מֹאזְנַיִם

על "שנות לימוד" מאת גיש עמית / עודד וולקשטיין

"איבי, צינצ'אי, בנדיקטה, ג'ונג'ון, בראיין, כריסטיאן, אביב, גולן, ג'ואנה, ממיקי, סדריק, טלי, פול, דניס, נעמי, אליסה, שילה, ביסטרא, רוחיה, מוניקה, מיקל, מוחמד, ג'וזפין, אנדרסון, איבן, רואן, צ'סמוס, ג'רי, רובס, ראיין, אמירה, אנדריאה, מיכל, יוקרסטו, מג'ד, מימי, אלינה, יונתן, אלכסיי, אבלין, הנסלי, שאנון, בריג'יט, שיילין, אקזוסה. האם יעלה בידי אי פעם ללמוד את שמותיהם?"

  השאלה הזאת היא השער לממואר הנפלא של גיש עמית על שנותיו כמורה ומנהל בשני בתי ספר; במידה רבה, הספר כולו הוא הרחבה אפית של שאלה יחידה זו. בראש ובראשונה, המורה הוא שצריך ללמוד; כדי ללמד עליו ללמוד דבר שאין לו שיעור. בעוד רגע יאציל לתלמידיו יכולות של הפשטה והכללה והמשגה, כדרך הלימוד; בעוד רגע ילמד את תלמידיו להינשא מעל לכוח־הכבידה של שמם ואפילו לשכוח אותו לשעה קלה, כי זאת דרך הלימוד: אתה בא בספרים ובשירים ואפילו שמך־יחידך נעשה למילה הנדברת הלאה משפתיך וקוראת למי שמעולם לא הכרת. אבל המורה הטוב נוצר את שמותיהם של תלמידיו בעודם מפליגים מהם על זרמי תלמודו: אם לא יהיה להם לנמל ובית, מילותיו לא יהיו להם למים. אם לא יהיה שומר חינם לשמותיהם, הם לא יעזו לאבדם בשמותיהם של אחרים.

  קל לראות כיצד שאלתו־חרדתו של המורה־התלמיד מתייצבת כנגד כוחותיה הגסים של ה"מערכת"; מעניין יותר לעמוד על האופן שבו המורה הלומד את השמות משנן את היפוכו הסודי של שיעורו, מגניב תחת לשונו את הפתק האוצר את התשובות הלא־נכונות לכל השאלות שהוא עתיד לשאול. אפילו טבע הלשון נדחק אל גבולותיו בפסקה הקצרה הזאת: כשהעתקתי אותה לצורך כתיבת הרשימה, נאלצתי שוב ושוב לדכא את הדחף לעשות את המעשה ה"מתבקש": לקצר, לסכם, להכליל; להמיר את השמות המתרבים במהירות בחטיבה סולידית של "ידע", לסכור את השטף בתחבושות הלא־מכזיבות של השפה: וכו' או […] או כיו"ב. האוטופיה המסוכנת של השיעור היא לשון שכל שמותיה נכנעו מלפני המדרש והיו למילים. הפסקה הראשונה בספרו של המורה נפתחת בפנינו וכל מילותיה שמות: האם יעלה בידיו לחסות עליהם בזיכרונו מפני רעבונה של כתיבתו? האם ישכיל ללמוד אותם עד הסוד הסותם אותם מפניו, לזכור אותם עד עצם שמם שהוא, תמיד, סירובם להיזכר ואי ניתנותם להילמד; יחידותם שאין לשנות בה, אפילו לא למען שינונה? האם יעלה בידי המורה להציל את שמות תלמידיו משיעורו? ושמא גם: האם יעלה בידם להציל מפיו את שמו־שלו? צ'סטרטון: "העצמי מרוחק יותר מכל כוכב. כולנו נפגעי אותו אסון של הנפש: כולנו שכחנו את שמותינו."

  אנחנו מעניקים לילדינו שמות, מגדלים אותם בבתינו ומדמים שהם שלנו: אבל דווקא זרותם של השמות בפיו של המורה המתקשה מזכירה לנו ששום ילד אינו שייך באמת לשום איש; שהילדים שאנחנו נפרדים מהם לילה לילה בסיפור ונשיקה חיים את חייהם האמיתיים במחילות תת־קרקעיות; שם הם מדברים בשפתם המשונה ומדקדקים בטקסיהם החשאיים – שרידים של ציוויליזציה אבודה, שאנחנו לעולם לא נבין. באחד המקומות שבהם הוא נרעד לעומק התהום הפעורה בינו לבין תלמידיו כותב עמית: "כדי לזכות באמונם של תלמידיי, יהיה עליי להרוס את כל מה שיקר וקרוב ללבי."

  לעיתים נדמה כי הספר עצמו הוא שיעור שעיקרו מחילות ההרס שהוא כורה מתחת לרישומו הגלוי, הנעשות בתורן למנהרות בריחה תת־קרקעיות, שהמורה מדריך את תלמידיו במבוכיהן בעוד אנחנו מאמצים את עינינו אל הלוח. הנה כבר בעמוד הבא מתגלגלת "התהום הפעורה בינינו" בזו "שבין השפה לבין הדברים שאפשר היה לומר, שצריכים היו להיאמר." במהלך ישיבה, "שמות התלמידים מופיעים בטבלה המוקרנת על הלוח, ורכז השכבה מראה את הנתונים […] ומסכם את ההחלטות." משמע, מוחק את השמות באמצעי הבדוק מכולם: הפרוצדורה המוסדית של רישומם – המרתם, שקילתם, כימותם. הרכז מזכיר כדי להשכיח, אבל רשימתו הרעה אינה אלא כפילה מתעתעת של רשימת השמות שבפיו של המורה, המחזה מענה של הסכנות הכרוכות בזיכרון שאינו מחסיר אבן לשִכחה; באחת, שפתו של המורה נגועה – כל שמותיה צלמים ובובות. ואומנם, בשיעור הבא הוא מלמד את "בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ; אפשר שהוא מבקש להעניק לתלמידיו את השיר, אבל בפועל "אני מחלק לתלמידים צילום של השיר" [הדגש שלי]. ניסיונו של המורה לחלץ את הילדים מאדישותם מוסיף לקבע את צלם־השיר במעמד של מכונה שפירוקה לחלקיה עתיד לחשוף את עקרון ההפעלה שלה: "בשיעור הבא אני מחליט לפרק את השיר לפרודות." וכך הלאה, המורה ותלמידיו נדמים כאסורים ללא מוצא בחדר המכונות של הלשון המומתת, עד שלפתע, ללא התראה, הפירוק המכני מתגלגל בהרס של ממש, בשבר שבעדו מתחדשת פעימתם של הדברים החיים והשיר מבקיע מבעד לצילומו: "אני שואל אותם אם אפשר לתקן משהו שנשבר להמון רסיסים; אם אפשר לתקן משהו שהתקלקל מאד."

  איך ככה, פתאום? כי המנהרה הגיעה עד שורשי הבית. באמצע השיעור המורה נזכר פתאום בשמו, ולא יכול עוד הצפינו: "אני חושב על נועה, בת זוגי ואם ילדיי, על הדברים הרבים מספור שיהיה עלינו להרוס בטרם נוכל להיפרד. ההרס איטי כמו אהבה, מפרל כמותה. […] באלימות איטית יהיה עלינו להרוס את עצמנו, בהתמדת מענים סבלנים, כמה זמן, כמה זמן, עד שנהיה צלולים וריקים מאהבה." באמצע השיעור המורה נזכר פתאום בשמו: הוא נתנו בתיבת השיר והניחו לתלמידיו על שפת השיעור. צ'סטרטון: "כולנו שכחנו מה אנו באמת. […] כל הקרוי בפינו רוח ואמנות ורוממות הלב אין משמעו אלא זאת, שלמשך רגע נורא אחד אנו זוכרים שאנו שוכחים."

  במקום אחר נדרש עמית לסצנה מתוך ספרו של איאן מקיואן "הילדים שבזמן", שבה מומחה תימהוני יוצא נגד הקניית כישורי קריאה וכתיבה לילדים בגיל הרך משום שיש בהם כדי "לפורר את הזיהוי המופלא של מילה ודבר." אולי זהו ההקשר שבו יש להבין את חלומו החוזר של עמית "לפרק את בית הספר": להתנקש במילה שעקרה עצמה מן החומר, להרוס את השפה שהלכה לבית הספר והשכילה לאבד את העולם בעודה מדובבת אותו; לקרוע את בית הספר להברותיו. לשוב ולשמוע מתוכו את הבית ואת הספר. ובאמת, הספר הזה עשוי הרבה בתים, הרבה ספרים. והבתים מתפרקים, והספרים נדרשים עד דק עד שכל שמותיהם נישאים עם המילים. אבל לשונו של הספר הזה עצמו מונה אותם – את הבתים ואת הספרים – עם בראיין ומחמד וצ'סמוס ובנדיקטה ואבלין. לשונו של הספר הזה מכתתת מילותיה לשמות, ומחולותיה הנודדים היא עושה לה בית. הנה הפסקה הכמעט־אחרונה בספר הזה, הבית הכמעט־אחרון בשיר הזה – כמעט־שם, ממש בית: "יומי הראשון בעין גדי. אתמול, שלושה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים, פגשתי לראשונה את מורות בית הספר. הן הציגו את עצמן, ואני סיפרתי מעט על עצמי. הבוקר בשעה שש באו המובילים לביתי ביפו, וארבע שעות לאחר מכן הגענו לקיבוץ, והמשאית פרקה את חפציי בפתח ביתי החדש. אחר הצוהריים שכנה הביאה עוגה שאפתה, ודקות אחדות לאחר מכן מישהי הביאה פרחים. לפנות ערב התקשרה חברת קיבוץ והזמינה אותי להצטרף אליה ואל בן זוגה לקבלת שבת במועדון החבר, ולאחר מכן אכלנו יחד בחדר האוכל. ביתי קטן ונעים מאד."