על ורדים לבנים ועל כמה אמהות של משוררים/ דורי מנור

אני מתקשה להיזכר באילו נסיבות שמעתי בפעם הראשונה על שארל בודלר. סביר להניח שמורתי לצרפתית בתיכון, מדאם חיימון, הזכירה בהזדמנות זו או אחרת את שמו, אף ש"המשורר המקולל" הזה לא היה חלק מתוכנית הלימודים בצרפתית, שבכל זאת שמרה על איזו dignité שמרנית-קלאסית ולא מיהרה לחבוק יוצרים שערורייתיים מדי (גם אם בצרפת נכללה שירת בודלר בתכנית הלימודים זה שנים ארוכות). מה שבטוח הוא שעל ארתור רמבו, הצעיר ממנו בדור, שמעתי קודם. ומה שעוד בטוח הוא שבבודלר לא קינאתי ולו לרגע – נשאתי אליו עיניים, הערצתי אותו, פיללתי לכתוב יום אחד כמותו, אבל לא הייתה בי שום קנאה כלפיו. שונה כל כך היה הדבר באשר לארתור רמבו! ברמבו, אותו משורר-נער גאוני, שאת כל יצירתו כתב בין גיל 16 ו-19, קינאתי קנאה עזה. מדוע דווקא בו? כנראה מפני שהוא היה בערך בן גילי אז. "בכל מתקנא אדם חוץ מבנו ותלמידו", אמר ר' יוסף חוני (מסכת סנהדרין). אולי, אבל אצלי זה היה קצת שונה: קינאתי במי שנתפס בעיניי כחבר ב"קבוצת השווים". קינאתי בתעוזתו, קינאתי ביופיו, קינאתי בגאונותו. שנים לא מעטות עברו מאז, והִנה אני עדיין מקנא.
נפלאות דרכי השירה: בארתור רמבו נתקלתי לראשונה דרך ספר שתורגם לעברית דווקא מיידיש. זאת הייתה מונוגרפיה קטנה של רמבו שכתבה מלכה לוקר, משוררת יידיש ישראלית ילידת גליציה. את ספרה של לוקר מצאתי בחנות לספרים משומשים ברחוב אלנבי, שהתקשרה בתודעתי לסוד ולמין, כי היא שכנה ליד קולנוע תמר שבו הקרינו סרטי פורנו (ופעם אחת אפילו הרהבתי עוז והתגנבתי אליו בחשאי). אבל פרט לסמיכוּת לקולנוע היה עוד עניין: על רצפת החנות, בתוך מכלי פלסטיק גדולים, נערמו כתבי עת ישנים ובהם מגזיני פורנו למיניהם, וכן חוברות "מגעים" האסורות, מגזין היכרויות ותמונות להומואים שהודפס בשחור-לבן ונשלח למנוייו בעטיפת ניילון אטומה. רק פעמיים או שלוש העזתי לרכוש שם גיליון של "מגעים", אחרי שווידאתי היטב שאין בחנות איש מלבדי ומלבד המוכר התמהוני והאפאתי. את החוברת השחלתי בין הררי ספרים, שאיש לא יראה ולא יחשוד, שילמתי בפנים חתומות, ויצאתי אל הרחוב, משוכנע שכל עובר ושב מבחין בכלימתי.
אחד הספרים שנטלתי בערימה יחד עם חוברת "מגעים" היה ספרה של לוקר, וכבר במיניבוס קו 4 מאלנבי לשדרות נורדאו, בדרך חזרה לבית הוריי, פתחתי אותו והתחלתי לקרוא. התעלמתי מההקדשה "לבֶּרל, לזכרו" (ברל לוקר, בעלה המנוח של מלכה, היה יו"ר הסוכנות הציונית בשנות ה-50), ומהפסקאות הארכניות על ספר הזוהר, על ר' משה קורדוברו ועל ר' סעדיה גאון, ופתחתי היישר בפרק הקרוי "מדבריות האהבה".
"חוויות עם נשים לא עלו בידו", קראתי שם. "הוא פונה עורף לנשים מתוך איבה עזה, שנתחזקה מחמת חוסר ידיעה וחוסר ניסיון, והוא הגיע כה הרחק בתפיסתו הילדותית הזאת, עד שראה אף את חייה הפיסיולוגיים של האשה כעלבון לגבר".
בשלב הזה חידדתי את אוזניי ועלעלתי קדימה בנשימה עצורה, עד שהגעתי לפסקה שהוכיחה לי מעל לכל ספק שהחשד שהתגנב לליבי, לא לשווא התגנב:
"כותבת השורות האלה לא היה לה נוח לעסוק במה שהבריות מכנים 'בעיית ורלן-רמבו'. לדעתנו, צריך הקשר המסובך הזה להיות בגדר של איסור, ולא ראוי לשום איש שירצה לחדור לתעלומה זו".
ובכן, אני דווקא רציתי לחדור לתעלומה זו. הו, כמה רציתי! עוד באותו שבוע התחלתי לחפש פרטים נוספים על סיפור האהבה הסוער בין שני המשוררים האלה, פול ורלן ה"קשיש" בן ה-26 וארתור רמבו יפה התואר, הפראי, הצעיר ממנו בעשר שנים – בן גילי אז בדיוק! – שבגיל 19 פנה עורף לשירה, עזב את אירופה ואת כל התפארת, והשתקע בהראר שבאתיופיה, שם עסק בסחר בקפה ובנשק, אולי גם בעבדים. אלא שלא היה פשוט למצוא מידע כזה בעידן שקדם לאינטרנט: בעברית לא מצאתי שום דבר. שום ספר של רמבו או של ורלן לא היה זמין בחנויות הספרים או בספריות, וממילא גם לא ספרים עליהם. רק בחנות הספרים הצרפתית הקטנה של מסייה רוֹבֶּר, ששכנה אז בדיזנגוף סנטר, הצלחתי למצוא את ספרי השירה של השניים במהדורות כיס, ומאותו ערב ואילך הם הפכו לי למה שקרוי בפי הצרפתים livres de chevet, "ספרי מראשוֹת המיטה".
את שיריו המתנגנים, המוזיקליים להפליא של ורלן הבנתי בקלות יחסית. אוצר המילים שלהם מצומצם, התחביר שלהם פשוט, וכל הגאונות שלהם טמונה בנימתם הדקה והמלנכולית, שבידיו האמונות של ורלן, גדול נגניה של השירה הצרפתית, מיתרגמת תמיד למוזיקה נוגה ומסחררת. מהבחינה הזאת, שיריו הזכירו לי את "גשר מיראבו" של אפולינר, שהכרתי בזכות מדאם חיימון. אלא שבשירי ורלן היה משהו שלא היה אצל אפולינר: גם בשירים שאין בהם שום רמז להומוסקסואליות אפשר לחוש אצלו באיזה תו עדין של חריגוּת, של שונוּת, הסתכלות מתמדת משולי הדרך ולא ממרכזה, שלשווא חיפשתי אצל המשוררים העבריים שהכרתי עד אז. גם המוזיקה העדינה וההרמונית של ורלן קסמה לי מייד, ודיברה אליי הרבה יותר מאשר התופים והמחולות הגבריים-סלאביים של שלונסקי, רטוש או אלתרמן, שמלכתחילה עוררו בי רתיעה סתומה. מהרגע הראשון ראיתי בוורלן ידיד נפש. כמה משיריו נחקקו בזיכרוני כמעט מאליהם, ועד היום הם בני-לוויה קבועים ויקרים בחיי.
שיריו של רמבו, לעומת זאת, התבררו כאגוז קשה בהרבה לפיצוח. קראתי אותם שוב ושוב, אבל הצרפתית שלי לא הספיקה להבנת אוצר המילים הרחב, האזוטרי לעיתים, של הנער המזהיר, וגם התחביר הסבוך שלו לא הקל עליי. בספרה של לוקר שובצו כמה משיריו בתרגום אליהו מיטוס, אלא שבמקום הקסם החושני שקיוויתי למצוא הם העלו בפי טעם של עובש ושל חלודה. מתוך הפער הבלתי-נתפס בין רמבו הנער כפי שהצטייר בתודעתי לבין העמלנות המאומצת והמיוזעת של הגרסאות העבריות, הבנתי לראשונה כמה תרגום גרוע יכול להחריב שירה. כך או כך, כדי להבין את השירים של רמבו התחלתי לתרגם אותם לעצמי מילולית, תרגום הססני ורהוי, והסתייעתי במילון הצרפתי-עברי הכחול ובמילון לארוּס כרסתני ותכלכל שקניתי אצל מסייה רובר.
אני מתבונן עכשיו בתרגומים האלה: הם מקופלים עד היום בתוך ספרה של מלכה לוקר, על דפי שורה שנתלשו מפנקס – "אופליה" ו"האורגיה הפריסאית" ו"תנועות" ו"חללי תשעים ושתיים ותשעים ושלוש" ו"האביונים בכנסייה" – ובוודאי היו עוד שלא שרדו. מוזר: לא שבתי לתרגם אף אחד מהשירים האלה אחר כך. בכלל, בניגוד לשירי בודלר, מלארמה, ורלן או אפולינר, משירי רמבו תרגמתי מעט מאוד עד היום. כשאני מהרהר בזה עכשיו נדמה לי שאני מבין מדוע: רמבו חשוב לי יותר בזכות האתוס השירי שהוא מייצג ופחות בשל השירים עצמם. עם כל עוצמתה המהממת, רוב שירתו של "הבעל הגיהנומי", כפי שכינה אותו ורלן (הוא עצמו התכנה בפי שניהם "הבתולה המטורפת"), אינה קרובה באמת לליבי: לא שיריו הכתובים בחרוז ובמשקל ולא שירי הפרוזה המהפכניים שלו מ"עונה בגיהנום" ומה"אילומינציות". אני מקנא בדמותו, אבל חש ריחוק כלשהו מיצירתו. מבחינה בוטָנית יש בשירת רמבו איזה פרדוקס: היא בעת ובעונה אחת אפִלה ובוסרית. שיריו יפים ואדירי כוח, ודאי, אבל הם לא כוס האבסינת שלי.
אני מזהה ולא מזהה את הנער שכתב את התרגומים המילוליים ההם על דפי בלוק הכתיבה הישן. את כתב היד אני מזהה ללא קושי: הוא השתנה פחות משחשבתי, גם מקץ שנים ארוכות של הקלדה על מחשב ואינספור גלגולי חיים. האותיות נוטות לרוב להתחבר זו לזו, אבל הכתב סדור בדרך כלל וקל לפענוח, ואני מופתע לגלות שכבר אז ירדו העי"ן והנו"ן בחדוּת פראית קצת אל מתחת לשורה. קראתי פעם שאופן הגלישה מטה של האותיות ה"תחתיות" מעיד, לדעת הגרפולוגים, על יחסיו של הכותב עם האם: אולַי.
מה מצב האותיות התחתיות אצל רמבו, אצל ורלן? צריך לבדוק. אני נזכר בוויטאלי רמבו, אותה mater dolorosa מעיירת הכוֹרים הקטנה שארלוויל שבגבול צרפת-בלגיה, שנחלצה שוב ושוב לעזרתו של בנה האהוב, האִי-מובן, בכל פעם שהסתבך בצרות. וגם באליזה ורלן, שבביתה במץ שבחבל לורֶן הציגה לראווה, באמצע הסלון, צנצנת שקופה ובה עוּבר-נפל שמור בפורמלין, אחיו הלא-נולד של המשורר.
שנים אחר כך, כאשר ירה ורלן ברמבו שתי יריות בהתקף קנאה נורא ופצע אותו באמת היד, אמו אליזה התייצבה לצידו. והיא עמדה לצידו גם כאשר נעצר והושם בכלא, וכאשר פרשת האהבים האסורה שלו נעשתה נחלת הרבים והפכה אותו לדיראון פריז כולה. והיא הוסיפה לעמוד לצידו גם כאשר כבר היה בן ארבעים ויותר, שתיין מושבע, אחרי שניסה לחנוק אותה למוות ושוב נשלח לכלא, הפעם בגללה.
אני מזהה ולא מזהה את האמהות האלה, את האם הזאת שאוזנה מצותתת תמיד לנפשו של בנה, שאוזנה כרויה תמיד אל כותלי הגולגולת שלו ויודעת את כל המתרחש מאחורי מחיצת רקותיו. על האם הזאת בדיוק כתבתי לפני כמה שנים שיר עברי שכותרתו צרפתית: Les roses blanches, "הוורדים הלבנים":

Les roses blanches

מִתַּחַת לַכֻּרְכָּר שֶׁל גַּן הָעַצְמָאוּת
עוֹצֶרֶת לִי, וְלֹא בַּחֲרִיקַת בְּלָמִים,
סוּבָּרוֹ לְבָנָה (גִּיל שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה. קֵהוּת
חוֹרֶכֶת), וְנוֹהֵג בָּהּ בְּמַבָּט מַשְׁמִים

בָּחוּר. לֹא בְּמֵיטַב שְׁנוֹתָיו, אֲבָל בָּחוּר.
אֲנִי זוֹכֵר שֶׁהוּא טָעַן שֶׁשְּׁמוֹ הוּא רֹתֶם.
אֲנִי הָיִיתִי "לִיאוֹר" בְּמִלְּעֵיל עָכוּר.
הִרְהַרְתִּי: הַדְּבָרִים שֶׁעֲלוּלִים לִקְרוֹת הֵם

אוֹתָם דְּבָרִים שֶׁכָּךְ אוֹ כָּךְ צְרִיכִים לִקְרוֹת.
עָלִיתִי לַסּוּבָּרוֹ. חֻלְצָתוֹ הָיְתָה
מִסּוּג חֻלְצוֹת הָרֶשֶׁת. גֶּבֶר מְעָרוֹת:
רוֹפֵס, רָחָב, שָׂעִיר. הִבְחַנְתִּי בַּבְּלִיטָה

בְּמִכְנָסָיו (נִדְמֶה לִי שֶׁאָמַר: "מִכְנָס").
יָדַעְתִּי שֶׁעָלַי לִטֹּל אוֹתָהּ אֶל פִּי.
נָטַלְתִּי. אוֹר צָהֹב זָלַג מִן הַפָּנָס
הַיְשֵׁר אֶל חֲלָצָיו. הַקֹּר הָיָה מַקְפִּיא

אַף שֶׁהָיָה זֶה חֹדֶשׁ יוּלִי הַנּוֹזְלִי.
("הָאֱלֹהִי", קָרָא לוֹ פַּעַם – לֵךְ תָּבִין –
קָוָאפִיס). לֹא זָכוּר לִי מָה הָיָה גְּמוּלִי
בַּחֲלִיפִין הָאֵלֶּה. לֹא תִּשְׁעָה קַבִּין

שֶׁל חֶסֶד, מִן הַסְּתָם. אוּלַי פְּצִיעָה דַּקָּה
בְּמָה שֶּׁעַד אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה מָתוּחַ.
הַהֶגֶה הִסְתַּחְרֵר מוּלֵנוּ בְּלִי תְּשׁוּקָה
וְהַזֵּעָה נִגְּרָה וְהָרֵיחוֹת שִׁטּוּ אַךְ

הַשֶּׁמֶשׁ לֹא עָלְתָה עַד שֶׁנִּגְמַר הָאַקְט
וּמִשּׁוּם כָּךְ אוּלַי עוֹד לֹא הָלַכְתְּ לִישֹׁן.
כְּשֶׁשַּׁבְתִּי אַחַר כָּךְ הַבַּיְתָה כְּבָר חָמַקְתְּ
לַחֶדֶר, לֹא שָׁאַלְתְּ אִם הוּא הָיָה רִאשׁוֹן

וְלֹא רָצִיתְ לָדַעַת מָה הָיָה חֶלְקוֹ
וּמָה הָיָה חֶלְקִי וְאֵיזֶה סוֹף צִפָּה לִי.
כָּל זֶה הַלֹּא הָיָה יָדוּעַ לָךְ בֵּין כֹּה
וָכֹה, גַּם בְּלִי מִלִּים. עוֹד לַיְלָה אֶדִיפָּלִי

עָבַר עָלֵינוּ. לֹא תָּמַהְתְּ וְלֹא שָׁאַלְתְּ
אִם זֶה שֶׁעֲזָבַנִי לִי הָיָה יָקָר
מִמֵּךְ: בַּחֲדָרֵינוּ אַתְּ חָלַמְתְּ בְּאַלְט,
אֲנִי בְּבָּרִיטוֹן, עַל רֶכֶס הַכֻּרְכָּר

שֶׁמִּתַּחְתָּיו לֹא דְּרָמָה הִתְרַגְּשָׁה הַיּוֹם
אֶלָּא הֶמְשֵׁךְ יָשִׁיר לַיֶּלֶד שֶׁכִּסִּית,
הַיֶּלֶד שֶׁתָּפַח מִזֶּרַע וּמֵחֹם
וְהִתְכַּסָּה כָּל לַיְלָה בְּשִׁכְבָה אַרְסִית

וְכָךְ יָצָא לִרְעוֹת בִּשְׂדוֹת זָרִים, שֻׁמָּן
לוֹפֵת אֶת אֵיבָרָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יָגִיחוּ
מֵחֵמֶת חֲלִילָיו, וְאִם נוֹתַר סִימָן
לְיַלְדוּתוֹ, וַדַּאי סִימָן בִּלְתִּי-הָפִיךְ הוּא –

אוּלַי מֵרוֹץ הַדָּם בְּמַעֲלֶה פָּנָיו,
אוּלַי אִישׁוֹן-יַלְדוּת שֶׁעוֹד נוֹתָר פָּקוּחַ.
רְאִי אוֹתוֹ: עַכְשָׁו קָרוּעַ בּוֹ אֶשְׁנָב,
פִּרְצָה שֶׁלֹּא תּוּגַף כָּל עוֹד תִּהְיֶה בּוֹ רוּחַ.

אֲנִי זוֹכֵר כֵּיצַד מֻקְדָּם לְמָחֳרָת
עַל הַסָּדִין מָצָאת שְׁתֵּי שׁוֹשַׁנִּים צְחוֹרוֹת,
שְׁתֵּי שׁוֹשַׁנֵּי חָלָב שֶׁנִּיחוֹחָן נֶחְרַת
לַנֶּצַח בִּנְחִירַי וּלְעוֹלָם יַחְרֹת,

כְּמוֹ קַעֲקוּעַ, קַו שֶׁל בֹּשֶׁת בְּמַבָּט
עֵינַי, וְתָו שֶׁל שִׁיר בְּתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ פְּנִימָה.
הֵבֵאתִי לָךְ פְּרָחִים יָפִים לִכְבוֹד שַׁבָּת.
הֵבֵאתִי לָךְ פְּרָחִים. אַתְּ עוֹד כּוֹעֶסֶת, אִמָּא?

את שמו של השיר שאלתי מפזמון ישן אחד, שיר מז'אנר השנסון ה"ריאליסטי" בביצוע בֶּרְת סילבה, מהמצליחות בזמרות הצרפתיות של שנות העֶשרה והעשרים, שירדה מגדולתה ומתה רווית אלכוהול וחסרת כול ב-1941. השיר מספר על ילד פריזאי האוסף פרוטה לפרוטה כדי לקנות לאמו לכבוד יום ראשון זר ורדים לבנים, הפרחים האהובים עליה מכול. יום אחד נופלת האם הענייה למשכב ומאושפזת בבית החולים. באין עוד פרוטה בכיסו נאלץ הילד לגנוב ורדים לבנים מהשוק כדי להביא אותם לאמו. מוכר הפרחים תופס אותו, אך כאשר הוא שומע את סיפורו העצוב של הילד הוא מעניק לו את הוורדים במתנה. הילד רץ כל עוד נפשו בו לבית החולים והזר בידיו, אבל בפתח החדר שבו שוכבת אמו מודיעה לו האחות הרחמנייה בפנים חתומות: "כבר אין לך אמא".
האִם כשגדל הילד מהשיר גם הוא אהב גברים? מי חכם ויֵדע. אבל את הפרחים הלבנים האלה מצאתי, שנים אחר כך, בעוד כמה שירים: בשיר הנהדר שכתב קוואפיס על זוג נאהבים צעיר וחסר כל שנהג להיפגש בבית קפה עלוב באחד מרחובות אלכסנדריה, עד אשר אחד מהם מת, וחברו האבל הניח על ארון העניים שלו "פרחים לבנים ויפים / שהלמו את יופיו ואת / עשרים ושתיים שנותיו". ומצאתי אותם גם בשיר נעורים שכתב פייר פאולו פזוליני בפריוּלאנית, שפת אמו. שמו: "אנחת אמי על שושנה" (תרגום: אמוץ גלעדי):

 
אֲנִי מוֹצֵאת אוֹתָךְ עַל הַסָּדִין
הַלָּבָן, שׁוֹשַׁנָּה לְבָנָה,
בְּהַצִּיעִי אֶת מִטַּת בְּנִי
אֲנִי מוֹצֵאת אוֹתָךְ עַל הַסָּדִין.

שׁוֹשַׁנַּת בְּנִי,
אֵיפֹה קָטְפָה אוֹתָךְ,
מַדּוּעַ קָטְפָה אוֹתָךְ,
יַד בְּנִי?

אַתְּ שׁוֹתֶקֶת, חַשְׁדָנִית,
כְּמוֹתוֹ שֶׁבְּשָׁעָה זוֹ
מִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא,
בְּשַׁלְוָתוֹ הַחַשְׁדָנִית!

והנה, בעודי מדפדף בתרגומים המילוליים של שירי רמבו ששלפתי מן הדפים הישנים המקופלים בספרה של מלכה לוקר, אני נתקל ב"אופליה" שלו – שיר שפרח מזיכרוני לחלוטין – וקורא בו כך: "על גל שחור ושליו, שם נמים הכוכבים, / אופליה הלבנה צפה כמו שושן גדול…".

אין מה להתפלא כשנתקלים בְּשירה בתֵמות קבועות כאלה: הן מבטאות איזו אמת על-זמנית, שלא תמיד המשוררים עצמם מודעים לה. שושן, ורד, שושנה – העיקר פה הוא הלובן. הלובן הפורץ ממעמקים, ממצולות הגוף, מתהומות הקרקע, והאם-האשה הנוכחת תמיד, והמוות הלבן המרחף על הכול.
והעדינות, העדינות הלבנה, האינסופית.