מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

"טוסטי, חריץ בין האצבעות"

על מרק שום-דבר* של נורית זרחי / עודד וולקשטיין

"יום המשפחה קרב ובא, וכל ילד יביא מהבית כיבוד לארוחה החגיגית": המשפט הפותח את ספרה של נורית זרחי נשמע מדי יום משפחה באלפי גנים ובתי ספר. מדי שנה בשנה הוא לוכד את ה"ילד" בקוריהן של זיקות השייכות המיידעות – המועד, המשפחה, הבית; האוכל שהילדים נתבעים להביא הוא תעודה מזהה, רישום פנים כנגד האנונימיות היסודית של הילד – שלעולם הוא ילד: שריד של תרבות שנכחדה, שאנו ניבטים בתימהון נחרד אל פולחניו הסתומים. וכך גם השנה: שמותיהם של הילדים – נאמניה האמתיים של אלמוניותם – נערכים ברשימה הכורכת אותם עם ה"כיבוד" שעליהם להביא. בתנאים אלה השמות אינם קוראים עוד לילדים אלא למאכלים ה"מחליפים" אותם. יחסי החפיפה בין הרשימות מספקים לכל שם "מובן": השמות נדחקים אל המילון, מופקעים מיחידותם ונעשים למילים בנות-החלפה. הרשימות המופיעות זו תחת זו על הלוח הן שיעור תמציתי אודות עולם שלא נותרו בו שמות: "עומר, אוריה, מיכל, אהרוני…. עוגה, פשטידה, פיצה, קציצה."

כשטוסטי, שלא הצטרפה למקהלת הילדים הנעתרים, משיבה לשאלתה של המורה – "ומה את מביאה?" – בשום-דבר, פורצת אל הסיפור שפה אחרת; או לפחות, מילה אחת בשפה אחרת – מילה ראשונה ואחרונה בשפה פרטית, שפתו של השם המסרב לטעום מן הכיבוד; שפה שהיא עצם השם, בדחייתו את שלמוני הבתים וכיבודי המשפחות – בסרבנותו לכל תרגום ובכפירתו בכל תמורה כדי כך שלא נותר אלא לחזור עליו. כך, בניסיונה להסות את המהומה שפורצת בכיתה בעקבות הצהרתה של טוסטי, אומרת המורה: "אני מבקשת שהמהומה תיפסק מייד, ושאף אחד לא יגיד עוד אף מילה." ואחר כך: "היא הביטה בטוסטי. גם היא עצמה ידעה שאין טעם להגיד לה שום דבר." (הדגשים כאן ולהלן שלי).

טוסטי חיה במרווחים שבין המילים, בחריצים שבין האצבעות – היא מונה את הפעימות החסרות ומסיטה את השמות מן הנתיבים המצווים להם את מובניהם: כשהם נצורים בקצה אצבעה, מוצלים מתואם הרשימות החופפות, שום מועד לא יידעם ושום מילה לא תכלילם. ככלות הכול, מהו שום אם לא שם שאצבע חרוצה לו בליבו? כשטוסטי מגיעה לכיתה ביום המשפחה – לבדה, ללא הורים – נדמה שהיא מרימה את מכסה הסיר שהיא נושאת בידיה כדי לגלות לעין כל את השום-דבר שביסוד כל השמות, את רווקותם הנצחית של מי שאך זה שודכו. זרחי ממירה את יחסי ההמרה הכלכליים של הרשימות בתמורה שאי אפשר לסחור בה, בחריץ שחורת הש(ו)ם בטבורו של כל משפט: "וטוסטי, חריץ בין האצבעות, הרימה את המכסה."

 

הילדים מכניסים אצבע, טועמים ונעלמים. אלא שבפועל, הילדים פוקעים מהגיונה המעלים של הרשימה וחוזרים. הם בוקעים מן המילים שעל גבי הלוח ונולדים לסתר שמותיהם: כל השמות הם חריצים בין האצבעות, סודות שלעולם מפרשים בהם בפעם הראשונה. ההורים ההמומים קוראים בשמותיהם של ילדיהם כאילו אך זה גילו כי השם קורא בהיעלמו של הדבר. הם קוראים בשמות ילדיהם כאילו הבינו פתאום, כי גם אם ישובו, ילדיהם לא ישיבו לקריאתם. הם קוראים בשמות ילדיהם כאילו לא קראו בהם מעולם: "אהרון! תות! ערגה! עומר!" אפשר לומר שההורים רואים את ילדיהם לראשונה – עכשיו, כשהם קוראים בדיו הסתרים של היעלמם: הילדים אינם. תמיד. ואינותם שרירה ופועמת: עולם-התשליל שטוסטי מביאה מתהווה בחללה של הלשון ומכניס אותנו למרחב שאין בו עוד שלילות. כל שלילה מתגלה כצורתה המסורסת של הוויה, המתירה כעת את אסורי דימויה בחינגה אופורית, שבה כל מילה מתגלגלת בשם וכל חריץ מצמיח אצבע. אפילו הכחשתה של טוסטי נוכח האשמתה של המורה – "זה לא אני!" – אינה צריכה ליותר מאצבע בין אצבעות כדי להתגלות כהודאה גמורה: "זה לא-אני."

עד שבאה אמא של טוסטי ומאיימת לקלקל הכול בניסוחיה המתחסדים: "כל אחד צריך לדעת לאכול שום-דבר, כי כל כך הרבה פעמים כשרוצים משהו – אנחנו לא מקבלים אותו. מה מקבלים אם לא שום-דבר? זה בסך הכול חיסון להכניס לגוף קצת ממה שאי אפשר לסבול כשזה הרבה בבת אחת…" מה?! לרגע נדמה שהמורה היא המדברת מגרונה של המפלצת; ובאמת, החל מרגע זה ועד לסיומו של הסיפור המורה אינה זוכה לשום ייצוג מילולי או ויזואלי; כאילו המפלצת בלעה אותה. אלא שהמפלצת שבלעה את המורה מחזירה לנו – שוב, בתשליל – את בבואתה של המורה שבלעה את המפלצת; את דיוקנו של החוק, שהשד המתהפך בקרבו הוא שמעניק לו את קולו. את השיעור הזה אפשר ללמוד מכל שיעור: הצבת הגבול לעולם כרוכה באלימות של פריצתו, בחיכוך המתענג עם מה שמוגלה אל מעבר לו: האצבע המורה היא לעולם האצבע הטועמת. אלוהים מדבר תמיד בפה מלא.

ובכל זאת אנו מוטרדים. ה"הסבר" הזה נקלט בקריאה ראשונה כשתל מספר ילדים אחר, כזה החותר לאלף את קוראיו לריסון הדחף ולהסכנה עם עקרון המציאות. הוא כמעט מתחרש למהלכו של הספר עד כה כשהוא מציב את ה"שום דבר" כתחליף סימבולי לאובייקט הבלתי מושג. והרי ההפך הוא הנכון: האובייקט – המאכל הספציפי, האחוז במועד ובמשפחה ובבית – הוא תחליפו הסובלימטיבי של השום-דבר, שאליו תשוקתנו: "כל אחד צריך לדעת לאכול משהו, כי כל כך הרבה פעמים כשרוצים לאכול שום-דבר – אנחנו לא מקבלים אותו. מה מקבלים אם לא משהו?" אלא שה"טעות" הזאת היא לחש ההשבעה של הספר – היא עצם הכישוף. היא החריץ והיא חתימת השם: נורית זרחי. האפולוגטיקה התועלתנית של האם צרה את היצר הקדום בדמותה של הסובלימציה; בכך היא מחסנת אותו מפני כל סובלימציה. משלבש מדי שוטר, אין לפושע אליבי נאמן יותר מנוכחותו בזירת הפשע: משעה שהנאמנות העבריינית לדחף מתלבשת בלשון החוק, ההגבלה מוליכה את נהמתו של האינסוף והחיסון מבריח את הקדחת אל הגוף. כשהוא נוצק בסיר החבוט של עקרון המציאות, יכול רעבונו של לא-אני לשום-דבר למצוא את דרכו אל שולחן האוכל ולגלגל את תאוותו לאין בבולמוס שאינו יודע שובעה: טוסטי מעולם לא שברה את תעניתה אלא גילמה אותה באכילת הכול – "וטוסטי, המפלצת הקטנה, אכלה מכל מה שכולם הביאו: עוגה, פשטידה, פיצה, קציצה, קובה, לוביה, סושי, ספגט, בגט וגלידת תות." כך אמן התענית הקפקאי, המשיב לשאלתו של האמרגן מדוע הוא דבק בצום: "מפני שלא הצלחתי למצוא מאכל שיהיה טעים לי." (מתוך רופא כפרי, בתרגומה של אילנה המרמן). האם אפשר לטעות בנעימתה הילדית-מתפנקת של התשובה הזאת? אמן התענית מסרב לאכול "משהו" משום שיהיה בזה עלבון לתיאבון-הפנתר הטורף-כל שלו; במסירותו לשום-דבר הוא נושא בין שיניו את בשר העולם.

הספר מסכם את עצמו כתהליך חניכתה של "ילדה אמיתית", אלא שאנו כבר למודים מכדי להאמין לו. בפועל, מרק שום-דבר מגולל את תהליך החיברות של מפלצת אמתית – את דרכה של המכשפה להתחזות לסופרת עם מסר, להטיף מסיריה על האצבעות המדפדפות. ואמנם, בעודן הופכות בדפי הספר הזה טועמות האצבעות הקטנות ממרק השום-דבר – אולי בפעם האחרונה: עוד רגע יתעבו, יגדלו לעולם שבו, בניגוד לאמור בספר זה עצמו, תמיד מקבלים מה שרוצים, כאילו באמת הסתפקנו אי-פעם באי-מה:

"הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים.

הלכתי אצל אלוהים

הציע לי את כל החיים

רציתי יותר רציתי את כל החיים."

(יונה וולך, מתוך "תת-הכרה נפתחת כמו מניפה" בעריכת הלית ישורון).

נורית זרחי אינה מחסנת את הילדים לקראת התבגרותם: היא מחסנת אותם מפניה. בצאתם מסיפוריה הם צפונים בשמותיהם, קנאים לילדותם – לפחות כדי אצבע.

______

* מרק שום-דבר מאת נורית זרחי, הוצאת "קוראים", 2005

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp