מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

על ילדות ומזלגות / יערה שחורי

 

כשהבת שלי היתה קטנה מאוד, לימדתי אותה שירים בעל פה. תארו לעצמכם ילדה בת שלוש וחצי שמדקלמת בגאון "צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת/ בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן." ייתכן שאתם זוקפים עכשיו גבה. אמא שלי, אגב, אומנם זקפה את גבותיה כשבתי דקלמה את "ספר שירי" של רחל. "ילדים הם לא כלבי שעשועים שנועדו לתצוגה," אמרה לי במורת רוח גלויה. היא מצאה את כל העניין נפסד, אם לא דוחה. יכולתי ללהג באוזניה על הלימוד כהיזכרות או כגילוי של מה שידענו מראש, יכולתי לדבר על הדיאלוג הסוקראטי בו העבד אינו לומד אלא נזכר במשפט פיתגורס, להצביע על השקע שבין השפה לאף כסימן לאצבעו של המלאך שנגעה בנו וציוותה עלינו שִכחה. למשיח אגב אין שקע כזה. לא אמרתי.

אמי הדליקה סיגריה שגלגלה בעצמה ואמרה, "את לא צריכה ללמד אותה בעל פה מה שהיא לא מבינה." באותה שעה בתי לא שמעה את הוויכוח הזה. היא התרוצצה עם מטרייה עצומה על הדשא, מניפה ומדקלמת. שלוליות נקוו במקומות שבהם האדמה שקעה. לאמי אמרתי, מתגוננת מעט, שאת המקצב והמשקל מרגישים בעצמות, שלפעמים הלמידה בעל פה מקדימה את ההבנה.  
השיר הבא שלימדתי אותה היה של נורית זרחי. עד היום, שבע שנים מאוחר יותר, היא זוכרת אותו.

אבל העניין הוא, שמי שנתנה לי לראשונה ספר של נורית זרחי הייתה אמא שלי.

"יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה דּוֹקֶרֶת,

תָּמִיד כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת."

ככה זה מתחיל. אני עדיין חושבת ששירים הם צידה. הם מאותתים על האפשרות שלנו לעבור בין מסכים של מציאות ולהחזיק משהו שיציל אותנו. שיזכיר לנו מי אנחנו. מי אנחנו יכולים להיות. אבל אולי זה לא בהכרח נכון. מגי נלסון, בהחלקים האדומים, תיארה איך הדם פרץ ללחייה כשמישהו נוסף תיאר באוזניה את כוחם של נראטיבים. אין דבר מצחיק יותר מאשר עצבות, היא אמרה וחזרה אל בקט. כן, גם זה נכון.

הילדוֹת שכתבה נורית זרחי הציגו לי את העולם, גם אם לא היו בדיוק ילדות. הנה, למשל, תנינה המכשפה שגרה עם החתול קורקבן. תנינה הלהיבה אותי, אולי משום שמעולם לא ביקשה להיות נחמדה ויצאה כשידה על העליונה גם כשהפסידה, ולא פעם כישפה אפילו את עצמה. באיוריו של אבנר כץ תוארה פעם כזקנה ופעם כילדה בעלת צמות, עניין שנראה לי אפשרי מאוד. (באיורים של אודליה ליפשיץ, כבר הפכה למעין אישונת שדונית מובהקת). אחר כך הערצתי את רובין מהילדה רובין הוד שביקשה לתקן את העולם והלכתי בצעדיה של צלה אחותה הקטנה. אך בעיקר מצאתי הזדהות שלמה בשתיים שהן אולי אחת: דפנה מילדת חוץ ועמליה מחובשת כתר הנייר. כולן ילדות מזלג, ילדות שלא מצליחות להתאים, שההתנהלות שלהן בעולם נחווית כדקירה, וכן, לפעמים הן באמת דוקרות.

"יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה נוֹעֶצֶת

בְּכָל אֶחָד מִלָּה עוֹקֶצֶת."

 

כשאת מכשפה, מן הסתם קל יותר לצוות על המעלית לקחת אותך לפריזה. כשאת ילדה, המציאות לא נשמעת לפקודות שלך. גם דפנה וגם עמליה, שילדותן נגזרה גם מילדותה של זרחי עצמה בקיבוץ גבע, משתדלות להתאים. אבל הן לא מתאימות. ודומה שגם השוני קורץ להן. הן מהלכות בנעליים סגולות ששכחה מתנדבת על השבילים, הן רוצות יותר מדי או אחרת, הן מבקשות דברים שנתפסים כמגונים. הן מתבלבלות לא פעם בין מחוזות הדמיון לבין החיים שסביבן, ויש מי שמשלמת על כך מחיר. הן נתפסות כמפונקות וחולמניות ומושחתות.

"תָּפְסוּ אוֹתָה אֲנָשִׁים בָּאַף

וְהָפְכוּ אוֹתָה לְיַלְדָּה כַּף,"

אצל גיבורת ילדת חוץ הפנטזיה היא עדיין בעיקר בלבב פנימה ומצטמצמת לדמות הנמר שמתחת למיטה, מוטיב שיחזור אצל זרחי כמשאלה, כהגנה, כפוטנציאל וכאיום. בחובשת כתר הנייר, הסיפור שבו עמליה מצליחה בטעות לכתוב את שמה בעננים, החריגה אל הפנטסטי היא כמעט ללא גבול. הרסן נשבר. הסוסים ברחו. האורווה התפרקה. הבובות מדברות. המוות אורב. שתיהן אגב נדרשות להשתפר: את המזלג מנסים להפוך לכף מעוגלת, ליישר, לחתוך, לחנך מחדש.

"וְכֻלָם מָחֳאוּ כַּפַּיִם וְיָצְאוּ בְּמָחוֹל.

אַךְ הִתְבָּרֵר אַחֲרֵי הַכֹּל,

שֶׁעַכְשָׁיו אֵין לָהֶם בַּמֶּה לֶאֱכֹל:"

מגיל צעיר מאוד נשאתי את המילים של זרחי כמו קמע. אלה היו לא רק האירועים המתארים אלא כוחה העצום של השפה, היופי שנגלה לצד האימה. שוב ושוב חשבתי על דפי, שעוברת לקיבוץ מירושלים עם אמה ופוגשת את אנשי הקיבוץ בעשב הגבוה. חפציהן נבדקים ונמסרים ובהם המזרן של האם שמלא בעשב ים. עשב בחוץ ועשב בפנים ובתווך הילדה. זה היה מעמד כמו מיתי, אפוף אימה, פראות ויופי זר. אבל זאת הייתה רק ההתחלה. על כן יש לשאול כמובן, כמו ששואלים תמיד בסיפורים, ומה קרה אחר כך?

"לֹא עוּגוֹת,

לֹא בָּשָׂר,

לֹא דָּגִים,

לֹא יָרָק,

וּבֹקֶר וָעֶרֶב וְצָהֳרַיִם

הֵם אוֹכְלִים אַךְ וְרַק מָרָק."

האם האנשים שם למדו את הלקח? האם לאחר שהקהו את הקצוות החדים של הילדה הרגישו בחסרונם של אלה? יש לומר בצער מסוים, שלימוד הלקח בשיר "ילדה מזלג וילדה כף" אינו אלא משאלה. אבל כמשאלה היא תקפה מאוד. זו משאלת מוסר ההשכל, משאלת הצדק המוחלט, שיום אחד כולם יראו ויבינו מי היא הייתה ומה עשו לה ויצטערו מאוד. משאלה ששייכת במובהק לתחום הילדות. השפה שבה המשאלה המובעת הופכת לשפת ההשבעה ועל כן גם לשפת השירה. וגם אם הסוף הטוב אינו אפשרי, יש לזכור שגם אי אפשר ליישר את המזלג לכדי כף. ציר הזמן נדרש להתערב, כי המזלג הוא המצאה מאוחרת יותר. לפני שהומצא אכלו באירופה באמצעות סכין וכף. או בידיים. ילדה מזלג הגיעה אחר כך.

 

והערה אחרונה: לילדות האלה, כלומר לדפי ולעמליה (תנינה חורגת גם כאן) אין אב. הן יתומות. חסרונו של האב הוא כאב נורא ומתמיד, שכמעט לא ניתן לתארו. יש להן אם שלא בקיאה בחוקי המקום החדש, אחת שלא צמחה שם, ששונותה היא מקור לקושי, אבל אולי מהווה גם תקווה לעתיד שבו יש מקום להבדל. ובכל זאת נוכחותה הלא יציבה של האם, זו שנעדרת וחוזרת, ישנה ואיננה, אינה רק נחמה. היא גם פצע.

בספרה זיכרונות מן השרוול כתבה זרחי על יוזפינה העכברה שמגיעה עם הטמפלרים לארץ ישראל. גרסה כזאת של הסיפור הציוני עוד לא קראתי, מה גם שיוזפינה הזאת נדמית כגלגול אפשרי ליוזפינה הזמרת או עם העכברים של קפקא. אצל זרחי, הסיפור כולו נמסר כמכתבים של יוזפינה לאמה. לעומת שלל נערי הסיפון, היוצאים להרפתקאות כדי לרחוק ממשפחתם, יוזפינה מכריזה כי: "זו המגרעת היחידה בהרפתקאות, שצריך לעבור אותן בלי אמא."

את ההבנה הזאת בדבר צער הפרידה ההכרחי, קשה לקרוא ללא חיוך, אך היא עמוקה ומשותפת לכל הילדות הכתובות של נורית זרחי ואולי גם לקוראותיהן. ובכל זאת הילדות ההן יֵצאו למסע, יתפקדו כנוסעות סמויות בסיפורים הגדולים, יקראו ויכתבו אותם מחדש.

 

ואין לי אלא לסיים במילים מתוך חובשת כתר הנייר: "וכשעמליה גדלה, כך קרה, בדיוק כך."

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp