מֹאזְנַיִם
דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים
על הנוסח העברי של המחזה “ציפורים כולם“ מאת ווג‘די מועווד / אלי ביז'אווי
בקיץ 2017 המחזאי הקנדי ממוצא לבנוני, ווג‘די מועווד, שחתום על מחזות שעוסקים בשבר ובכאב של מולדתו (״שרופים״), החליט לחצות את הקו האדום שלו ולהתמודד לראשונה גם עם הכאב של האויב, אנחנו. נאמן לתחושת בטן חזקה הוא בחר לוותר על הצרפתית כשפת המחזה, מתוך רצון להיות נאמן לשפות של הדמויות (אנגלית, גרמנית, ערבית ועברית) וקיבץ להקת שחקנים יוצרים ומתרגמים מצרפת, ישראל, סוריה, יוון, שווייץ, גרמניה וקנדה. להפקתו הראשונה כמנהל תיאטרון La Colline – Théâtre National בפריז קראו ״ציפורים כולם״. זוהי סאגה המשפחתית שמתודלקת על ידי המציאות האלימה של אזורנו, במהלכה מצליח מועווד לפרק על הבמה לגורמים את מושג הזהות שמפרק אותנו ביום יום.
עלילת המחזה, בקצרה: בספרייה בניו יורק נפגשים איתן, סטודנט יהודי למדעים ממשפחה גרמנית־ישראלית, וואחידה, סטודנטית אמריקאית־מוסלמית להיסטוריה, ומתאהבים. כשאיתן עומד להציגה בפני משפחתו בארוחת ליל הסדר, עימות עם אביו מתניע שרשרת של אירועים דרמטיים שנעים בין ניו יורק, ירושלים וברלין ובין העבר וההווה המדממים של אזורנו.
בחוויה האישית, היה זה פרויקט תיאטרלי שבו הדינמיקה בין החומר הדרמטי לבין הדרמה שבציווּת האנושי בחדר החזרות הייתה ייחודית ומסעירה. סורים, גרמנים, ישראלים וצרפתים, נוצרים, יהודים ומוסלמים בני שלושה דורות שונים נעים בין שפות, מערבולות, תהומות ורגעי חסד, שותפויות גורל, נקודות־מפגש ומבואות סתומים הן בעולם הפנימי של המחזה והן מסובין סביב שולחן החזרות. ההצגה זכתה להצלחה שאיש לא ציפה לה ורצה במשך ארבע שנים תוך שנולדות לה עוד ועוד גרסאות בת במדינות שונות. הצוות המקורי ובו לאורה ריבלין, רפי תבור, רפי וינשטוק ודריה שיזף ״שלנו״ הפך ממש משפחה. הקונטרסט בין מחזה מפוכח, כואב, אמיץ ומטלטל, שמסתכל למציאות באדום של העיניים, לבין העובדה שעל הבמה פועם עולם שאין בו גבולות של שפה, דת ולאום – מייצר רגעים של אוטופיה מפוכחת לצד כאלה של ייאוש תהומי. זה מונומנט חי ונושם של אנושיות על כל גווניה; הסאגה המשפחתית האינטימית הזאת מציגה פנים רבות, בשפות שונות ובזוויות ראייה מדויקות עד דקירה של השְנאות, הטראומות והאידיאולוגיות של אנושיותינו המרוטה ואזורנו החבול – כל זאת בלי שמץ של דידקטיות או שיפוט. מניפה בלי מניפסט, כזו שלא מאפשרת לאוטומציות של כל צופה שהוא ״לנצֵח״ ומחייבת אותו להתבונן, להקשיב, לכעוס ולכאוב, ולטעמי גם להתמודד עם האמונה העיקשת, המבצבצת מבין הסדקים, של יוצרהּ ושותפיו ברוח האדם.
וסגירת מעגל קטנה: באחד מערבי החזרות התבדחנו ווג׳די ואני נוגות על כך ששני אנשים שנולדו במזה״ת על אותה רצועת חוף, במרחק 200 ק״מ זה מזה, צריכים להרחיק עד פריז כדי להיפגש. שאלתי אותו איזה מחזה שלו היה הכי רוצה שיתורגם לעברית ויוצג בישראל. הוא מייד ענה ״קו החוף״. אני לא שאלתי למה. בקיץ 2022 עלה ״קו החוף״ בבימוי של שי פיטובסקי בתיאטרון אלעד באילת, קרוב מאי פעם למקום, לאנשים, לשברים ולתקוות שבעקבותיהם נכתב.
