דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

פיתילי פיתילו –
קריאה מאוחרת במשחק ילדות / יונית נעמן

לרוחב הגב שלי, בפישוק איברים מוטל שלומי. אני מקופלת בתנוחה עוברית, וחם מתחת לשמיכות שזרקו לנו האימהות מלמעלה. שלומי גדול ממני בשלוש שנים ומקשה עליי לנשום, אבל ממילא כל שאיפה מרפרפת אניצי דשא לתוך הנחיריים. צמודה לראש שלי בתנוחת מראה הילדה עם הכינים מהבניין הכחול, ואני מודאגת שוב להידבק. נו, מתי כבר תורי? אני עושה כמיטב היכולת, אבל הכול מדגדג, מגרד ומזיע, ואסור בתכלית לזוז או לצחקק, שמא יגלו אותנו. אנחנו קבוצה אחת, ונגדנו – האחרים.

כל החיים אני מוכרחת לשאת ולתת. מישהם מוטלים על הגב שלי; דבר מה רובץ עליי, לא תמיד בדממה. לעיתים זהו עצם הניסיון הפרטי להתנער מסרח עודף היסטורי, אך פעמים רבות אכן ניצב מישהו לעומתי, נוכחותו טורדת. ללא הרף מסתמנות באוויר הפתוח תביעות וקריאות לסדר, מוטלות על מאזני ההיסוס ונדחסות בבהילות למסדרונות צרים של ציווי. הצרה היא, שלא תמיד ברור לי טיבה של הכרה נדרשת זו מהו, ולעיתים רחוקות עוד יותר מזדקקת בי ודאות לגבי מה הוא זה שאני חפצה בו. לפעמים נדמה לי שרצוני שלי ורצון האחר מתמזגים, גם אם באי רצון, תוך התגוששות שהוכרעה איכשהו בהיעדרי. בינתיים אני עסוקה במחבואים, מצפינה ודוחסת, שהתשוקה לא תעלה על גדותיי, שלא יראו עליי מאוויים. אני מרימה את הראש ופוגשת עיניים שאומרות לי משהו: הן מהדהדות אליי מעמקים. עמנואל לוינס מסביר לי שמערומיהן דורשים ממני לא תרצח, דווקא משום שהן מבהילות בי תאוות הרג ותשוקת סילוק. נגיד שאני כותבת מסה, ומבקשת אך לזרות מעט ערפל בתבנית של משחק ילדות, כמיקרוקוסמוס סובלימטיבי של מלחמה ושלום. למרות שאני לא מבינה אותה על כל פניה, הרי מותר לי להתבונן בתופעת הפנים, ולהתעכב מעט על שאלות של אחריות, מבלי להתיימר להוכיח, לסתור או להפריך. רק לגלגל לקדמת הבמה, באופן קליל ומסורבל ככל שתאפשר היריעה. בשלב הזה, היריעה עדיין מכסה את הפנים.

אלה הימים של פיים בטלוויזיה ובילי ג'ין ברדיו, כשמייקל ג'קסון עוד היה מקור לגאווה שחורה. איך את יודעת את כל המילים, שואלת אותי אמא שלי, ואני בולעת חיוך ולא מגלה שאני בעצם מג'ברשת במבטא אמריקאי. כשמותר לנו לרדת למטה, אנחנו משחקים במגרש החניה "ע־ר־בי, ע־ר־בי, אי־זה צבע?", שזה כמעט כמו תופסת צבעים רק עם נימת התגרות אוריינטליסטית שמתניעה את כל הפחד והמרוצה. לפעמים אנחנו משחקים בין העמודים "דירה להשכיר", מתאמנים בדרוויניזם חברתי וחוטפים אחד מהשני מקומות דיור. רובנו מכירים את המילה משכנתא ויודעים לזהות אותה עם עווית הכאב שנרשמת בפניו של הורה שאזלה ידו. אחדים מאיתנו למדו לתרגם מילים מאותו שדה מוקשים סמנטי לקנאה במי שיש להם, לכעס על מי שכשל, לעיתים אפילו למחאה יצירתית. כך, למשל, באחר צהריים של כפירה עמדה ילדה אחת בטבורה של זירת שעשועים, וצעקה בקולי קולות שאלוהים הוא בן זונה. במשחקי הילדות שאנחנו משחקים "למטה" אנחנו מגלמים את ההורים שלנו על מריבותיהם מחרישות האוזניים, על התקוות והחלומות שמטלטלים אותם, על החשש שמא לא יתגשמו לעולם. ברצינות תהומית אנחנו מדמיינים את מה שבאמת, ומגשימים את ה"כאילו", כל אחת מאיתנו היא מתחרה לגיטימית במרדף הזיות שמשתרע בין האני שהווה לאני שמחר. כל משחק מחבואים מכריע את הנצח, לא משנה כמה פעמים ובאילו תנאים ומי וכיצד. אלה הימים של מלחמת שלום הגליל, הרבה אבאים במילואים והרבה אימהות בוהות בחוסר אונים בדן מרגלית של אחרי הצהריים.

מכל משחקי הילדות ההם, אני מוצאת את עצמי לאורך השנים שבה והופכת במשחק אחד, "פיתילי פיתילו", שנדמה לי שהומצא אצלנו בשכונה. במבט לאחור, אני מאתרת לקויות בחוקיות המשחק, אינני יודעת האם בשל זיכרוני המתעתע או משום שטבעם של הגיונות ילדיים הפך נשגב מבינתי. מה שאני זוכרת בבירור הוא ראשית החלוקה המקדימה והבלתי נמנעת לשתי קבוצות, תמיד על פי מערכי הזדהות, כמו קרבת משפחה, בית־ספר, גיל, קומה או בניין. אחרי שמנהיגי הקבוצות בוחרים את חבריהן, קבוצה אחת נשלחת להסתתר, והשנייה עוסקת בתכנון מדוקדק של מבנה ארכיטקטוני אנושי. כאן מתבצעת חלוקה נוספת לשתי תת־קבוצות, התת האחד מולחם באמצעות השני לכדי מערך רב איברי, שמוטב שיתעלה על סך חלקיו. ואכן, אני מיטיבה עוד לזכור, מישהו מתעקל בעמידת נר, אחרת בעמידת ראש, מישהם מיטלטלים באוויר, גפיהם אחוזות בקיפולי בית שחי של אחיהם למשחק. זהו שלב יצירתי במיוחד, המעודד כישורים אקרובטיים ומאפשר התגרות בחוקי הטבע, ואשר סיומו מסמן את בוא העימות. כשהמבנה עומד, מכסים אותו כליל בשמיכות ונשלחים למחבוא על־ידי ראש הקבוצה. או אז הוא (וכמעט אף פעם לא היא) עומד ומכריז במלוא גרונו: "פיתילי! פיתילו!"

נשימות כבדות, יפחות אושר מקוטעות, ריגוש על סף עילפון – אנחנו הכול מלבד ערימת ילדים מהונדסת מתחת לשמיכות. עסוקים במאמץ יוגי מרוכז לשאת בדממה זה את משקלו של זה, אנחנו לא עוד מיני־פרויקט שאפתני של ילד־גנרל באסטרטגיית לוחמה מול ילדי הקבוצה האחרת. אנחנו כל היקום כולו: פעימות הלב בחזות שלנו, הנתונים בשלבי התפתחות שונים, מאתגרות את כוח המשיכה ומתמזגות עם רכיבים באטמוספירה. באוויר הדחוס שאנחנו חולקים מכורח חוקי המשחק עומד ריח שומני של קרקפות ושל דשא שכוסח לא מכבר. משהו לוחץ לי על האמה, נדמה לי שזו הברך של תאומו הלולייני של שלומי, שרובץ בשתיקה מתוחה אצל הסיאמית המכונמת. העיניים עצומות אבל ריח של גוף, זה כל מה שיש עכשיו. בחלל המחניק שמשמש לי משכן ארעי, כל שאיפה מלבה את היות אני, וכל נשיפה מכתיבה את הפער הקבוע ביני לבין כל הדברים האחרים. שלומי, הבניין הכחול, שמיכת צמר עבה, הדשא על אינספור התגלויותיו, סמל בית הספר "הרצל" שלחולצתי – כולם נאמדים על פי בחנים של שונות ודמיון, לנוכח לב הקיום שהוא אני.

אני מבקשת להשתהות על הרגעים האלה, רגעי המחבוא האילמים, הרגעים שמקדימים את קוצר הנשימה וסומק הלחיים ששייכים לשלב הבא, למלחמה בין הקבוצות. אני מבקשת, ראשית משום שאלה הרגעים שאני מיטיבה לזכור. תכף יישמעו מן החוץ צעדים נלהבים וכבר גומא הלב מרחקים של תוחלת. מתאלתרת והולכת הווריאציה החד פעמית של גרסת המוכר, פעמיה המדומיינים כמעט מאיצים את העתיד לבוא. מי ישלוף אותי מן הכאן אל האחר־כך? מי תזהה את קווי המתאר הסגוליים של גופי, הדחוק בינות לגופים אחרים? אני מתעכבת על הרגעים האלה, משום שהם מנטפים עסיס ציפייה. בזמן המשתרע מתחת לשמיכה, יותר מהכול בא בחשבון, מנעד אפשרויות שאין לשאתו: תשוקה לאינסוף. שלב השמיכה מפגיש שונים ודומים באחדות רוחשת חיכיון, והעתיד מפעפע במנות מדודות לתוך ההווה. בינתיים נדמה לנו שאנחנו באותו צד: הילדה שתגדל להיות עקרת בית כמו אמהּ לפניה וזו שתלך לאוניברסיטה, זו שתתחתן "טוב" וזו שתתחתן בכי רע, הילד שיהיה לפושע וזו שתעשה חיִל, מי שילבש מדים ומי שיבעט במוסכמות. דורסנות הכוחות הפועלים עלינו מבחוץ עדיין לא מוחשת במלוא עוצמתה, ואולי לכן עוד מפעמת אשליית הכול־יכולֶת (לנפתולי המדיניות העיקשת של הצרת צעדים, שתצבע עתידים של יותר מדי מאיתנו בגוונים דומים מדי, אפשר לייחד יריעה נפרדת). אני מתרפקת על תקופת החביון בחסות הבד, המסתיר אותי מעיני האחר ואת האחר מעיניי שלי, עת רוממות והשפלה זוכות שתיהן למעמד מופשט, נוקב בשוויוניותו.

"פיתילי, פיתילו!!!" קריאה מפלחת את חלל אווירו של אחר צהריים קיצי בשכונה. אט אט מגיחים חברי הקבוצה הראשונה וחברותיה ממחבואם, בשלים להסתערות על האתגר. בדקות הבאות יתפרק המבנה האניגמטי לרכיביו האנושיים, תוך משא ומתן ססגוני על שמות ועל תכונות גוף. המתח בשיאו כשחוקי המשחק מציבים מנהיג מול מנהיג, פנים מול פנים. מאחורי האחד עומדת שורה של בעלי השערות והשני מתהדר באחריות למבנה דומם, מוכן להגמיש את גבולות האמת כדי להותירו לאורך זמן על כנו. דדוקציה ואלימינציה מזדחלות במקביל, וקונדסים שלמדו להתחקות אחר אורחות תכנון שכיחות מהפכים עמימויות ומזהים פרטים בתוך הערֵמה. ייתכן שזיכרוני חוטא לאמת ההיסטורית, אך נדמה לי שחלק מהזמן מותר למשש מבעד לשמיכה ולפגוש זרועות, שוקיים, ישבנים או צווארים. בזה אחר זה נשלפים המתגלים שנשאו בלאט בעול ומצטרפים בצהלה לכלל, צופים במעשה הפירוק החד פעמי של מה שזה לא כבר נבנה, ושעד לפני רגע סימל ריבוי. כשהמבנה כולו קורס, ערֵמת השמיכות מושלכת בחופזה הצידה, ובה בעת נשלח מישהו לקרוא לשארית הקבוצה ממקום המחבוא. בדיעבד, מתמיה שהמהלך הרב ערוצי המפואר הזה, שחבק הסתרה וגילוי, האחדה ונפרדות, מרכבה וחורבן, לא מהווה את המשחק כולו. ואילו בנקודה זו ממש משתבשת אחיזתי בחבלי הזיכרון, וכל השאון שיתרגש מייד על שתי חבורות הילדים שמרטטות זו כנגד זו ניתך עליי כמעט בהפתעה גמורה.

ייתכן שהפרלוד האיטי מסתיים באחת ובעקבותיו סוערים מטחי חבטות רב כיווניים. אות לא ניתן, ובכל זאת משגרת ריצת אמוק ילדות וילדים מעברה האחד של המדשאה לעברה השני וחוזר חלילה, ומאיצה לבלי הכר את דפיקות הלב. בהמולת הקרב נבלעים תכופות קול בכי או צווחה, שבויים נלקחים ויש מי שמתמלא גאוות חזק על חלשים. בהמולת הקרב צצים פנים ונעלמים. אני עסוקה בהימלטות, אבל עדויות קיום מתחלפות מולי ומותירות שאריות תמונה מרצדות בתודעתי. פניה של הילדה שאין לה אבא, פניו של הילד המגמגם, פני הילדה הכינמת מהבניין הכחול, פניו המנומשות של הג'ינג'י, פני הילדה החומה־אף־יותר־ממני, פנים של דתי, פנים ללא שם, פניו של השמן, החולָה, המנוזלת. מה שמטריד אותי הוא שהאלימות מתחילה דווקא בשלב שבו מוסר הלוט מעל הפנים, ואשר נכחם מתעלפת האתיקה הלוינסית ללא מתווה ניכר של היסוס. אני לא יודעת אם הֲבנָתי לוקה בחסר או שמא לוינס מפריז באמון שהוא רוחש לבני אנוש וליכולתם לתרגם פנים לאחריות מוסרית. אני תוהה שמא צניחתו הפנומנולוגית של האחר משמי הקיום האינסופי אכן מחרידה את האני מדשדושו המבושם במימיה המפכים של הכוליות. במילים אחרות: האם העובדה שהופעתן של הפנים מעודדת שפיכות דמים מעידה על שיבוש בתקשורת הלוינסית או שמא הכשל מובנה בעצם ייחוס ההיררכי לאני ולאחר? ובנימה של ייאוש: מה הוא זה שמצית דחיפות עיקשת להכניע את האחר ולהשפילו?

