מֹאזְנַיִם

פגישה עם נתן זך

עידו בלס

הפעם הראשונה שהתוודעתי לנתן זך הייתה בשומר הצעיר. נתנו לנו פתק בסוף אחד הטיולים, הוא הוצמד לצ׳ופר פלסטיק, ובפתק נכתב ״שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם״. במבט לאחור אני חושב על המדריכה הצעירה שהתרגשה מהשיר והחליטה להתאים אותו למצב, במאמץ לתת ערך מוסף לסיטואציה שמראש לא הייתה נדרשת (כמתנגדי קפיטליזם, רוב הפעולות והטיולים של השומר הצעיר בנערותי לא לוו בפרסים, צ׳ופרים ושאר פריטים שנתפסו בעיננו כפסולת בורגנית). היום אולי הייתה מחפשת בגוגל, ״ציטוטים על סוף״, ומגיעה לטקסט. כמו בפרסומת שפעם ראיתי, שבה פורסמו טיפולי יופי לנשים תחת הציטוט של סימון דה בובואר, ״אישה אינה נולדת אישה״. אלא שאז, ברגע עצמו, חשבתי שזו השורה הכי יפה שקראתי.

ההיכרות שלי עם זך הכותב הייתה צרה, מועטה. לא את כל מה שכתב אהבתי. אהבתי את הסיפור. אהבתי את שולי האדרת. את ״איך זה שכוכב אחד לבד מעז/איך הוא מעז, למען השם/כוכב אחד לבד, אני לא הייתי מעז/ואני, בעצם לא לבד//״ (אני תמיד אוהב להחליף את השורה האחרונה ב״ואני, בעצם, לא כוכב״). אהבתי את המאמץ שהשקיע בהוצאת שיריו, ואיך שילם מכיסו כדי להוציא לאור את שיריו. את המלחמה על המהפכה שהציע. את הבעיטה (המנומקת, הספרותית) בדור שקדם לו ואלתרמן בראשו. את השאיפה לרגש, לשפה יומיומית, את נטישת הקנאות לחרוז. לא עם הכול הסכמתי, ולא את הכול אני זוכר, אבל אני אוהב בעיטות, בין שהן ממריאות ובין שלא. בתור בן אדם שנמנע מעימותים כל חייו, אני אוהב הפרעות.

בגיל עשרים ושתיים, או שלוש, או ארבע, הפכתי לכתב הספרות של מוסף ״גלריה״ בעיתון ״הארץ״. הייתי כפוף לכתבת הוותיקה ממני. אלא שמערכת היחסים לא הוסדרה מראש, ויצרה חיכוכים רבים ביני לבינה (זה, והעובדה שהייתי כתב צעיר, שניסה להסתדר לבד בעיר ובחיים עם משכורת מעליבה וחוסר ניסיון משווע). שלחתי את קורות החיים שלי לעורכת המוסף, השנויה במחלוקת, באיזו חוסר מודעות תואמת־גיל, במחשבה שאולי תיקח אותי לאיזה פרויקט צד, להשלמת פערים, לסגירת פינות. לא חשבתי שתציע לי את תפקיד כתב הספרות, ובטח שלא חשבתי שהיא לא תספר על כך לכתבת הספרות המרכזית והוותיקה של העיתון.

הייתי מקורב אז לצרויה להב, שהייתה מורה שלי לכתיבה כשהייתי בתיכון. סיפרתי לצרויה על החדשות והיא שמחה מאוד לשמוע שאעבוד עם הכתבת הוותיקה, שהייתה חברתה האהובה, לדבריה. צרויה לא התאפקה ומייד בסיום שיחתנו התקשרה לוותיקה לספר לה עליי. כעבור דקות אחדות חזרה אליי, חוששת. היא אמרה לי שהוותיקה לא שמעה עליי עד לרגע השיחה, והמליצה לי לנהוג בזהירות. כך, השיחה הראשונה של הוותיקה ושלי התרחשה כשהיא נרעשת לגלות על קיומי. בדיעבד, כשהתחלתי לעבוד בעיתון, שמעתי מעורכי המדורים שהוותיקה הייתה אדם ששמר בקנאות על הגבולות שלו, ולא הסכימה להיכנע לתכתיבים הנוירוטיים של המערכת, שהיו רבים. בתור מי שהייתה חתומה על חוזה, פיטוריה היו בעלי משמעות כלכלית גדולה, מה גם שהייתה אשת עיתונות וספרות מצוינת. אלא שמעמדה אפשר לה לסרב לייצר אינספור מוצרים עיתונאיים, בהתאם לצורכי העיתון, וההשערה שרווחה סביבי הייתה שנשכרתי גם כדי למלא חוסרים אלה, וגם כמניפולציה לעורר בה פחד על מקומה הבטוח ולעבוד יותר.