"ציפורים כולם" עתיד לעלות בתיאטרון בית לסין.
תרגום: אלי ביז'אווי
6] דלת.
וואחידה מדפקת על דלתה של לאה.
וַואחִידָה: תפתחי! תפתחי! (דופקת.) אני יודעת שאת שם… (דופקת.) תפתחי, לעזאזל איתך, תפתחי. תפתחי את הדלת הזאת, כלבה.
לֵאָה: תפסיקי! את תכאיבי לעצמך ותהרסי את הדלת.
וַואחִידָה: תפתחי לי!
לֵאָה: מה את רוצה?
וַואחִידָה: איתן גוסס!
לֵאָה: תתקשרי למשפחה שלו!
וַואחִידָה: את המשפחה שלו!
וואחידה שוב דופקת. לאה פותחת.
לֵאָה: מה את רוצה ממני!
וַואחִידָה: צריך להודיע להורים שלו!
לֵאָה: אני לא יודעת על מי את מדברת!
וַואחִידָה: ההורים של איתן!
לֵאָה: מי זה איתן?
וַואחִידָה: את סתומה או מה! הוא היה איתך כל השבוע!
לֵאָה: הגיע בחור, לא היה לי מושג מי הוא, אפילו לא ידעתי שהוא קיים.
וַואחִידָה: אתם דיברתם, אתם אכלתם יחד!
לֵאָה: מתי?
וַואחִידָה: כל יום!
לֵאָה: זה מה שהוא אמר לך?
וַואחִידָה: כן!
לֵאָה: הוא שיקר לך!
וַואחִידָה: למה שיעשה דבר כזה?
לֵאָה: אין לי מושג! אבל לא ראיתי אותו מאז והוא שיקר לך.
וַואחִידָה: אני לא מבינה! אתם לא דיברתם?
לֵאָה: לא! עכשיו תלכי!
וַואחִידָה: בשביל זה הוא בא הנה! הוא חשב שתוכלי לענות על השאלות שלו!
לֵאָה: הוא טעה!
וַואחִידָה: הוא רצה לבקש ממך שתספרי לו על אבא שלו…
לֵאָה: לכי מפה!
וַואחִידָה: מי זה דוִד, הבן שלך…
לֵאָה: אני לא יודעת! תלכי!
וַואחִידָה: את כן יודעת! את יודעת ואיתן יודע שאת יודעת!
לֵאָה: מה אני יודעת?!
וַואחִידָה: מי זה אבא שלו. מי זה דוד, מי הבן שלך! הם הגיעו מברלין לחגוג את פסח עם איתן בניו יורק. בעלך לשעבר, שכחתי את השם… איך קוראים לו.
לֵאָה: גם אני שכחתי את השם!
וַואחִידָה: אתגר! ודוד ונורה, ההורים של איתן. הוא לא סיפר לך כלום? הוא לא סיפר לך מה קרה?
לֵאָה: מה קרה?
וַואחִידָה: הארוחה. ערב פסח. איתן התעקש שהשנה הם יבואו. אני תמיד בא אליכם לברלין, תבואו אתם הפעם! אני אראה לכם את הקמפוס, את המעבדות, את הספרייה, אכיר לכם את החברים! אז הם באו וכולם התחילו לדבר על קווי אורך וקווי רוחב: ברלין יותר צפונית מניו יורק ושם כבר אביב שם ובניו יורק, שהיא בקו הגובה של מרסיי, עדיין שלג! הוא לקח אותם למוזיאונים, פארקים בתי־כנסת, פסל החירות, הוא לא חסך בכלום, הוא אפילו הזמין רב לארוחה, לַסֵדר, כדי לשמח אותם, כמיטב המסורת!
לֵאָה: למה?
וַואחִידָה: כדי להציג אותי בפניהם! אותי! להגיד להם: אני אוהב מישהי כבר שנתיים ולמישהי הזאת קוראים וַואחִידָה.
7] סדר.
ניו יורק. ליל־סדר.
אתגר, דוד, נורה, רב, איתן.
בינהם וואחידה מגוללת בפני לאה את הסיפור.
נוֹרָה: וַואחִידָה?! לאיתן תמיד היה הכישרון להפתיע אותנו.
אֶתְגָר: איתן, נכד יקר שלי, תן לי לחבק אותך, בוא. אתה שִמחת זִקנָתי, מתנה מאלוהים, אוצר קטן שלי, אהבה גדולה שלי!
