מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

על שני שירים של נורית זרחי / מירון ח. איזקסון

נניח

נַנִּיחַ שֶׁבְּמֶרְכַּז הָעֵץ יֵשׁ עֵץ
וּבְמֶרְכַּז הַבַּיִת בַּיִת
וְיוֹשֶׁבֶת שָׁם צִפּוֹר אִלֶּמֶת
מְחַכָּה, מִי יִתֵּן לָהּ קוֹל.

יִתֵּן לָהּ אֶמְצַע, דֹּפֶן
מִי זֶה שֶׁקּוֹלוֹ נוֹטֵף
מִקְּצֵה אֲגוּדָלָיו?

יֵשׁ לְהוֹדוֹת
הָעוֹלָם הוּא נְטוּל עֶצֶם,
בָּעֵץ אֵין עֵץ,
בַּבַּיִת אֵין בַּיִת,
וֶאֱגוֹזֵי בֶּכִי מִצְטַחֲקִים
לְמַרְגְּלוֹתָיו.

נורית זרחי היא תופעה ספרותית מקסימה. הקסם השירי משוחח מתוכה מפני שהוא מיוחד לה. ישנם עושי נפלאות נוספים, לא רבים, בשירה העברית, אבל לה יֵש את נשף הקסמים העצמי שלה. היא גם מקסימה את נפש קוראיה, אשר עוברים בשדות שירתה ושומעים מתודעתם ומגופם, שבשדות זרחי העונות מיוחדות. על יצירתה בכלל ועל שירתה בפרט אני מתפתה לכתוב עוד ועוד, אבל בחרתי לומר מילים לא רבות על שניים משיריה. את הערכתי העמוקה והכוללת ליצירתה זכיתי לבטא לאחרונה כשהייתי בראש הוועדה שזִכתה אותה בפרס ישראל לספרות. שתי חברותי לוועדה, חשובות ומעולות, היו פרופ' תמי סוברן ופרופ' חנה סוקר שווגר. ענין זה גורם לי סיפוק ושמחה.
את השיר "נניח" בחרתי גם מפני ישירותו המחשבתית. זרחי שואפת (לדעתי גם במודע וגם לא במודע כבכל אמנות חשובה) לשורר את עומק התוכן עצמו. במובן זה היא אחד הסמנים החשובים והעיקריים של שירת התוכן והעניין. בעינַי עמדה זאת חיונית לשירה בעלת ערך. אין די ב"הדהמת" הקורא באמצעות ביטוי מדמה או מטאפורי כדי ששיר יֵחָשב לטוב. "ראוי" ששיר גם ינגֵן תוכן תודעתי מסוים ובצורה מסוימת. הכותרת של השיר "נניח" מזמנת אותנו לכאורה לעולם ההשערות, הטענות וההנחות. אותו אוֹפק מתמטי, פילוסופי ורוחני. אנו מניחים דברים ללא הרף על שולחן המחשבה שלנו והנחות אלה מייסדות את התנהגותנו האנושית, בין שנודה בכך ובין שנכחיש. מילים נוספות בשיר מבשרות גם הֵן את חומרי התוכן: מרכז, אמצע, דופן, יש להודות, נטול עצם. נוצרֶת כאן קרבה רגשית ותבונית עזה בין הנחה במובן חזקה מחשבתית, לבין הנחה במובן של הנחת דבר במקום מסוים.
השיר נפתח בהנחה חיובית, אשר לפיה לכל מקום וחפץ יש חומר מרכזי המזהה אותו, אולי אפילו מקיים אותו; מעין אטום מוגדל. מיד אחר-כך מסתבר שהנחה זאת מוגבלת מאוד כיוון שאינה מבטיחה כמעט דבר משמעותי. הבית השלישי כבר מסיק את ההנחה ההפוכה: "בעץ אין עץ, בבית אין בית". והסיבה היסודית לכל החוסר הזה היא: "יֵשׁ לְהוֹדוֹת / הָעוֹלָם הוּא נְטוּל עֶצֶם", טענה הגותית-מדעית הניתנת לפירושים שונים. למשל להפשטָה מוחלטת של הטבע, אשר אינה מקבלת כל מציאות חומרית. אוֹ לטענה מתונה יותר, לפיה אכן יש חומר פיזי בעולם אבל הוא אינוֹ המאפיין את העצמים. ייתכן שמדובר בחומר כולל (אולי היולי) אשר אינו נפרם ואינו מגוון, אלא מצוי בטבעו הקבוע בכל חפץ שישנו.
ובתוך הדיון ההגותי הזה ישנה "צפור אִלמת", ישנו "קול נוטף", ישנם "אגוזי בכי מצטחקים". הם אלה שחורגים מהחישובים המפורטים כאן, הם פעמי השירה, מרדני החומר, הכואבים והמשחקים עִמנו. אין בשיר זה ולוּ מעצור שירי אחד, אשר תוקע אותנו באפיסת כוחות, או מנתק את חוטי הפיוט. אנו נטענים במעמקי ההגות ונותרים בפלא השיר.
השיר השני הוא "נפש קטנה". משום מה הוא מזכיר לי במידת מה את תחושת התפילה "אחות קטנה" אשר נוהגים לקרוא לפני כניסת ראש השנה. כאן נפרצים כל הגבולות הגיאוגרפיים והתחושתיים וזאת דווקא מתוך העיסוק בנפש "קטנה". מפני שהיא נפְשית, קטנותה נמדדת בערכים שונים לגמרי. היא מתמלאת במעשי בעליה ובאירועי טבע שונים. היא גם מערערת את מידות הזמן מפני שהיא "עצומת חושך" – גם עצומת עיניים בחשיכה וגם עצומה – גדולה כמוֹ קצווי החושך. האור שיגיע אומנם יאחר, אבל האיחור מסתבר להיות שעה מוקדמת מאוד "לפני הילדוּת". מהי נפש זאת? ביטוי מצומצם של האדם? מרכז חולשות המנסה להתמודד עִם קשיי העולם מעבר ליכולתו? מצבור של תחושות ומעשים אנושיים המופקִים על-ידי בעלי הנפש? מהות אנרגטית החבויה באדמה ובחושך?
שיר אינו אמור להגיע לידי הכרעה, כמעט ש"אסור" לוֹ לשאוף לכך. הנפש הרזה, השבירה והעמידה מקשיבה לפנייתה של הדוברת ואינה מתיימרת לענות. כמו "כנפי פרפרים" או "פריחת אפונה", הנפש הזאת פשוטה ומדהימה, סוֹדִית וטבעית. אין לדעת אִם המשוררת עוסקת בנפש בהיותן מהות אחת, או שכל אחת מהשתיים שומרת, לפחות לכאורה, על עצמאותה הישותית. זרחי מרבה להרכיב יחד את התוֹכֶן העמוֹק ואת פריצותָיו לעבר השובבות, הכאוס ואפילו יופייה של השטות. כפי שבפיזיקה החומר האפל אינוֹ יכול להימדד, אבל קשה מאוד להסביר את היקום בלעדיו, כך בשירת הקסם של זרחי משמיעים קולות הגיוניים את ההמונים, שבקושי ניתן לראותם, ואולי הם עצמם אינם בטוחים בנוכחותם בעולם.

