דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל
אתה מזמן כבר לא אתה. אתה מישהו אחר. כזה שבוהה במסך. שועה אל גנרלים לשעבר שיושבים סביב חצי שולחן פעור. עם כתבינו לענייני ערבים. דנים במצב שאליו נקלענו. בחורבן שהומט עלינו. מה צריך לעשות. להזיז אוגדות. לגייס מילואים. לחסל למגר למוטט. על המסך בניין רב קומות מופגז וקורס אל תוך עצמו על כל יושביו. מחבלים זוללי מיין קאמפף. שימותו. כה ייעשה לשונאינו.
וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם
קול קטן בך שואל. קול קלוש לוחש בתוכך. אם היו שם אנשים אחרים? מלבד המחבלים. בבניין שקרס אל תוך עצמו. תינוקות נגיד. נשים וילדים. לא היו. כבר אמר הפרשן. אמר גם זה שהיה פעם אלוף. כרוזים פיזרנו אמר כתבנו לענייני ערבים. שלחנו מסרונים. כולם כבר הספיקו לברוח. להינצל. מלבד המחבלים הארורים זוללי מיין קאמפף. ואם לא ברחו? הנשים. הטף. ואם לא ניצלו? אשמתם. כה ייעשה לשונאינו.
הִנֵּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים
פעם היית מישהו. פעם פעלת בעולם. פעם עשית דברים מועילים. דברים בעלי ערך. או שנדמה לך שעשית. היום אתה מוכר מסטיקים בארץ חרבה. מתהלך בלילה ברחובות עם המסטיקים שלך והעם רעב ללחם. מתהלך וחולם שייפתח איזה חלון ומישהו יופיע. משורר מדקלם שיר. או אישה צובעת ציפורניים. או חובטת בשטיח. כמו פעם.
וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב בֶּחָדֶר
על המסך סטודנטים בכאפיות רודפים צדק ויהודים. בניו יורק. בלונדון. בסידני. מניפים תמונות של פגרי תינוקות שנחלצו מההריסות. חמודים כמו שלך. כמעט. כשהייתה תינוקת. צועקים מהנהר ועד הים ארץ ישראל נקייה מיהודים. רוצחי ילדים ועמים ואלוהים. אתה. אתה שבוהה במסך ושועה לאלופים וכתבים לענייני ערבים. אתה רוצח ילדים. אתה רוצח עמים ואלוהים. אתה מתנחל. בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. קולוניאליסט. כובש. שודד אדמות. את בן האלוהים אל הצלב נעצת.
אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר
אתה יוצא לשאוף אוויר. בתים יפים. ציפורים שרות בתוך העצים. איש מטייל עם הכלב מברך אותך לשלום. כאן כולם אומרים שלום. גם זרים גמורים. כאן בסוף מערב. שלום שלום. ניד ראש וחיוך. שלום שלום. בסוף הרחוב מגנוליה זקנה. זיכרונות קלושים של כושים תלויים עוד על ענפיה. על חלון אחד הבתים דגל פלשתין ותחתיו דגל הגאווה. מהבית יוצא בחור. או בחורה? ג׳ינס ועליהם חצאית. חולצה משובצת ועליה חזייה. הצוואר מצועף בכאפייה. מחייך אליך בנימוס. אתה קורא לעברו: פרי פלסטיין! החיוך מתרחב והוא מניף אגרוף באוויר. אחוות מתנגדים. אתה מוסיף: פרי כורדיסטן! על הכורדים הוא לא שמע. אתה מסביר לו שגם לכורדים אין מדינה. הבטיחו להם נתח מפּגר האימפריה העות׳מאנית אבל בא אטאטורק וסיפח את כורדיסטן לטורקיה. ויש גם כורדים בסוריה ובעיראק ובאיראן. ומדינה אין. עצמאות אין. רק קדחת. הכול אשמת אמריקה הוא אומר. הכול בגלל היהודים אתה אומר לו. וקורץ. הבחור סר חיוכו. הגזמת. יום יפה שיהיה לאדוני.
וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים
אתה במרכז העיר. בשער הכניסה לקמפוס אתה נקלע להפגנת סטודנטים. אחת צרודה עם מגפון מחרפת ומגדפת את מערכות ישראל. רצח עם פשעי מלחמה רצח עם פשעי מלחמה רצח עם! ואתה? אתה חשוד. איפה הכאפייה? או דגל פלשתין. או שלט ובו מגן דוד = צלב קרס. או ציונות = פשיזם. או Israel Is Not Real. אתה מתבולל בהמון. לפחות שלושים בחור ובחורה. פוגרום קטן. כועסים עליך ועל שכמותך. אבל מה הם מבינים. תדבר את שפתם ותתבולל.
וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו
אתה קושר שיחה עם סטודנטית שמנמנה. ממושקפת. מוצאה מן המזרח הרחוק. אתה שואל: על מה אתם מוחים? רצח עם היא אומרת. לא שמעת? רצח עם פשעי מלחמה הפסקת אש עכשיו. אתה שואל: רצח עם? מי רוצח את מי? עוד פעם רואנדה? עוד פעם סודן? תימן? סוריה? מאינמר? קמבודיה? בוסניה? אוגנדה? בורונדי? בנגלדש? טורקיה? פלשתין היא אומרת. רוצחים את הפלשתינים. גנבו להם כבשו להם ועכשיו רצח עם. כבר שנים שמבצעים שם שואה. את כל עזה הם כבר החריבו. אתה שואל: למה הם פלשו לעזה? כי הם רשעים היא אומרת. הם פושעי מלחמה. רוצחים גנבים אנסים כובשים. תינוקות הם הורגים. בכוונה. בלי שום סיבה. ואחר כך הם מתעללים בגופות. קוצרים איברים ומוכרים אותם. אתה מקשה: אולי הם פלשו לעזה בתגובה למשהו? מה את חושבת? שום תגובה היא אומרת. הכיבוש כיבוש כבר שבעים ושש שנה. אתה אומר: משהו שקרה באוקטובר אשתקד. זכור לך? והיא: לא קרה שום דבר באוקטובר. פוגרום אתה אומר לה. פוגרום ענק. והיא: מה זה פוגרום?
וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה
אתה מביט סביב. קהל גדול של סטודנטים עוברים ושבים כאילו כלום לא קורה בעולם. תינוקות נרצחים ואלה ממהרים לשיעור בסטטיסטיקה. אתה מגלגל שיחה עם זוג מפגינות אפרו־אמריקאיות עטופות בשחור לבן ירוק אדום. מהן אתה למֵד מה פירוש עליונות לבנה. כל אדם לבן גזען. מכורח לבנותו. ובעיקר המערכת גזענית. מערכת לבנה שמפלה לרעה אנשים בעלי צבע. פה אחד מכריזות השתיים: ההזדהות שלנו עם העם הפלשתיני טוטלית. הם אנשים בעלי צבע. באו היהודים הלבנים מאירופה וכבשו ודיכאו ואנסו ורצחו. אתה תוהה בקול אם היהודים אכן לבנים. אתה מסביר: יש יהודים בכל מיני צבעים ורובם די שחומים. וגם הכי ג׳ינג׳ים שבהם לא עמדו למשל בדרישות של היטלר. הבנות מזועזעות. שגבר לבן כשלג ילמֵד שתי נשים שחורות כבזלת מי לבן ומי צבעוני? צביעות חזירות לבנוּת. ולא. אין ישראל. תפסיק להגיד ישראל. אין כזה מקום. Israel Is Not Real.
וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם
אתה פוגש סטודנט שלך. לשעבר. הכאפייה מכסה את פניו ואינך מזהה אותו. הוא אומר את שמו ואת שם הקורס. אתה נזכר. גם לכיתה היה מגיע רעול פנים. מסכה ששמר מימי הקורונה. לבל ידביק ויידבק. תמיד נלחם למען החלשים הנדכאים המופלים לרעה. למען הצדק והשוויון. מזווית קווירית. אתה אומר לו: נו? אז אני ואתה נשחרר את פלשתין. והוא: מה אתה עושה כאן? אתה: מזדהה עם החלשים. הוא: באמת? אתה: למה לא? הוא: לא ככה אני זוכר אותך. אתה: איך אתה זוכר אותי? הוא: שמרן. לבן. סיס. אתה לא תומך במאבק שלנו. אתה: ואס איסט איהר קאמפף? הוא: נלחמים בפטריארכיה. נלחמים בהומופוביה. נלחמים בקפיטליזם. נלחמים למען ההתנגדות. אתה: התנגדות לְמה? הוא: התנגדות לישות הציונית הקולוניאליסטית הגזענית הפשיסטית הדכאנית. אתה: תל אביב היא העיר הכי קווירית במזרח התיכון. בעזה יתלו אותך על עגורן או יזרקו אותך מגג בניין רב קומות.
וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים
מצטרפות אליכם שתי בעלות הצבע והסינית הממושקפת השמנמנה. חשו לעזרתו. אתה שולף מהכיס חפיסת מסטיקים ומכבד את כולם. לא תודה. אחת השחורות: אתה לא תומך במאבק שלנו. אתה: תומך תומך. פרי פלסטיין. סטודנט לשעבר: הוא סתם לועג לכל העולם. סינית: אתה תומך ברצח עם. עזה בית סוהר. עזה מחנה ריכוז. שתי השחורות: אתה גזען אתה לבן אתה שמרן. אתה: מה לעשות שכל לבן גזען לשיטתכן. סטודנט לשעבר: הוא לא שום דבר. סתם ציניקן.
וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח
אתה ממשיך לכיוון הספרייה המרכזית. מהרהר בלכתך בכל התינוקות שרצחת. בבניין ההוא שקרס אל תוך עצמו. את מצפונך אתה משכך בעזרת הסטטיסטיקה. אתה מחשב חישובים. אם נהרגו בעזה עשרים אלף ילדים בשנה שחלפה ודאי נולדו בינתיים לפחות מאה אלף. כמו שפנים שם. מה עוד יש להם לעשות. תוספת נטו של שמונים אלף מחבלים קטנים. חמודים כמו ילדיך. כמעט. אותם אף אחד לא יספור. ומי יברך? בלעם בן בעור. בכל זאת זה צובט בלב.
וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן
מהקומה החמישית בספרייה המרכזית נשקפת סיעה שהתפלגה מההפגנה שבשער הקמפוס. צעירים בעלי חלומות בין עצי המגנוליה. שניים משחקים בפריזבי. אחרים משוחחים. אחת מנופפת בכאפייה ורוקדת.
וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת
אתה לא אתה. אתה לא מי שהיית. הראש גדוש מחשבות סרק. סיסמאות. קלישאות. הבלים. תשנה כיוון. תחשוב על דברים אחרים. תקנה משהו קטן לילדה היום. ארטיק אפרסק. כשתאסוף אותה מבית הספר. הכי היא אוהבת ארטיק אפרסק. צדקו אולי הסטודנטים. אתה סתם שמרן. אתה לא יודע מה קורה פה. עולם אחר עכשיו. נערים משחקים על הדשא. אין לך מה ללמד אף אחד. שמרן. גזען. רוצח.
וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו
אתה משקיף על פני הכיכר. הנערים עוד משחקים לפניך. שני אלה עם הפריזבי. הבחורה רוקדת בנפנוף כאפייתהּ וגופה הארוך מתפתל כנחש. פתאום היא נעצרת. מסתכלת בטלפון. מה היא רואה שם? עוד ועוד פוסקים משחֵק ומשוחח. שולפים טלפונים. מתיישבים על הדשא. רכונים איש איש על מסכו. אצלך וואטסאפ מצפצף בכיס. ושוב מצפצף. קרה משהו. אתה שולף טלפון. פותח ynet. על המסך תמונת פגרו של רב המחבלים בתוך ההריסות. אבו איברהים. הנה הפרצוף המכוער. אתה לא אתה אבל הוא כן הוא. פגר פעור פה. האוזניים האלה. השיניים. אדריכל החורבן. הוא שתכנן ופיקד. הוא ששילח את המרצחים ואת האנסים ואת מלאכי החבלה. וחמק למחילתו. ארנב חולה. חוסל בהיתקלות עם חיילינו הגיבורים.