רב: את לא יודעת כמה הבן שלך מעריך אותך.
נוֹרָה: אז אתה ידעת מזה?
רב: איתן בא להתייעץ איתי.
נוֹרָה: אה! אתה הצעת לו לערוך את הארוחה הזאת.
רב: זה זמן טוב לבשורות טובות.
אֶתְגָר: ואיזו בשורה!
נוֹרָה: אח… איתן… אתה יחיד במינו.
אֶתְגָר: איזה חדשות נפלאות!
נוֹרָה: איפה מצאת את הרב הזה? אתה מדבר גרמנית כל־כך טוב!
רב: הגרמנית שלי די בינונית. המשפחה שלנו במקור מדרום אפריקה היגרה לרומניה, אבל לחלק שדובר גרמנית, שסופח בהמשך להונגריה. סבא שלי היה רב גדול, לא הכרתי אותו כמובן, הוא עלה בעשן עם כל השאר אבל אמא שלי העריצה אותו ונעשיתי רב קצת כדי למצוא חן בעיניה. אמא לא כל־כך טיפלה בי בגלל הטירוף של אותם ימים. הייתי עוד צעיר כשהיא הפסיקה לדבר אנגלית והסכימה לדבר רק גרמנית, אז כדי שאוכל לדבר איתה למדתי את השפה.
נוֹרָה: סיפור מרגש…
רב: תודה. טוב. נמשיך. "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם".
דוִד: אם היית רוצה להכאיב לנו לא היית מתנהג ככה.
אֶתְגָר: דוד, אל תלך ראש בראש עם החיים.
דוִד: מי הולך ראש בראש עם החיים?
אֶתְגָר: הבן שלך מאושר, זה מה שחשוב
דוִד: יש דברים שאנחנו לא מוכנים לקבל. אני לא אומר דברים רעים, רק כאלה שאנחנו לא מוכנים לקבל.
אֵיתָן: בכל אופן אני לא מבקש את ברכתכם.
דוִד: לא על זה מדובר! זה החיים שלך, אתה חופשי, אין חוק שאוסר עליך לאהוב את מי שתרצה, אבל יש חוק אחר עתיק יותר, חוק קדמון, שמקורו בדם אבותינו, שהופך אותנו ערבים זה לזה.
אֵיתָן: לא מתחשק לי להרגיש אשם!
דוִד: כאן השגיאה שלך.
אֵיתָן: אני שוגה בזה שאני לא רוצה להרגיש אשם?
דוִד: אתה שוגה וטועה.
אֵיתָן: אני טועה.
דוִד: אם היית מכיר טוב יותר את תחושת־האשמה, אם היית נושא אותה כמוני, לא היית מעמיד אותנו היום במצב הנורא הזה…
אֶתְגָר: דוד, אל תעמיס על הילד.
דוִד: הייתי סובלני מדי, לא החדרתי בך את תחושת האשם, לא הצלחתי לגרום לך להבין את העוצמה שלה.
אֵיתָן: אני מדבר איתך על אהבה, אתה מדבר איתי על אשמה.
נוֹרָה: אבא שלך מדבר על אשמה בתור רגש בסיסי שעושה אותנו אמפתיים יותר, רגישים יותר לסבל של הזולת. האם אני שוגה בכך שאני מפר את הכלל ומה עלי לעשות בשביל לתקן את השגיאה שלי?
אֵיתָן: לעזאזל, אמא, אני הבן שלך, לא פציינט שלך.
נוֹרָה: זה לא משנה, ואבא שלך צודק. היעדר תחושת אשמה זה מאפיין של פסיכופתים שעבורם האחר הוא רק אובייקט. אני רואה אותם משתרכים יום יום אצלי בקליניקה.
דוִד: אני מדבר איתך על אשמה שהיא מתנה. אשמה שייחודית לעם שלנו. שאף עם אחר לא יכול לחוש מפני שהיא נולדה מתוך הסבל שעברו אבותינו ואבות אבותינו. האשמה של מי ששרד. היא מנחה כל אחת מהבחירות שלנו ומשחררת אותי מהכול. אני חושב על מי שקדמו לי כדי לומר לעצמי שהסבל שלי זה כלום. אלה ענקים ואנחנו גמדים ואם אנחנו רואים אור יום זה כי הם נושאים אותנו על כתפיהם. איש לא הרגיש את חיבוקו של האין כפי שהם הרגישו. וגם אם יום אחד הייתי צריך לעבור את מה שהם עברו הייתי צריך להגיד לעצמי שאני עובר את זה רק אחריהם. אנחנו לנצח אשמים בזה שאנחנו חיים וזאת מתנה. הדבר הכי טוב שאבותינו נתנו לנו, זאת תחושת האשמה הזאת.
רב: היינו ביציאת מצרים, אנחנו יכולים להמשיך.
אֶתְגָר: רעיון טוב…
דוִד: איך האישה הזאת יכולה לקוות לעשות אותך מאושר?
אֵיתָן: איך אתה יכול להגיד דבר כזה? היא לא…
דוִד: מה?
אֵיתָן: מה?
דוִד: למה אתה מתעקש?
אֵיתָן: תגיד את זה!
דוִד: זה ברור.
נוֹרָה: הוא שואל אותך שאלה, תענה לו.
דוִד: כואב לי מדי לשמוע אותו אומר לי מה שהוא אומר לי!
אֵיתָן: היא ערבייה? זה העניין?
דוִד: אל תגרום לי להגיד מה שאני לא רוצה להגיד! לא קיללתי אותה, אני לא רוצה לקלל אותה. אני בטוח שהיא בן אדם טוב, והיא בלי ספק נפלאה כי אתה (הרי) אוהב אותה! אני סומך עליך! תמיד היה לך חוש לאנשים ואין לי ספק שייתכן שמדובר באישיות אמיצה ויוצאת דופן!
אֵיתָן: היא לא יהודייה?
דוִד: אל תמשוך אותי בלשון.
אֵיתָן: זה מגוחך! זאת קלישאה! זה לא יכול להיות!
דוִד: לא, היא לא יהודייה!
אֵיתָן: אתה בכל זאת אומר את זה!
דוִד: אני אומר את זה כן תפסיק לסתור אותי הנה היא לא יהודייה! היא לא משלנו. לעזאזל! לעזאזל!!! שייסה! שייסה! הנה!!! אתה מכריח אותי לשלול כשאני לא רוצה לשלול אף אחד! אתה חושב שאני נהנה לומר על בן אדם שהוא כן או שהוא לא? ולבן שלי? אין לי שום דבר נגד אף אחד וזה הולך ונעשה מגוחך כי אתה שֹם אותנו במצב שמאלץ את כולנו להיות מגוחכים!
אֶתְגָר: דוד. היינו באמצע קריאת ההגדה.
דוִד: ההגדה אומרת "והגדת לבנך" את האמת!
רב: אין אמת אחת, זאת אמת אחת. [מכמה]
אֶתְגָר: אתה צודק אבל אתה לא יכול לכפות את האמת שלך.
דוִד: אבל אני יכול לכפות עליו את זו שאתה העברת לי. איתן, תסתכל על העיניים שלו, על הידיים שלו!
אֶתְגָר: מספיק…
דוִד: האיש הזה, אבא שלי, סבא שלך, ראה את אמא שלו נורֵית למוות לעיני המון אדיש בירידה מרכבת־בקר ומאז קול הנפץ הזה – תרצה או לא, מוטלת עלינו, עליי, עליך, על הילדים שלך והילדים של הילדים שלך, אחריות של מי ששרד כי אף אחד לא יישא את טעם האפר האבוד של משפחותינו הנעלמות במקומנו.
אֵיתָן: במה האחד מונע את האחר?
דוִד: אתה לא יכול לכַלוֹתֵנו גם אתה!
אֵיתָן: במה לאהוב מישהי תורם לזה!
דוִד: המדור לדור, הבשר, הדם.
אֵיתָן: מה אתה מבין בבשר ודם, אתה? מה אתה מבין בחומרים שמהם עשוי אדם? מה אתה מערבב ככה תורשה ומורשת?
דוִד: מה הופך אותך ליהודי? תענה לי, מה, מי? איתן, מי? מי עושה אותך יהודי?
אֵיתָן: אמא שלי.
נוֹרָה: אתם יורדים מהפסים, מורידים אותנו מהפסים ומרעילים לנו את החיים, שניכם!
דוִד: והילדים שייוולדו לה ממך, הם ייוולדו יהודים עם השם שיש לה?
אֵיתָן: אבל לא מזיז לי שהילדים שלי לא יהיו יהודים!
דוִד: זה (בדיוק) מה שאני אומר!