אני, מן הסתם, לא הייתי שכיר. הייתי פרילנסר. אלא שמערכת היחסים הייתה ״שכיר־לנסרית״ באופייה. אסור היה לי לכתוב לכלי תקשורת אחרים או לעבוד בהם בתפקידים שלא כללו כתיבה. הייתי מחויב לחלוטין לעיתון, מבלי שהיה מחויב אליי כלל (ולכאורה גם אני לא אליו). אלא שבפועל הוזמנו ממני כתבות מראש, הייתה ציפייה יומית, שבועית וחודשית למוצרים עיתונאיים שונים (ידיעות קצרות, סקירות ספרותיות, סיקור אירועים, ראיונות ועוד). העיתון ציפה ממני לנכוח באירועים, בהשקות. לנהל קשרים אישיים ומקצועיים עם בעלי התפקידים שונים בעולם המו״לות, עם סופרים, עורכים, סוכנים, מפיקים ודוברים. הייתי צריך להיות זמין 24/7 לבקשות דחופות, גם אם לא מתחום הספרות, סיקורי מוות שקרו במפתיע ועוד. אפילו את חשבון הטלפון שלי העיתון סירב לשלם. בהתאם למעמד שלי, סירוב לכתוב על משהו, להיות זמין למשהו, בכל שעה, לווה באיום של סיום יחסי העבודה. מה שנראה לי אז כמו האסון הגדול ביותר שיכול ליפול עליי.

הכתבת הוותיקה לא קיבלה יפה את המינוי שלי. תחילה התיידדנו. היו לנו שיחות טובות לאורך רוב הקשר המקצועי שלנו. היא הייתה ועודנה אדם חריף ומעניין עם פתיל קצר. היא הייתה אמא וגרושה. אני זוכר שפעם אמרה לי שהיא גרה בדירתו של בן זוגה, ״אבל אם מחר הוא נפרד ממני?״ היא תהתה באוזניי, ״אין לי כלום, אין לי לאן ללכת״. אלא שבמהרה הקשר הפך מורכב יותר. בתחילת הדרך, לפני שנוצר קשר ישיר ביני לבין העורכים, ידיעות שכתבתי התפרסמו תחת שמה, דבר שמשמעותו הייתה שגם לא קיבלתי עבורן שכר. שעות ארוכות הייתה גוערת בי, בעיקר על טעויות שעשיתי בסידור העבודה ביננו. הייתה בעיה מובנית ביחסים ביננו – אני כתבתי בעיקר לפינות משניות של העיתון, תחת עורכים שונים שביקשו ממני בקשות שונות, והיא כתבה לבמות המרכזיות יותר של העיתון, והייתה במעמדם של העורכים המנוסים. לא פעם נפלתי בתווך, במאבק הכוחות בינה לבין העורכים האחרים, כתבים בכירים ועורכת העיתון עצמה, כשכל אחד מהם מחזיק ביכולת לסיים לאלתר את מקור הפרנסה שלי.

הייתה לי חמלה אדירה כלפיה, והערצה כלפי הכישורים שהיו לה, ושתפסתי ככישורים שהיו חסרי לי עצמי; היא הייתה לוחמנית, סירבה להיכנע לתכתיבי היח״צ את סדר היום של תעשיית הספרות בארץ. לא פעם נכנסה למלחמת חורמה עם הוצאות שלמות שלא התיישרו עם הסטנדרט שהציבה, ובצדק, יש לומר. המלחמה על המקום הקטן הייתה בלתי נגמרת, והבנתי גם למה היא פועלת כך. כל ויתור כזה נתפס בעיניה כפגיעה בשמו הטוב של העיתון, במקצועיות והיושרה שלו. והיא צדקה, בעיניי, במבט לאחור. וכמובן, גם טעתה. המחשבה שלדברים יש משמעות, שאנחנו נלחמים מול מישהו על המקום, כאילו יש בכלל מקום למשהו.

הפעם הראשונה שדיברתי עם זך קרתה באיזו קלות, להרים את הטלפון ולהתקשר לנתן זך, כדי לקבל ממנו איזו תגובה לידיעה בעיתון. הידיעה הייתה שידידו, המשורר הסורי אדוניס, זכה בפרס גתה היוקרתי. העיתון חיפש זווית והוותיקה הציעה שאדבר עם זך, שהם מיודדים. וכך עשיתי, הם אכן היו מיודדים. זך היה נעים. הייתי צריך לחזור כמה פעמים על שמי, והוא חזר אחריי כשהבין, ״עידו, עידו. עידו ועינם״. ממש כפי שחזר על שמי אהרן אפלפלד, כשהגעתי להקליט אותו בביתו בזמן שירותי הצבאי, ״עידו. עידו ועינם״. בכל מקרה, אמרתי לו שאני ממגזין ״גלריה״, והוא השיב לי, ״אתה גם צייר?״ הייתי נבוך לתקן את זך, אבל חשבתי שאולי לא הבין אותי, וחזרתי שאני ממוסף ״גלריה״, של עיתון ״הארץ״. ״כן, כן, אני הבנתי״, הוא אמר, במבטאו הגרמני הספציפי, ״אבל היום כולם אמנים״. צחקתי. הוא צחק גם. זה היה נעים. הוא שמח מאוד לדבר על אדוניס, ואמר שהמליץ עליו בעצמו לפרס נובל. הידיעה פורסמה והכותרת שהעורכת בחרה לה הייתה ״נתן זך: אני ממליץ על אדוניס לקבלת פרס נובל״. או משהו כזה. אני חושב שהיה זה מאיר ויזלטיר שכתב לעיתון על הטעות של הכתב הצעיר, שהרי זך, בתור שאינו זוכה פרס נובל, לא יכול להמליץ על מישהו לקבלת הפרס. ויזלטיר היה כותב תדיר לעיתון בגין טעויות שפרסמתי. חלק מהטעויות היו מביכות מאוד (כמו הפעם שביקשו ממני לכתוב בתוך כמה דקות ידיעה על איזו סדרת הצגות שייקספיריות שעלתה בתיאטרון הקאמרי, ואני כתבתי משהו על המחזות ״ריצ׳רד השני״ ו״ריצ׳רד השלישי״, כאילו מדובר באב ובנו, והפגנתי בו זמנית בורות במחזאות שייקספירית וגם בהיסטוריה של אנגליה), ונבעו לפעמים מחוסר הניסיון שלי, אבל לפעמים מהחלטות עריכה תמוהות ומזמני עבודה בלתי אפשריים. חלקן נראות לי גם היום קטנוניות מאוד. אגב, הוא גם לא לחלוטין צדק. זך לא היה הראשון שהמליץ על מישהו לוועדת פרס נובל מבלי שזכה בפרס בעצמו. אני לא חושב שזך התכוון לשאלה הפרוצדורלית שעלתה בעניין, אלא יותר לכך שדיבר בשבחו של המשורר, אולי אפילו שלח איזה מכתב. הוא אהב לכתוב מכתבים. אלא שויזלטיר (ואולי דווקא באותה פעם היה זה יצחק לאור) טען שניצלתי את מצבו הבריאותי של זך וציטטתי אותו למרות שברור שהוא כבר מבולבל ולא קוהרנטי.

אחרי פחות משנתיים בתפקיד פוטרתי. העיתון עבר קיצוצים משמעותיים וזה היה הגיוני, הייתי צעיר בלי ילדים ואחד הכתבים האחרונים שהגיעו למערכת. הקרע עם הכתבת הוותיקה העמיק עד כדי כך שאף כתבה שלי לא פורסמה. היא דרשה לאשר כל מילה שכתבתי, אלא שלא אישרה כלום. היא לא הסכימה לדבר איתי ולא אישרה לי ראיונות. אחרי חודש שלא פרסמתי דבר, העיתון, שלא העסיק אותי באופן רשמי, פיטר אותי מתפקיד שאף פעם לא היה לי.

* * *

כעבור כמה שנים נתקלתי בזך שוב. ניהלתי אז את חנות ״האחים גרין״ בכיכר רבין, שבה גם הייתי שותף. הוא התגורר כמה דקות הליכה משם והיה מבקר בחנות תדיר. אני זוכר את ביקורו הראשון. מבעד לחלון הראווה קלטתי אותו, הבלורית הלבנה האיקונית, חוצה את מעבר החצייה של רחוב פרישמן ומתקדם לעבר החנות. הוא עצר מול הספרים בחלון הראווה והביט בהם רגע ארוך. זמן לא רב קודם לכן קנינו אוסף של ספרי פופ־אפ ישנים ונדירים, והוא התבונן באחד מהם. הוא נכנס לחנות וביקש ממני להוציא לו את הספר. הוא התיישב על הכורסה החבוטה ואני הושטתי לו אותו, מתבונן איך הוא מפעיל את מנגנוני הנייר המתוחכמים, מוקסם מהם. קהל קונים שהתאסף בחנות התבונן גם הוא בסצנה הזאת בקשב רב. כשסיים הושיט את הספר ופנה ללכת.

גם את עורכת המוסף השנויה במחלוקת פגשתי שוב בחנות. היא הייתה עוצרת מדי פעם בחיפוש אחר פרוזה יוונית מתורגמת, אני הייתי מזמין לה שוקו חם בבית הקפה ליד והיינו מעשנים סיגריה בחוץ. אהבתי אותה, לא היה לי אכפת מהמניפולציות שעשתה כשעבדתי תחתיה, גם לא מאווירת האימה שהשרתה סביבה או מההחלטות המקצועיות הלא מנומקות שלה. אהבתי את הדמות שהייתה היא. את החוש האופנתי, את האיפור המוקפד והחמור, את התמונה של אנה וינטור שהייתה תלויה במשרדה, את אנפוף הדיבור כאילו הייתה גבר הומו מבוגר. היא אמרה לי משהו מרגש, כשפגשה את מי שיהיה בעלה: ״פגשתי את האיש שלי״. חשבתי שזה יפה. גם את הכתבת הוותיקה פגשתי דרך החנות. גם היא הייתה עוצרת מדי פעם. תחילה עם גליה יהב, שהייתה לקוחה מתמידה של ספרי אמנות עד שנפטרה. זמן קצר אחרי פטירתה של יהב, הוותיקה עצרה בחנות, וכששאלתי אותה לשלומה והבעתי את תנחומיי על שאיבדה את חברתה, השיבה, ״נו, איבדתם לקוחה״. זה היה הסגנון שלה, קצת עוקצני וכועס יותר מהדרוש. אולי יותר משמותר כיום. פעם אחת עצרה בחנות במהלכו של התקף עצבים אדיר שהופנה כלפי מי מבני משפחתה. שמעתי אותה זועמת בטלפון מחוץ לחנות כשהלכה במעגלים, כותשת בצרחות את בן שיחה עד עפר. זיהיתי את הטונים היטב מהזמן שעבדנו ביחד. כשסיימה התיישבה על הספסל מחוץ לחנות ועישנו ביחד סיגריה. היא עישנה אותה דרך איזשהו מאדה מים או משהו מהסוג הזה שהחל להיות נפוץ אז. ראיתי את הידיים הרועדות שלה. את השפתיים, כמעט פורצות בבכי. רציתי לתת לה חיבוק. אולי אפילו נתתי.

זך היה חוזר ומבקר בחנות כמה פעמים בשבוע. כמעט תמיד שרה הייתה באה איתו. הוא חיבב אותי. גם היא. הרגשתי, למרות שלא החלפנו מעולם יותר מכמה מילים. לפעמים ביקש להסתכל על ספר כזה או אחר מחלון הראווה, לפעמים שלף משהו ממדור האמנות, והיה יושב על הכורסה ומעיין בו. אף פעם לא קנה.

ערב אחד הגיע לחפש אותי ולא מצא. חיתנתי זוג חברים טובים שלי. השותף שלי בחנות, עילאי, סיפר לי אחר כך שזך התרגז והתרגש וביקש ממנו להביא לו את הספר שלו, ״שירים שונים״, שעמד בחלון הראווה, עם חתימתו שלו. את הספר קיבלנו כשקנינו את עיזבונו של יצחק אוורבוך אורפז. אורפז היה שכנו של זך, ממש בדלת הסמוכה, חצי קומה למעלה או למטה. אני זוכר שרוב הספרייה הייתה אכולה על ידי תולעי ספרים. השותף שלי סיפר לי שזך ואורפז היו חברים עד שרבו יום אחד ולא החליפו יותר מילה, למרות השכנות. עילאי הושיט לו את העותק וזך פתח אותו והסתכל בו. בספר הייתה הקדשה כאמור, של זך לאורפז, ובה נכתב בקצרה:

״ליצחק אורפז
בידידות שעם היכרות
נתן זך״.

זך ביקש מעילאי עט, והוסיף לעותק המוקדש הקדשה נוספת, בעט שחור:

״לעִדו
שרק לא תתחרט כמוני
ולא תגמור כיצחק אורפז
זכור: הרעה חוזרת רק פעם אחת
האושר מתמיד".

הוא חתם בחתימתו הנאה והוסיף תאריך. ״26 בנובמבר 2015, עד יום הדין״.

* * *

כל זה נראה לי רחוק עכשיו. כמו הדים של משהו שאני בכלל לא יכול להיות בטוח שהתקיים. שלמישהו היה אכפת פעם משירה, מחריזה, מאם ריצ׳רד השלישי היה או לא היה בנו של ריצ׳רד השני (הוא לא היה), מאם ועל מה רבו זך ואורפז, מכל מה שיש או אין לנו, מכל מה שאיבדנו, מכל מה שחשבנו לרגע שבכלל יש לנו. ולחשוב ולהחזיק כל העת, שיש, אולי בכל זאת, לכל זה, ממש לכל זה, טעם. כן. אפילו כשהטעם תם.