מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

על ביש מזלו של הכותב / ניצן ויסמן

 

1.     מתי אתה, הכותב, בדרך הנכונה? כשבלילות אתה חולם על מה שאתה כותב בימים, כשבימים אתה מספר על מה שחלמת בלילות. כשהגבולות מיטשטשים. כשהעולם נעלם. כשאתה מוקף בדמויותיך. כשאתה הופך דמות שמהלכת בשבילי סיפורך. כשאתה נלחם בידיים חשופות בשדים שנוהמים לעברך מתוך השיחים ומזנקים עליך מבין הסלעים.

 

2.     הרגל הכתיבה מעגן את החיים בזמן. נוטע את הנפש באדמת חייה. לקום בבוקר ולהתיישב לכתוב. מיום ליום נבנית הזהות הכותבת. מתחשל כושר הכתיבה. לפתוח את המחברת, לאחוז בעט. לשלוח מבט מבעד לחלון. שם העולם והמתבונן כאן. החלון פתוח מעט אבל הדלת סגורה היטב. שקט; כותב שוקד כאן על מלאכתו.

 

3.     הכול אנחנו רוצים למצוא בסיפור שלנו – צחוק ודמע, אהבה וקנאה, לידה ומוות. אנחנו רוצים את הגיבור שלנו גיבור, אבל שיהיה גם קצת כמונו; בעמק הזה החלומי, המכוסה ערפילי תמיד, המפריד בינינו לבין גיבורנו, שם פחדינו הכמוסים, אבל גם תקוותינו. אנחנו רוצים לראות כיצד גיבורנו נופל, וקם מתוך האפר, והוא אדם אחר.

 

4.     אלא שהגיבור שלנו איננו באמת כמונו; הוא מה שיכולנו להיות, חיים שהיו יכולים להיות לנו אלמלא נכנענו.

 

5.     עם כל הצחוק והדמע, האהבה והקנאה, הלידה והמוות שחיינו כה גדושים בהם, עדיין חסר בהם משהו. לעולם יהיה חסר בהם משהו. משהו שאין לנו מושג מהו, שאולי לעולם גם לא נדע. משהו חסר שם, אבל נוכח תמיד. האם פגשנו אי-פעם מישהו שלא היה חסר לו משהו. מיליארדי אנשים בעולם, ולא תמצא אדם שלא חסר לו משהו, משהו אחד, קטן לפעמים, אפילו זעיר, אבל בחסרונו חייו אינם חיים. אלא שהמשהו הזה החסר ושלעולם יהיה חסר, הוא שמעניק לחיינו את טעמם; את תחושת החיות. את התנועה, את החיוניות. בלעדיו כל הצחוק והדמע, האהבה והקנאה, הלידה והמוות תפלים. נטולי הקשר, נטולי משמעות. בהיעדרו טוב מותנו מחיינו. לו רק הבנו זאת, היינו אוהבים את החסר הזה שלנו ושומרים עליו מכל משמר. החסר הזה הוא הגרעין המלכד את רכיבי חיינו לכלל סיפור. החלל שלתוכו מסתדרים חלקי הפאזל לתמונה. הוא המפיח במילים חיים. הוא המניע את הגלגלים הגדולים והקטנים של הזמן הספרותי. החסר הוא נשמת אפו של הסופר. אליו עליו להפנות מבטו. לחבקו, להיעלם בתוכו ללא פחד, ללא תקווה. החסר הוא לב-ליבו של הסיפור, ההילה על ראש הגיבור.

 

6.     תהילת הכותב מבוססת בעיקר על אי-ההבנה של קוראיו; מחיאות כפיים לנוכח תעלול חביב. הכותבים הגדולים באמת אינם סוחרים בבדידותם, ורק לעיתים רחוקות ימכרו דברי-אמת תמורת קומץ מילים-טובות.

 

7.     הכותב נדרש לבנות עולם שלם; לתאר חיים שלמים. וגם אם יכתוב עמוד אחד, פסקה אחת, משפט או מילה – יטען אותם בחיים שלמים של אנשים שלמים. ואם כותב על זוג, יבנה להם עולם. ואם רע עכשיו, פעם היה טוב. ואם חשוך, מחכים לאור שישוב. ואם שונאים זה את זה, פעם ודאי אהבו. או שאהבה גדולה ממתינה להם. או שהחמיצו את האהבה ועכשיו הם מצטערים. הדמויות יכולות לשנוא זו את זו, לאבד אמון זו בזו, לפגוע זו בזו. להיות עיוורות לעצמן ולעולם. לנהוג בטיפשות וגם ברשעות. לפנות שמאלה במקום ימינה. ללכת שולל אחר קסם רגעי. לכרות בור לאחר ואז ליפול בו בעצמן. אבל את החופש הזה שמעניק הכותב לברואיו לחיות על פי טבעם, לפעול על פי אופיים, לשאת בתוצאות בחירותיהם, חופש זה שהעניק להם אינו יכול לקחת לעצמו. עליו לנהוג בהם בהגינות. לאהוב אותם ללא תנאי, לראותם כפי שהם, להאמין בכוחם להתגבר על המכשולים שהציב בדרכם, לעקוב אחר מאבקם באהבה ובדאגה אמתית. וגם אם נקלעו לצרה גדולה, לעולם לא יצניח להם סולם יש מאין.

 

8.     כולנו אנשים קשי-יום, מגלגלים פירורי חיינו על גבנו בשבילי החיים כנמלים לקינן, ובליבנו משאלה צנועה – מעט אהבה, מעט הכרה, מעט חום. אבל בשלהי המאה העשרים, דומה שחסד המשאלה האחת נמצא בהישג ידו של כל גיבור, רגע קסום אחד שבו יגלה מי הוא באמת, לפני שישוב ויקיץ מחלומו.

 

9.     יותר מתוצרי הכתיבה, שלפעמים טובים ולפעמים פחות, זוהי פעולת הכתיבה היומיומית, ההרגל שהופך טבע שני, הנוכחות המתקיימת לצידו של הכותב, ששולפת אותו ממיטתו ומוליכה אותו במרפקו ומושיבה אותו לשולחן ומניחה בידו עט ומצווה "כתוב", שהופכים אותו בחלוף השנים, בתהליך מתמשך ובלתי מוחש כמעט, לסופר; וכך הוא מוצא עצמו לא פעם, באותם בקרים עגומים ונעדרי-השראה שאין איש פטור מהם, נטול כוחות ואמונה בעצמו, נגרר אל שולחן העבודה, בוהה שעות בדף הריק, כמי שכפאו שד חוצב מילה ועוד מילה. כמה ריק עולמו וכמה דל, לשם מה לעזאזל בחר לעצמו חיים כה נטולי-תקווה, ומה אפשר לעשות עוד כדי להיחלץ מהם בכל זאת.

 

10.  הכותב עוצר וקם ממקומו, מסתובב בחדר, עוצר מול החלון, מצית סיגריה, בוהה החוצה. בפרץ כוחות מחודש שב לשולחן וקורא את מה שכתב, מהרהר במשמעות הדברים, מנסה לנסח טוב יותר. ובעודו מחליף מילה באחרת, מוחק ומוסיף ומוחק, מהרהר הכותב לעצמו מי מלבדו היה יכול לחשוב מחשבות כאלו, היכן בדיוק ומתי, ומה עבר עליו קודם לכן, ומי היה עימו, וכיצד נפלו החלטות, ומה נעשה באותן החלטות, ומה קרה אחר כך, ומה אפשר להסיק מכל אלו על אופיים של אנשים, ומה זה אומר על גורלו של אדם.   

 

11.  מה טעם בכתיבה שאין בה משחק; מה טעם ביצירה שאין בה חופש. מה טעם בעט שאיננו משחרר סוסיו לרוץ באפרים הירוקים, להשתולל ולצהול אל השמיים. אין טעם בייסורים; הסופר איננו אסיר שנידון לעבודות פרך, לא כורה פחם שנכלא במחילות העמוקות, שממצמץ אל האור בפנים מפויחות; הרי אין שכר לעמלו של הכותב, לא כסף ולא כבוד, לפחות ילך אחר ייעודו – יסתער אל דלתות הפלדה וישלח אסורי נפשו לחופשי.

 

12.  עבור רבים מהסופרים, מיעוט חבריהם בעולם הפיזי שקול לריבוי החברים הדמיוניים המתרוצצים בעולמם הפנימי. תחזוקת החברים הדמיוניים קשה ומכבידה; באים לביקור בשעות בלתי מקובלות, אין להם מעצורים חברתיים, הם מרבים להיאנח, להתלונן, להתייהר, לפזר הבטחות ללא כיסוי, משנים צורתם ללא הרף, רבים זה עם זה ונעלמים בלי להיפרד, משאירים אחריהם לכלוך ובלגן. לא פעם, הסופר נאלץ להתמודד עם עוד פרט מעברם שלא ידע, עם סוד שמתברר כשקר קטן, עם מערכות יחסים נפתלות וחסרות טעם שאין לו בהן שום עניין. אבל הקושי הגדול באמת במערכות יחסים עם חברים דמיוניים, להבדיל מחברויות ארציות, מתבטא בכך שממציאם אינו יכול לסלקם מעליו לפני שהשלים את הספר, לפני שדאג שיֵצא לאור.

   

13.  הבוקר שאחרי. כתב היד נשלח להוצאה. הדמויות עזבו. אספו מתיהם, ארזו עלילותיהם, ונסעו. הבית שקט. הכותב נכנס לחדר העבודה. נבהל לרגע מהריקנות. מרגיש כמי שנפרד מאורחים שחיו איתו חודשים רבים, חלקם גם שנים, ועכשיו ארזו חפציהם ושבו לארצם. הוא מסדר את הבית, מרים ניירות, מחליף כלי מיטה, מהרהר בחברים. רק נסעו, וכבר מתגעגע. מקווה שהטיסה תעבור בשלום. שיסתדרו בחייהם החדשים. רק נסעו, וכבר מצפה למכתב. אפילו דרישת שלום. הגענו, הכול בסדר. אבל בינתיים שקט.

ביציאה מהבית, ליבו מתמלא שמחה. שמש זורחת. אנשים ברחובות. הוא ממלא ריאותיו אוויר. בסתר ליבו, הוקל לו שסוף סוף נפטר מהם; נוכחותם החלה להעיק. ביתו כבר לא היה שלו. ככל שנקשר אליהם, רצה שילכו כבר. הביקור הזה נמשך זמן רב מדי. בתחילה חשב שיבואו לזמן קצר, רק הדמות הזו והדמות ההיא, די מהר הבין שהביקור יתארך ויתארך, וההוא-וההיא הפכו חבורה שלמה, מסובכת, רועשת, תובענית, נרגנת, חסרת התחשבות ובלתי צפויה. בעיקר בלתי צפויה. ללא שום כבוד לפרטיות שלו, לרצון שלו במעט שקט, להיות קצת רק הוא וזוגתו. מי לא זקוק לקצת שקט, לפרטיות, להיות עם עצמו. לחשוב על דברים. גם לכותב צרכים. אפילו למקלחת רדפו אחריו. ולשירותים. פלשו לחלומותיו. ערבו אותו בריביהם הקטנים והמטופשים. הוציאו אותו באמצע הלילה ממיטתו, הושיבו אותו עם דף ועט, שיכניס סדר בעולמם הכאוטי. וכל הסיפורים שלהם, והחלומות, והתשוקות, ומה עשו להם, ואיך פגעו בהם, אלוהים, כאילו שאין לכותב ביש-המזל די משל עצמו. בסוף כבר לא יכול לסבול אותם. שוב ושוב הסביר להם, ״כמו שהמצאתי אתכם, כך אני יכול להעלים אתכם בהינף עט. למחוק אתכם, לגרוס, לשרוף, לחתוך, להשליך לפח.״ בייאושו ניסה שוב ושוב להשליכם מהבית. אבל הם רק צחקו לו בפנים; ״טעות קטנה בידך,״ הסבירו לו בשלווה, ״לא אתה המצאת אותנו; אנחנו אלו שהמציאו אותך. כל תו, כל אות ופסיק.״
ועכשיו, כשכתב-היד יצא לדרכו, לא נותר לסופר אלא להסכים – שוב צדקו.     

 

_____________

מתוך – "המחברות השחורות של קרול שוורץ", רומן בכתובים מאת ניצן ויסמן

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp