דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
על חזי לסקלי / עודד כרמלי
להסתובב באמסטרדם ועל כל גשר לעמוד ולקרוא: הו תעלות נערצות! לדמיין את חזי יוצא ממועדון מפוקפק, כשעוד היו מועדונים מפוקפקים. לא כמו היום כשעל מועדון סקס כתוב "SEX" ועל מועדון גייז מונף דגל, ובשניהם אי אפשר לעשן. אמסטרדם שמרימה קמפיינים נגד תיירים מרוב שנמאס לה, מרוב שאבדה בהמון, מרוב שאין מקום על המדרכה (האופניים) או בתעלות (הסירות), הו תעלות נערצות!
שהיתי באמסטרדם פחות מיממה, ואפילו פטרייה אחת לרפואה למת לא לעסתי, אבל למעט המבורך שפינוזה לא חשבתי אלא על לסקלי. כמו שגרנדה היא לורקה, וליסבון פסואה, וירושלים עמיחי (ולכן אני לא אוהב אותה), אמסטרדם היא לסקלי (והאמסטרדמים אפילו לא מודעים לכך).
געגועים לחזי הם געגועים לעולם שחרב, שבעצמו מתגעגע לעולם שחרב. בחושבנו על עולמות חרבים אנו חושבים על יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, על הארמנים בטורקיה, על היוונים בטורקיה, על הטורקים ביוון. תרבויות מפוארות. תרבויות חיות שיום בהיר אחד פסקו מלחיות והפכו מוזיאליות, והפכו זיכרונות שאפילו לנו הזוכרים קשה להאמין בהם. חזי בא ואומר לנו: כל מעגל חברים הוא עולם. וכל מעגל חברים שחרב הוא עולם שחרב, הוא שואה.
"יצחק" הוא שיר השואה של לסקלי. השיר חותם את מחזור "המשפחה הקדושה", שחותם את ספרו "סוטים יקרים: שירים 1990–1992" ("ביתן", 1994). הספר נערך על ידי לסקלי עצמו, אך ראה אור לאחר מותו ממחלת האיידס. אם כן, המשורר בחר בשיר זה להיות שירו האחרון – ונקל להבין למה. יצחק הוא הנעקד, בהחלט, אך הוא גם הפועל: "יצחק". על משקל מה? על משקל "יזכור". "יצחק עם ישראל על בניו ההומואים העקודים מאיידס". לפנינו אפוא טקס זיכרון, שמנחהו הגוסס מתעקש להצחיקנו דווקא. השיר נפתח כך:
"לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת
אִיצִיק
הָיָה
יְדִיד נֶפֶשׁ שֶׁלִּי.
הוּא מֵת מֵאֵיְדְּס".
כן, יצחק אבינו אינו אלא "איציק", כפי שיחזקאל אינו אלא "חזי" הפמיליארי. זהו איציק, אומר לנו חזי, והוא היה. נשים לב לשבירת השורות: "לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת" – כאילו לפנינו אגדת ארתוריאנית ולא סיפור על חבר מלפני 10 או 15 שנה לכל היותר – "אִיצִיק / הָיָה". איציק היה! הוא היה באמת, והיינו ידידים בנפש, והוא מת מאיידס. ההיזכרות באיציק – ההתעקשות על קיומו של איציק – פותחת תיבת פנדורה חברתית שלמה, מעלה באוב עולם בזעיר אנפין, ובשטף אחד (ללא נקודות) באים:
"פִּיטֶר מֵת מֵאֵיְדְּס (הַמַּגָּפַיִם, הָרִקּוּדִים)
הַנְס מֵת מֵאֵיְדְּס (הָאוֹפֵּרָה)
אַרְט מֵת מֵאֵיְדְּס (אָמָּנוּת עַל־גַּבֵּי גְּלוּיוֹת)
דִּיּוֹגֵנֵס מֵת מֵאֵיְדְּס (יַפָּן)
אוּלִיסֵס מֵת מֵאֵיְדְּס (מוּזֵאוֹן פְּרָטִי)
אֶת שׁוּלַמִּית
חָנַק נַהַג מוֹנִית אֶחָד, סוּרִינָמִי.
(חוּט טֵלֵפוֹן)
נִדְמֶה לִי, סוּרִינָמִי. אֵינֶנִּי בָּטוּחַ
בְּכָךְ.
כָּל אֵלֶּה הָיוּ אֲנָשִׁים אֲמִתִּיִּים".
פיטר, הנס, ארט, דיוגנס ואוליסס, כולם נשמו אמנות, או שהיו אמנים, וכולם מתו מאיידס. שולמית האישה לא מתה מאיידס. אותה חנק נהג מונית סורינאמי (סורינאם היא מושבה הולנדית לשעבר, והולנדים רבים הם צאצאים של מהגרים סורינאמים). לסקלי הגוסס לא בטוח אם חונקה של שולמית היה סורינאמי או לא, אבל הוא בטוח שכל האנשים האלה היו אמיתיים. שיר הזיכרון הוא שיר ביטחון ואי־ביטחון בזיכרון. הוא שואל מה אנחנו זוכרים, ומה אנחנו מתעקשים לזכור ומתעקשים להאמין שאנו זוכרים: "נִדְמֶה לִי, סוּרִינָמִי. אֵינֶנִּי בָּטוּחַ / בְּכָךְ. / כָּל אֵלֶּה הָיוּ אֲנָשִׁים אֲמִתִּיִּים".
ולמה שלא יהיו אנשים אמיתיים? ובכן, כי השמות שלהם חשודים. התחלנו באיציק. מן הסתם ישראלי. אחר כך באו פיטר והנס. שמות נוצריים הגיוניים. "אַרְט", שעושה/אוסף "אָמָּנוּת עַל־גַּבֵּי גְּלוּיוֹת", כבר נשמע כמו התחכמות. דיוגנס הוא שמו של פילוסוף יווני בן המאה ה־4 לפנה"ס, מייסד אסכולת הציניקנים, אבל הוא גם שמו של הביוגרף היווני בן המאה ה־3 לספירה דיוגנס לארטיוס, מחבר "חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים", שמספר על חייהם ודעותיהם של תאלס, אפלטון, דיוגנס וכו' – כשם שלסקלי מספר על חייהם ודעותיהם של חבריו ההומואים באמסטרדם שמתו מאיידס. ואוליסס כידוע הוא שמו הלטיני של אודיסאוס (התעתיק האנגלי של השם הלטיני הוא "יוליסס"). כל אלה אנשים אמיתיים, מתעקש המשורר, ונדמה שהוא עצמו לא מאמין לעצמו, שהוא לא מאמין שנפלה בחלקו הזכות להכירם.
ושולמית? לכאורה היא לא מתה מאיידס כשאר החבורה כי היא אישה. למעשה, היא לא מתה מאיידס כי היא לא עסקה באמנות. אני, אומר לנו לסקלי, עתיד למות לא מאיידס – אני עתיד למות מאמנות. כמו שכתב בשיר "השראה מתוקה", הראשון בספרו האחרון, שטוב לצטט בחוף ימה של תל אביב בלילה ובגילופין: "אֵין גֶּשֶׁם, אֵין שָׁרָב אוֹ פַּחַד / מָוֶת. רַק אָמָּנוּת". חזרה ל"יצחק" ולבית הבא:
"לִפְנֵי שָׁנִים
טִיַּלְתִּי עִם יְדִידִי בֵּנִי (בֶּרְנְהַרְד)
לְאֹרֶךְ אַחַת מִתְּעָלוֹת אַמְסְטֶרְדָּם
(הוֹ תְּעָלוֹת נֶעֱרָצוֹת!)"
"לִפְנֵי שָׁנִים" עומד בניגוד ל"לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת" שפותח את השיר – דהיינו עכשיו אנחנו בתקופה מאוחרת יותר, שאף היא כבר בעבר הרחוק – ו"טִיַּלְתִּי עִם יְדִידִי בֵּנִי (בֶּרְנְהַרְד)" עומד בניגוד ל" אִיצִיק / הָיָה / יְדִיד נֶפֶשׁ שֶׁלִּי". בני אינו "ידיד נפש" כאיציק, הוא סתם "ידיד", ראיה לירידת הדורות. ומדוע בני זה לא היה ידיד נפש? כי הוא לא עשה אמנות. ומדוע בני זה שרד את המגפה? כי הוא לא עשה אמנות.
אך איך לקרוא את הסוגריים המוזרים "(הוֹ תְּעָלוֹת נֶעֱרָצוֹת!)"? לדידי, לא בציניות (דיוגנס). (זיכרון) הביקור באמסטרדם, ההליכה לאורך התעלות העתיקות, מחיה את הנפש העייפה, מחיה את הזיכרון, כך שאת ה"הו" וסימן הקריאה יש לשבץ בכל אחד מהסוגריים הקודמים: "הוֹ הַמַּגָּפַיִם, הָרִקּוּדִים!", "הוֹ הָאוֹפֵּרָה!", "הוֹ אָמָּנוּת עַל־גַּבֵּי גְּלוּיוֹת!", "הוֹ יַפָּן!", "הוֹ מוּזֵאוֹן פְּרָטִי!".
ויש כאן עוד נדבך. השיר כולו הוא (גם) פרודיה שלמה על שירו הנודע של נתן זך, "נגד פּרֵדה" ("כל החלב והדבש", "עם עובד" 1966):
"הַחַיָּט שֶׁלִּי הוּא נֶגֶד פְּרֵדָה.
לָכֵן, כָּךְ אָמַר, לֹא יִסַּע עוֹד, אֵינוֹ
רוֹצֶה לְהִפָּרֵד מִבִּתּוֹ הַיְּחִידָה. הוּא בְּהֶחְלֵט
נֶגֶד פְּרֵדָה.
"פַּעַם נִפְרַד מֵאִשְׁתּוֹ וְאוֹתָהּ
שׁוּב לֹא רָאָה (אוֹשְׁוִיץ). נִפְרַד
מִשְּׁלוֹשׁ אַחְיוֹתָיו וְאַף אוֹתָן
לֹא רָאָה (בּוּכְנְוַלְד). פַּעַם
נִפְרַד מֵאִמּוֹ (אָבִיו מֵת בְּשֵׂיבָה
טוֹבָה). עַכְשָׁו הוּא
נֶגֶד פְּרֵדָה."
לסקלי המיר את אושוויץ ובוכנוולד בריקודים ואופרה, ובהיפוך מלא – האב לא נרצח אלא מת בשיבה טובה, כמו ששולמית לא מתה מאיידס אלא נרצחה סתם כך, על ידי נהג מונית. בתיכונית מדוברת, השיר של זך הוא "שיר שואה", כפי שהשיר של לסקלי זוכה בפוליטיקת זהויות לתווית "שיר להט"בי", אך שניהם כאחד שירי זיכרון – פרטי וכללי. וכך ממשיך זך בבית האחרון:
"בְּבֶּרְלִין הוּא הָיָה
מוּדָעוֹ וִידִידוֹ שֶׁל אָבִי. הֵם בִּלּוּ בַּנְּעִימִים
בְּבֶּרְלִין הַהִיא. אוֹתָהּ תְּקוּפָה
חָלְפָה, אֲרוּרָה. מֵעַתָּה
לְעוֹלָם לֹא יִסַּע. הוּא
בְּהֶחְלֵט
(אָבִי מֵת בֵּינְתַיִם)
נֶגֶד פְּרֵדָה".
גם לסקלי נגד פרדה. מהחברים, מהחיים ומאמסטרדם. לעולם לא ייסע עוד לאמסטרדם. וממילא אין למי. אין את מי לבקר. כולם מתים והוא בבית החולים, גוסס. מול האתוס הזכי של ברלין (לפני) ואושוויץ (אחרי), לסקלי מחפש אתוס לו ולחבריו ההומואים באמסטרדם. בוער לו להדגיש שהם לא "בילו בנעימים" כחייט ואביו של זך אלא רקדו בטירוף וציירו על גלויות והלכו לאופרה. שקראו "הו" והוסיפו סימן קריאה. שלא היו "מיודעים", אלה ידידי נפש. שהיו קוסמופוליטיים, ליברליים, חופשיים.
בהיעדר אושוויץ של ההומואים שתסביר את ריק ההווה, הוא מפברק אושוויץ כזאת מהקצה השני של מלחמת העולם השנייה – והיזכרו בסוגריים של דיוגנס (יפן). כזכור, אנחנו מטיילים לפני שנים עם בני (ברנהרד) לאורך אחת מתעלות אמסטרדם (הו תעלות נערצות!):
"וְאָמַרְתִּי לוֹ: יֵשׁ לִי הַרְגָּשָׁה
שֶׁהַמָּטוֹס שֶׁהִפְצִיץ אֶת הִירוֹשִׁימָה
עָבַר כָּאן וְחִסֵּל
אֶת הַהוֹמוֹאִים הַצְּעִירִים
שֶׁל אַמְסְטֶרְדָּם.
כַּעֲבֹר רֶגַע הִכְּתָה בִּי מַחְשָׁבָה
כְּרַעַם, כֵּן כְּרַעַם:
שֵׁם הַמָּטוֹס אוֹ הַפְּצָצָה הַהֵם, אֲנִי לֹא
מַצְלִיחַ לְהִזָּכֵר אִם הָיָה זֶה הַמָּטוֹס
אוֹ הָיְתָה זֹאת הַפְּצָצָה;
מִכָּל
מָקוֹם
הַשֵּׁם הָיָה:
אָנוֹלָה גֵי.
(הוֹ תְּעָלוֹת נֶעֱרָצוֹת!)."
לסקלי יודע כמובן שאנולה גיי היה שם המטוס שהפיל את פצצת האטום על הירושימה (הפצצה נקראה "ילד קטן"), על שם אֵם הטייס אנולה גיי טיבטס. ולסקלי יודע כמובן שהשם הוא אֵנולה, לא אָנולה, אבל הוא רוצה שיישמע כאילו מטוס האיידס המדומיין שנשלח בשנות השמונים לאמסטרדם כדי להשמיד את הגייז נקרא אנאלי. הוא רוצה שהכול יהיה מכוון, הרה גורל, שהכול יהיה חשוב.
יהדות אירופה הושמדה באושוויץ. עולם שלם שהוכרת באחת. שפה, תרבות, מנהגים בני מאות שנים. גם לנו היה עולם שנחרב, אומר לנו לסקלי, עולם של אמנות ואהבה, ולנו אין אפילו את מי להאשים. אנחנו נעקדנו ללא עוקד. כשאנחנו נגד פרדה, אף אחד לא מתעניין, אבל גם אנחנו נגד פרדה. כולנו נגד פרדה, תמיד. וכולנו נפרדים, תמיד. ומה נשאר? רק התעלות הנערצות (הו תעלות נערצות!).