איתן: תודה לאל, הם יהיו פטורים מהעול הזה, חופשיים!
דוִד: זה מה אני אומר! אתה שותף להכחדה [שלנו], ואתה לא מתבייש בזה ואתה מבייש אותנו, אתה מבייש את הזיכרון של סבא שלך.
אֶתְגָר: מה פתאום!
דוִד: ואתה עוד מעז להגיד לי את זה בשפה של התליינים!
נוֹרָה: זאת שפת־האם שלו, אין לזה שום קשר לתליינים, תפסיק גם אתה להתגרות בו! שיאהב אותה לעזאזל, שיאהב! תפסיקו! אני נהיית חולה מלראות אתכם ככה! מי אמר שזה יחזיק מעמד. הוא לא הודיע לנו שהיא בהיריון, היא לא בהיריון? היא בהיריון?
אֵיתָן: אמא…
נוֹרָה: היא לא בהיריון! זה יחלוף, תהיה לו התנסות, חוויה, זה יפתח אותו לתרבויות אחרות, זה טוב מאוד!
אֵיתָן: לא! זה לא יחלוף!
נוֹרָה: תשתוק כבר…
אֵיתָן: לא הייתי מביא אתכם הנה אם זאת הייתה רק חוויה!
דוִד: אז לְמה הבאת אותנו הנה?
אֵיתָן: היית מעדיף שאני אודיע לכם על זה במייל?
נוֹרָה: אבל למה אתה עושה את זה?
אֵיתָן: למה אני עושה מה?
נוֹרָה: אתה מתעקש…
אֵיתָן: מה את רוצה שאני אעשה? אני אוהב אותה! זה פשוט!
נוֹרָה: אתה טיפש או מה? אתה מכיר אותנו, אתה מכיר את החיים שלנו, אתה מכיר אותנו! תחשוב קצת, לעזאזל!
אֵיתָן: על מה? על מה את רוצה שאני אחשוב? אני פשוט אוהב אותה!
נוֹרָה: "פשוט אוהב אותה", מה אתה מטומטם? זה הורס אותנו! זה הורס אותנו! זה לא מדעי־האטום! זה לא פילוסופי, לא היסטורי, לא פוליטי, לא תיאולוגי, לא פסיכואנליטי! זה פשוט! זה שם אותנו משני צידי מתרס, זה מפריד בינינו וזה הורג אותי.
אֵיתָן: במה לאהוב מפריד, במה לספר לך על זה הורג אותך!
נוֹרָה: לא מה שאתה אומר הורג אותי, אלא זה שאתה מתעקש לשסות אותנו זה בזה, זה מה שהורג אותי! זה מה שהורג אותי! אני לא יכולה להגיד לך לא לאהוב את האישה הזאת בניגוד לדעת אביך כי אני אהבתי את אבא שלך בניגוד לדעת אבי! אתה לא משאיר לי ברירה! אני מוכרחה להסכים איתך ואני מוכרחה להיות נגד אבא שלך ואני שונאת את זה, אתה שומע אותי? לא בגלל שאני לא אוהבת אותך, להפך, אלא בגלל שאני אוהבת את אבא שלך וזה קורע אותי! איתן! לעזאזל! אנחנו אוהבים אותך! דבַקתי בחיים שלך בלהט שלא הכרתי; רציתי שהחיים שלך יהיו פיגוע נגד כל האידיאולוגיה של ההורים שלי, העקרונות שלהם, הקומוניזם המחורבן של המזרח המחורבן בצל החומה המחורבנת והארגונים המחורבנים, וההטפות המחורבנות והדוֹגמות המחורבנות שלהם שקרעו לי את הילדוּת לגזרים! אני נאכלתי, נטרפתי, עוכלתי ואז חורבנתי במחראות־האידיאלים, האוטופיות והחלומות של ההורים שלי! והם עוד הורידו את המים: הם הוציאו את אח שלי מדעתו וגרמו לאחותי לתלות עצמה אתה שומע? ואת החבל סביב הצוואר שלה אני מרגישה עד היום! אז כשהצגתי להם את אבא שלך זה היה כאילו ירקתי להם בפרצוף!
אֵיתָן: אז? בדיוק!
נוֹרָה: בדיוק! אתה מבין לאיזה מלכודת אתה מכניס אותי! אתה יורק בפרצוף של אבא שלך ואני לא יכולה לבחור בין שניכם!
אֶתגר: נורה, אתם לא יכולים להיות שניכם נגדו!
אֵיתָן: אני לא יורק בפרצוף של אבא שלי!
נוֹרָה: אז מה אתה עושה כשאתה אומר לו שאתה רוצה לחלוק את חייך עם מישהי לא־יהודייה? שאתה רוצה לחלוק את חייך עם ערבייה? אתה יורק לו בפרצוף פעמיים! כי אם הוא לא רוצה להגיד את המילה, אני אעשה את זה, כי אני לא אכפת לי, אין לי שום דבר נגד ערבים: היא ערבייה, היא האויבת שלו ואתה לא יכול להאשים את אבא שלך שככה הוא מרגיש! אפשר לבוא בטענות ליהודי שנפגע אם ב־46' הבן שלו בא ומודיע לו שהוא עומד להתחתן עם גרמנייה טובה, בלונדינית וצחורה עם עיניים כחולות!
זה חקוק במקום הכי ראשוני במוח של כולנו פה! אף אחד, אף לא שבט אחד, מסוגל לראות את הבן שלו עושה דרכו לחיקו של האויב. זהות־הקבוצה! זה שורש הרע, האומללות של המין האנושי! ההורים שלי הסתירו מאתנו שאנחנו יהודים, לא כדי להגן עלינו אלא כי הם רצו שנהיה קומוניסטים! קומוניסטים! ואני, כל הילדוּת שלי, כל הזמן אמרתי לעצמי, אח, מסכנים היהודים בקרמטוריומים ואני הגרמנִייה הרעה עשיתי להם את זה בלי לדעת שאני יהודייה בעצמי! וכשבגיל שבע עשרה, גיליתי את זה לגמרי במקרה, ההורים שלי אמרו לא! יהודייה זה שום דבר, זה לא קיים! הזהות שלנו זה הקומוניזם! מתוך דוֹגמה, בלי להגיד לנו שום דבר, תוך יום אחד, הם נפטרו מהסיפור שלנו כדי להכתיב סיפור אחר! הזהות שלנו זה הקומוניזם! זהות הקבוצה! תכתיב! הנחתה מלמעלה! אלה בראש. אני שונאת אותה את האַלָה הזאת! היא הכבשן! היא הטורפת! המכבש! יצא לך פעם לראות מכבש מורח זפת על דרך כפרית יפה? שום דבר לא עומד בדרכו! ואנחנו, אנחנו נמלים קטנות על דרך כפרית יפה! מה יכולה לעשות נמלה מול מכבש? כלום! ככה זה! צריך להיכנע וזהו! והיום הערבים הם האויב של אבא שלך. ככה זה! זאת עובדה! זה מצער אבל זה ככה. יש אוקיינוס של ערבים שרוצים בהשמדת ישראל. זה לא איזה עניין פעוט! זה המצב, ככה זה! אז אתה, שבשבילך הכל זה רק מולקולות, לא יכול להגיד לאבא שלך שאתה אוהב את מי שאתה אוהב בלי להבין שזה מרסק אותו!
אֵיתָן: ובכל זאת [כמו שאמרת] ככה זה! ככה זה! מה עושים?
דוִד: אתה יורק לי בפרצוף ומעליב אותי. זה מה שאתה עושה! יהיה לך האומץ?
אֵיתָן: כי אתה לא מעליב אותי? אתה לא יורק לי בפרצוף?
דוִד: אם אתה רוצה לדבר איתי, תדבר איתי בעברית.
אֵיתָן: אני אדבר איתך איך שאני אדבר איתך ואיך שיצא לי! אתה מוחץ אותי! אתם מוחצים אותי, בלי שאני אבין למה!
רב: כולנו נושאים בנטל, איתן…
אֶתְגָר: נטל אדיר רובץ על הכתפיים שלנו מזה דורות ואנחנו מוחצים את הילדים שלנו.
דוִד: הצטברות־הכאב מהגָלוּיות הראשונות ועד אפר־המחנות לא מותיר לנו ברירה. ואנחנו חוזרים על זה בכל פסח ואנחנו נשיר את זה שוב עוד מעט: "שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם".
אֵיתָן: אז למה סבא שלי שכאן, שיצא מאפר־המחנות, למה הוא לא מוחץ אותי? למה אלה המילים של אבא שלי, שלא היה שם, שלא חווה דבר מהאירועים, שמרסקות אותי? ולמה זאת האהבה של אמא שלי שהורגת אותי? למה? כשהיא מסוגלת להגיד לי באותו משפט אני מבינה אותך אבל לא אני אגן עליך? למה?
אֶתְגָר: איתן, ההורים שלך מטורפים עליך!
אֵיתָן: אז למה הם לא מקבלים אותי? אתה מדבר איתי "מדור לדור", על העברה בין דורית, כשזה בדיוק מה שמעסיק אותי כל החיים! למה אתה מחייך עכשיו? למה זה מצחיק אותך? אין לך מושג לִמי אתה זורק את המושג הזה! אתה לא מבין שום דבר ממה שזה באמת אומר, אתה מרעיל אותי עם כאב־העבר שאותו עלי לשאת עד שיחנוק לי את החיים כשאני בעמדה הכי טובה לדעת שאין דבר כזה העברה של כאב! אין כלום! כאב לא עובר מדור לדור! יש רק תאונות, אתה שומע מה אני אומר לך! אני אומר לך את זה בעברית! התנסויות של אדם במהלך חייו לא משפיעות על אף אחד מהכרומוזומים שלו, לא משנה כמה ברוטלית ההתנסות! חרדה היא לא המקור לאף סוג של סרטן, שום דבר לא נצרב, שום דבר לא משתנה! הגנים שלנו אדישים לקיומנו! אדישים! הכרומוזומים שלך לא נושאים את הטראומות של אבא שלך! אושוויץ על כל זוועותיו לא השפיע ולו על גֵן אחד ולו על הדי־אן־איי הכי קטן של סבא שלי. תשמע מה אני אומר לך: ב־1966, כשהזרע של אבא שלך הפרה את אמא שלך, לא היה בתוכו שום מחנה ריכוז! אל תלך, שב, אתה תקשיב לי! התורשה שאתה מדמיין לא קיימת, ההעברה הבין דורית האחת והיחידה שקיימת היא הגנטיקה והגנטיקה חירשת, עיוורת לכל השפעה, לכל כאב! זה לא בדם, זה לא בעור! זה [רק] בראש! סתם פסיכולוגיה מחורבנת! חינוך לְאשמה כי עדיין לא מצאנו דרך לספר לילדים על העבר בלי לשגע אותם, בלי לעשות להם טראומות, ואם מעבירים אותם טראומה זה כי רוצים אותם בטראומה מהשגיאות ומהטעויות שלנו, לא מוכנים לקבל את זה שהם יֵצאו ממנה! אז אומרים "העברה מדור לדור" כי אסור להגיד "רצח", אומרים להם זיכרון, מורשת אבות, אחריות על העבר והורגים אותם! ואנחנו מקשיבים ומספרים לעצמנו שטויות! בגלל שיש בנו עצב, צער שחור ואינסופי! אחרת איך נסביר שאנחנו לא לומדים שום דבר? שבכל דור ודור אנחנו מתחילים מחדש? אם הטראומות היו צורבות משהו בגנים שאנחנו מעברים לילדים שלנו אתה חושב שבימינו העם שלנו היה גורם לעם־אחר לסבול דיכוי כשהוא עצמו סבל? אני לא מצליח להבין איך אתם לא משתגעים משמחה! כמה פעמים הייתם מודאגים מהקרירות שלי, מהיעדר הפיוט שבי, מחוסר הדמיון? לא האמנתי לאף סיפור וכל אגדה שיעממה אותי, ואף אחד, אף אחד – חוץ מאולי סבא שלי – לא העלה על דעתו שיום אחד אידיוט כמוני יוכל להרגיש ככה. אם אני מאבד אותה, אני מת. אתם שומעים אותי? אני מכבד את הכאב של סבא שלי, וגם את שלך ואת זה של העם שלי, אני מבין הקמת ישראל ואת החשיבות שלה, ואני מאוד קשור אליה, ולומר את מה שאני אומר מעלה לי דמעות בעיניים, אבל בפני האהבה שום דבר לא עומד. אני אומר דבר נורא כשאני אומר את זה? בעצם לא אמרתי כלום. תשכח מזה. אני לא מתכחש לא לשורשים ולא לחינוך שלי. אל תגיד לי את זה. איך אפשר להתכחש למה שמוחץ אותך! תמיד חשבתי שזה לא חשוב שההורים שלך יאהבו אותך, שזאת חולשה… אבל מה אני בעצם יודע…
אֶתְגָר: דוִד, מה שאני חייתי שייך לי.
דוִד: לא רק לך.
אֶתְגָר: אנחנו לא מכירים… זה מה שרציתי להגיד…
דוִד: אני לא יודע. אתה בטח צודק. ערב פסח. החג הכי יפה שלנו גם אם הוא זה שעשה אותי הכי אומלל. בתור ילד, אף פעם לא מצאתי את האפיקומן. וזה כאילו היום, בניסיון להסביר את הבלתי ניתן להסבר לבן שלי, אני עדיין ילד שלא מוצא את האפיקומן. אני יודע רק דבר אחד. אחרי מה שאנחנו סבלנו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתמסר לחוק הגורל.
לֵאָה: על איזה גורל הוא דיבר?
וַואחִידָה: אני לא יודעת… עמדתי על סף־הדלת קרוב לשעה, לא מעיזה לצלצל, לא מסוגלת ללכת, לא רוצה להישאר ושמעתי אותם מתווכחים באהבה ובכאב, שמעתי אותם לא מבינים זה את זה, מתרחקים זה מזה. שלחתי לאיתן סמס. "בדלת". וחיכיתי. אישה צעירה בידיים ריקות. או כמעט ריקות. תזה על דיפלומט נשכח בן המאה השש עשרה, בעל שם בלתי ניתן להגייה, חסן איבן מוחמד אל־וואזן שנחטף, העמיד פנים כל חייו, ואני עומדת שם על הסף, ושואלת את עצמי אם לא כולנו ככה, כל האנשים בני גילי, עומדים בין הקומות ומאזינים להתרסקות החלומות.
לֵאָה: לא היית צריכה לחכות, היית צריכה לצלצל, להיכנס, לחטוף את הגבר שאת אוהבת וללכת בלי להסתכל אחורה.
דוִד: אתה רואה את הסכין הזה?
אֵיתָן: אני רואה אותו.
דוִד: אם אני תוקע לך אותו בגרון מה יקרה?
אֵיתָן: תהיה רוצח־בנךָ.
דוִד: אם תחיה עם האישה הזאת תהיה מבחינתי רוצח־אביךָ.
וַואחִידָה: הם הלכו. אני נכנסתי. אחרי זמן ממושך איתן קם ופינה את השולחן. הוא שמר את הכפות. הוא שם כל אחת מהן בשקית פלסטיק. למשך שבריר שנייה הוא כנראה ידע, כנראה הרגיש, בלי לתת על זה את הדעת, מעין צריבה בתודעה, אני לא יודעת. הנפש שלו מדעית מדי לְהגדרה.
אֵיתָן: אני לא מסוגל לקבל את זה שאני הבן של האיש הזה!
וַואחִידָה: זו ללא ספק דרך להתנקם, להשפיל אותם, לצמצם אותם למצב של מיאזמוֹת, שטובות ללא יותר מניסוי מדעי.
לֵאָה: איזה ניסוי?
וַואחִידָה: לכווץ את ההורים שלו לכדי דגימוֹת. לסדר אותם לפי רצף. לדחוס אותם למבחנות. להשוות את הדי־אן־איי שלהם.
לֵאָה: עין תחת עין, שן תחת שן.
וַואחִידָה: לצערו הרב, הניסוי שלו הוכיח שהוא אכן הבן של אבא ואמא שלו, אבל חשף בפניו שזה לא המקרה אצל אבא שלו. דוִד הוא לא הבן של אתגר. המשפחה שלו חזרה לברלין. איתן ניסה להיזכר אם מישהו מתישהו, הזכיר איזה סיפור, איזה פרט. אבל כלום. האמת הזאת ידועה־לכל או שלא? דוד יודע מזה או לא? אתגר יודע מזה או לא? לשאול את השאלה, לחשוף את תוצאות הניסוי בלי לדעת אם הם יודעים או לא היה מסוכן מדי. תיבת פנדורה שהייתה מוסיפה כאב על כאב. אז הוא חשב עליך. היחידה שתדע היא זו שנשאה את דוד ברחמה.
לֵאָה: בגלל זה הוא בא?
וַואחִידָה: ובגלל זה הוא גם גוסס עכשיו! אז את תיקחי אחריות, את תתקשרי לבן שלך בברלין, ואת תגידי לו לעלות על המטוס הראשון לתל אביב עם אשתו ואם הוא ישאל אותך לַמה, את תמצאי את המילים להסביר לו שהבן שלו שוכב בין חיים למוות!