נפש קטנה

נֶפֶשׁ קְטַנָּה, קֵן שֶׁהַגּוֹזָלִים נוֹשְׁרִים
מִבַּעַד קְרָעָיו, אֶחָד, אֶחָד, לָאָרֶץ.
אֲנִי יוֹדַעַת אֶת סוֹדֵךְ –
עִם הַקַּסְדָּה הַגְּדוֹלָה מִמִּדּוֹתַיִךְ אַתְּ מִתְיַצֶּבֶת
כְּאִלּוּ אַתְּ חֲמוּשָׁה.

אֲנִי מְמַלְּאָה לָךְ אוֹתָהּ בַּמֶּה שֶׁאֲנִי חוֹמֶסֶת
מִכָּל הַבָּא לַיָּד, מִזְרָח וּמַעֲרָב,
וְחִבּוֹת אֲרָעִיּוֹת כְּכַנְפֵי פַּרְפָּרִים אוֹ פְּרִיחַת אֲפוּנָה,
וּבְשׁוּרוֹת שֶׁטּוֹבֵי הַמֹּחוֹת קָדְחוּ בִּתְעוּפָה עִוֶּרֶת כַּעֲטַלֵּפֵי לַיְלָה.

חֲפַרְפֶּרֶת, נֶפֶשׁ עֲצוּמַת חֹשֶׁךְ,
אֲנִי שׁוֹלַחַת לָךְ אוֹר בַּשַּׁיָּרוֹת,
שֶׁמַּגִּיעוֹת תָּמִיד מְאֻחָר מִדַּי –
שָׁעָה לִפְנֵי הַיַּלְדוּת.

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp