המרפסת וממרום גובהה התכופפה אל צלוחית הפורצלן שכמו ריחפה על עמדה באוויר, בחרה סוכרייה ירוקה והחלה לפסוע בזהירות לאורך אדן המרפסת, וכשהגיעה לסורג האופקי, שסימן את גבול המרפסת של משפחת פליישר, שלחה לעברם נשיקה מצלצלת באוויר וקפצה פנימה אל סלון ביתה.

אדון פליישר קיער את כפות ידיו, הצמיד אותן אל אוזנו של אדון הולנדר מקומה רביעית וצעק, ״זו המכונית פולקסווגן של אלבז, היא עולה באש.״

  ״זה האוטו של אבא?״ שאלה דינה את אמה. אסתר אלבז לא ענתה ורק קשרה שני שרוכים בצווארון הרופף של חלוקה.

  ״צריך לקרוא למכבי אש, שמישהו ילך לשמעון כהן ממספר שבע־עשרה, יש לו טלפון,״ אמר אדון פליישר. הוא הסיר את משקפיו וניקה אותם בשולי גופייתו. איש לא זז. קרעיה של יריעת הברזנט שכיסתה את הפולקסווגן ריחפו ממעל כנוצות שחורות וקלילות.

  ״אמא, זה נכון מה שאדון פליישר אומר? האוטו של אבא בוער, איפה אבא?״ שאלה דינה.

  אסתר אלבז הנידה בסנטרה מטה, ודינה ראתה את אביה במכנסיים קצרים ופלג גוף עליון עירום, נושא בכל אחת מידיו דלי מים שמילא בברז של פח הזבל בחצר, ואת אהוד לוי מהקומה הראשונה שחולף על פניו, רץ כפוף אל מכונית הסובארו הלבנה שלו, החונה סמוך לפולקסווגן הבוערת, ומנסה לפתוח את דלתה.

  ״הידית רותחת, שושנה,״ צעק אהוד אל שושנה אשתו שעמדה במרפסת הקומה הראשונה בחלוק ובכובע אמבטיה. עשרות סיכות אבו־עגילה היו נעוצות בשערה והבהובי האש נלכדו בהן כמו נמלים אדומות ורוחשות.

  שושנה נסוגה פנימה, וכעבור רגע חזרה ובידה מגבת ספוגה במים. ״תפוס," קראה וזרקה.

  אהוד תפס את המגבת הרטובה בעודה באוויר, כרך אותה סביב כף ידו, פתח את דלת הסובארו הלבנה, פרש את המגבת על ההגה השחור, התניע ונסע להחנות את מכוניתו הרחק מהאש.

  נופר ונאור, התאומים של שושנה, התעוררו משנתם וקיפצו במרפסת בשמחה. הם תלשו עיתון לדפים־דפים קימטו לכדורים, קלעו אל פי האש ושרו:

"אש, אש מדורה!
משה דודו בחורה!
עם שפתיים אדומות ורגליים עקומות.
יש לו עין מזכוכית,
כמו גולה עגולה,
אם תביט בה פעמיים –
יגדלו לך שדיים."

״תחזרו לישון ותסגרו את התריסים, כבר מאוחר,״ צעקה אל התאומים שושנה לוי שבינתיים ירדה למטה.

  עוד ועוד שכנים הוסיפו לרדת. הם נעמדו מול האש ומצמצו. אהוד לוי, שהחנה את הסובארו שלו בסוף הרחוב, חזר ונדחק בין שורותיהם. המגבת הרטובה על עורפו.

  אהרון אלבז עמד בפתח הבניין, נשא את מבטו למעלה וקרא, ״אסתר!״

  אסתר אלבז אספה אליה את כף ידה של דינה ולא ענתה. דינה הרגישה את פרק ידה נלחץ בין אצבעותיה של אמה.

  ״אסתר!״ קרא אהרון שוב והשתעל, הדליים בידיו התנודדו, אצבעותיו נלפתו סביב ידיות המתכת וכתמי אש, אדומים כמו הלק שאסתר אלבז מושחת באירועים חגיגיים, השתקפו בציפורניו.

  ״מה?״ ענתה לו אסתר.

  ״תגידי לילדים לרדת לעזור לי לכבות את האש,״ צעק אהרון.

  אסתר כרכה את זרועה הקרירה והלחה סביב צווארה של דינה ונסוגה עימה אט אט מן המרפסת אל עומק הסלון, עד שאבא והשכנים ומראה הרחוב כולו נעלמו ודינה ראתה רק את המעקה השחור ואת השכנים מן הבניין ממול עומדים במסגרות החלונות.

״אני הולכת להעיר את גרשון,״ אמרה דינה לאסתר, ״נרד ביחד לעזור לאבא! זה לא בעיה, נכבה את האש!״

  אסתר אלבז עצרה את דינה בידיה, ״לא צריך הוא קטן, את יכולה לרדת לבד, תבדקי אולי יש עוד דלי של ספונג׳ה מתחת לכיור של המטבח.״

כשדינה אלבז יצאה מן הבית אל חדר המדרגות הכה בפניה חום צהריים יוקדים, והיה נדמה לה שחל בלבול בין היום והלילה, וכשתצא החוצה מאפלת המדרגות תתגלה לעיניה שמש זורחת בשמי קיץ תכולים. דלי הספונג׳ה שבידה נחבט במדרגות כשירדה ויריעת חום וריח גומי שרוף הלכו ונכרכו על בשרה והחניקו את נשימתה. כשהגיעה למישורת המדרגות בכניסת הבניין וראתה את כיפת הלהבות בוהקת ומתפתלת וכה קרובה נבהלה ורצתה לחזור הביתה, אולי לטפס לגג ולהשקיף עליהן משם, ובכל זאת שאפה מלוא ריאותיה אוויר ורצה לברז החצר שליד חדר פחי הזבל.

  מהפולקסווגן של אבא לא נותר כמעט דבר. מהגלגלים והצמיגים שנמסו באש נותרו חישורי מתכת מעוקמים ומפויחים, השמשה הקדמית התנפצה ומהמושבים הקדמיים הזדקרו סלילים מתכתיים וצפודים. במרכב האחורי של הפולקסווגן, על כלונסאות ברזל מלובנות, התנודד על בלימה שלט המתכת הלבן: "פנוי להובלה". דינה זכרה איך אהרן אלבז הכין אותו משלט ישן של רופא שיניים שמצא במזבלה; באור יום עוד אפשר היה להבחין לעיתים בזנב האותיות המקוריות: "פנוי להובלה ד'ר".

אחרי שאהרון אלבז חיסל את חנות הנעליים שפתח בקצה הרחוב והיה מחוסר תעסוקה, הלך ביום חמישי אחד למלא טוטו בתחנה של משולם, וראה מכוניות מסחריות וטנדרים עם שלטי ״פנוי להובלה״ חונים בפינת רוטשילד והרצל. בו ביום חזר הביתה, רוקן את הפולקסווגן מקופסאות הנעליים הלבנות שנותרו מחיסול החנות ואפסן אותן במרפסת השירות של המטבח; תחילה נותרו שם הקופסאות זו על גבי זו, שעונות אל הקיר, אבל לאט לאט התמוטט המגדל, הקופסאות נפתחו וזוגות הנעליים החדשות התפזרו בערבוביה על הרצפה ליד מכונת הכביסה, ולא פעם הכניסה אסתר אלבז בטעות נעליים למכונה עם הכבסים המלוכלכים.

  אהרון אלבז קדח חורים בפינות שלט המתכת, תלה אותו בחוטי מתכת על מרכב הפולקסווגן והלך לשוק לחפש לו בזול חגורת נשיאה משומשת לגב. למחרת, השכים קום, מילא את הקלקר של הים בקרח ובמים, נסע לתחנה של משולם והחנה. הוא פשט את חולצתו, משח על זרועותיו ועל חזהו שמן בישול, חגר את חגורת הנשיאה המשומשת, יצא מן המכונית ונשען בשילוב ידיים על דלתה. מצפה ללקוחות. כבר ביום הראשון נחל הצלחה, ונכנסה לו עבודת הובלה ששכר נאה בצידה. אהרון אלבז התמסר כל כולו לעבודה החדשה והמכניסה: בכל יום הגיע לתחנה עם הנץ השחר כדי לתפוס מקום טוב לפולקסווגן, ובצהריים אסתר אלבז הייתה מכינה לו אוכל טרי ומביאה לתחנה.

  ברז החצר קלח בעוצמה, ופרק ידה של דינה התקפל עד שהדלי נשמט אל שוקת הבטון. היא סגרה את הברז, הניחה את הדלי בתוך השוקת, פתחה את המים והניחה לשאונם לשטוף את חושיה. הדלי נמלא עד גדותיו. היא נשאה אותו בשתי ידיה מחוץ לשוקת, ועורפה, שהשתוחח מן המשא, כאב. כשהרימה את מבטה לאמוד את המרחק מן המכונית, ראתה שהאש המתגברת הסיגה את השכנים מן הכביש ומן המדרכה ומקדמת החצר פנימה אל שביל הבניין. אהרון אלבז עמד על המדרכה לבדו.

  ״אבא, אני רוצה לעזור לך,״ קראה אליו דינה. אהרון אלבז התקדם צעד נוסף אל המכונית, עמד, והסב אל דינה את מבטו.

  ״אני מחכה,״ צעק אליה בקול סדוק וניחר. קול נפץ נשמע ולהבת אש שנשלחה מהפולקסווגן מעלה הציתה את כותלי הבניינים הסמוכים ואת דמויות הסקרנים הנטועות בחלונות.

  ״זה מסוכן, אלבז, תחזור!״ קראו השכנים.

  גוו החשוף של אהרון אלבז בהק ולהבות האש שהשתקפו על עורו המתכתי הכאיבו לעיניה של דינה. באוויר סביבה טסו גיצים שדקרו במדקרות מחט את בשרה. היא גררה אט אט את דלי המים לאורך שביל הבניין, חציו כבר נשפך והרטיב את כפות רגליה.

  ״בואי דינה, מוכרחים להציל את הסחורה של הרהיטים במרכב, יש מחר הובלה גדולה לפתח תקווה,״ עודד אותה אהרון וקולו פראי, שפתיו זהרו כמו שתי כוויות. הוא ירד אל הכביש והתקרב אל אחורי הפולקסווגן, אל המרכב העמוס סחורה ורהיטים. שתי כורסאות גבוהות בערו במרכב. האש כילתה בחרונה ספה תלת מושבית פרחונית, ולנגד עיניה של דינה קמלו בהרף עין פרחי השושן הצחור שעיטרו את הריפוד. דלת מקרר נפתחה בחבטה, ולהבות האש שצפו פנימה והמסו את המדפים הלבנים ואת תבניות הקרח והביצים.

  שוליו של דלי הפלסטיק שאחזה דינה בידה נמסו וידית המתכת שלהטה בכף ידה נתלשה באחת. היא שמעה את הדלי נחבט בכפות רגליה ומתגלגל על הכביש, שארית המים שנותרה בו הרטיבה את בהונותיה, נקוותה כגביש מלח על הכביש, רחשה והתאדתה כהרף עין. היא השתעלה וסוככה על פניה מן העשן השחור והחריף שזחל בגרונה.

  ״אהרון, הילדה, איפה הילדה שלי?״ קריאתה של אסתר אלבז מן הקומה השנייה ריחפה אליה כמו ממרחקים, רכה ומשיית.

  דינה פתחה את פיה כדי לענות, אבל גרונה בער. עשן סמיך וקרומי חנט את איבריה. היא ניסתה להשאיר את עיניה פקוחות ולהוסיף ולהביט באביה הנאבק באש. אבל הן צרבו כל כך עד שעצמה אותן, והחום הידפק בעפעפיה ותסס בריסיה.

  ״דינה, יא בינתי!״ קוננה אסתר אלבז.

  דינה פקחה את עיניה וראתה מולה את ראשו של אהרון אלבז מגיח מן העשן כמו מונח על גבי תכריכים, אחר כך נגלה לה גופו. להבות האש מן הפולקסווגן ניתכו וזרמו סביבו כאשדים. הוא פסע אליה, אחז בשתי ידיו במותניה והרים אותה באוויר הרחק ממפלי האש עד לפתח הבניין. כפות ידיו היו אדומות ורכות כשעווה רתוחה ודינה חששה שתימסנה על חולצתה. השכנים התנודדו ופינו דרך משביל הבניין לעמוד משני צידיו, פניהם צהובים וקרועי אור ועיניהם נעוצות באהרון ודינה אלבז פוסעים חבוקים עד חדר המדרגות כשהם שחורים ומפויחים.

  כשאסתר אלבז שמעה את דינה מגיעה פתחה בשבילה את דלת הבית והדליקה את האור בחדר הכניסה. היא אחזה את ראשה של דינה והניעה אותו מצד לצד, סבבה סביבה ובדקה שהיא שלמה, ואחר כך הביאה חבילת צמר גפן, וקערת פלסטיק ירוקה עם מים פושרים, טבלה פיסות צמר גפן, סחטה אותן וניקתה אותה בצמר גפן לח מכף רגל ועד ראש.

  עשן שחור הסתנן אל הבית ורבץ על התקרות. דינה ישבה בסלון ליד שולחן האוכל העשוי עץ אלון כהה שהיה מיועד לסעודת ראש השנה וליל הסדר בלבד, והעבירה בין אצבעותיה את שערה, קצותיו החרוכים נשברו וכיסו את המפה הלבנה כמו רגלי עכביש מבריקות. היא ניסתה ליישר ולסדר אותם בשורה מולה, אולם הם התפוררו לאפר בין אצבעותיה.

  אסתר דחפה את תריסי הסלון על מסילותיהם וסגרה את המרפסת ככל שיכלה. ״את מלכלכת את המפה, מחר אני יגזור לך את השערות,״ אמרה לדינה בקול חד. היא התכופפה ואספה את פיסות צמר הגפן הלחות והשחורות מפיח מרצפת המבואה והשליכה לפח, מילאה את הכיור במי סבון ושטפה את ידיה עד לבתי השחי, וכשאהרון אלבז נכנס הביתה אל המטבח והחזיק את דליי הפלסטיק המעוקמים תחת בתי שחיו מכאן ומכאן, סגרה את הברז, לקחה מידיו את שני הדליים והשיבה אותם למקומם במרפסת השירות ואמרה מבלי להביט בו, ״הם שרפו לך את האוטו.״