פיתילי, פיתילו: פשרו של הצרף המיטיב להתנגן, המסמן שרשרת פעולות מגוונת וממריצת דמים, נותר עלום ומקורו לא נודע. פיתי מלשון פתי? מלשון פת? ככל הנראה לא זה אף לא זה, אבל משום מקום ניעורה פתאום המחשבה על ארבע מידות האדם הנמנות במסכת אבות פרק ה'. האם יש במיליות היחס "לי" ו"לו" כדי להנהיר משמעות? האם יורשה לי להתייחס אליהן כסמנים לשוניים ליחס בין האני לבין האחר המגולם במשחק? במציאות? המצלול הפונטי מעיד על מידה לא מבוטלת של שוויון, שכן אותו פיתי (יהא אשר יהא) מיוחס לי ומייד אחר כך לו. לכאורה מוצג כאן טיפוס חדש, משהו בין צדיק לעם הארץ, אשר חולק בפשטות את הפיתי שמצא עם חברו. אלא שבהתחשב בנחת הזרוע שהסאה גודשת, נראה לי שמידת בינוניות תקפה אם בכלל לתיאור המעמד, ואולי עימה יש להשלים. הפנים משוועות, טוען לוינס, אבל בשפה עצמה מוטבע הקשר האתי, הממיר את תמונת הפנים שהתקבעה במוחי בתהודת קולו של האחר. רק כאשר האחר מדבר אליי, אני נזעקת לצאת מדל"ת אמותיי ולהכיר בגוף האחר ובסבלותיו. במקרה דנן, שלב הדיבור מהווה אינטרמצו בין אילמות משֹֻמֶּכֶת להגאים חסרי פשר הניתזים מפיות לוחמים. המילים, שהיו אמורות לחשוף את הפנים במערומיהן ולערער על נייחות התמונה וחדגוניותה, כשלו. במעבר החלק בין חילופי הדברים לחילופי המהלומות נהדפים שיקולים אתיים, אולי משום שבקבוצות קשה יותר לכרות אוזן. סבלו של מי גדול יותר, על מי מוטלת האחריות לשלום האחר? כשמנהיגי הקבוצות מנהלים משא ומתן, פעמים רבות נעצמות העיניים.

אלה הימים של מלחמת שלום הגליל אבל האוקסימורון לא מהדהד מתחת לשמיכות. בחוץ משתוללת מפולת מניות, ובבתי הספר עוד נהוגה תלבושת אחידה. אנחנו קוראים זה לזה מהמרפסות ומתארגנים לעוד אחר־צהריים של משחק. אנחנו לא יודעים כלום על ילדים שממציאים משחקים בחיפה או בביירות. אנחנו לא יודעים שעוד כמה שנים תפרוץ אינתיפאדה, ושכשנהיה כבר גדולים תהיה עוד אחת. לפחות. הגיונות לוחמה נשגבים מבינתנו, אבל אנחנו שולחים לחיילינו האמיצים בחזית סלי ביכורים ומכתב בחג השבועות. עם תום המשחק אנחנו מסתערים על גרמי המדרגות ומשגרים את גופינו המלוהטים לדירות השיכון והפיתוח. בדרך מהג'ונגל שנמשל על־ידי ילדים כמוני אל החלל שמושלים בו מבוגרינו הפרטיים, מזכירים פניה החבולים של שכנה רעב מצמית או חתך טרי מבעבע. בקרב מי מאיתנו ייעורו רגשות אשם, חלקנו יגלגל אחריות ל"ילד הרע" התורן או לזה שמספרים לי שקיים בתוכי. פנים מול עורף במעלה המדרגות, אנחנו לא יודעים דבר על גירוש או ביזה ולא מתעכבים על סוגיות מוסריות. מישהו מסתובב ומבקש סליחה – אולי מתוך פחד מעונש, אולי באמת; מישהו מניח יד. כך או אחרת, אנחנו נפרדים בחטף ואצים אל האינסוף המבעבע אצל הכיריים של האימהות שלנו.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp