עגילים / רות עפרוני

העניין ההוא עם העגילים, זה הלך ככה: אבא שלי נהג. אימא שלי ישבה לידו. אני ואחותי מאחורה. מימין יער מייפל, משמאל אגם מישיגן, באמצע שופן. אז בשיא הפסטורלה האמריקאית הזאת אמרתי: אני צריכה להגיד לכם משהו.

אבא שלי אמר, את בהיריון!

יותר גרוע, אמרתי, גנבתי עגילים מהחנות שהיינו בה אתמול. וחוץ מזה כבר אין לי מחזור.

אימא שלי אמרה, מה?

אמרתי, אני עוד מעט בת ארבעים ותשע. כמה עוד אפשר?

ואימא שלי אמרה, לא זה, העגילים.

אמרתי, החנות עתיקות מאתמול? אז לקחתי משם זוג עגילים. בלי לשלם. ממש קטנים אבל, מהסלסילה ליד הדלת.

אימא שלי אמרה, אני בהלם, ירוני תעצור בצד. אבא שלי אמר, אין פה שוליים יעל.

אמרתי, זה בגלל שהמוכרת הייתה ביץ'. עם מוכרת סימפטית זה לא היה קורה.

אחותי אמרה, רותי, את האיד שלי. כל מה שאני רק רוצה לעשות את עושה באמיתי.

אימא שלי אמרה, השתגעת תמי? מה את מעודדת אותה?

אחותי ענתה, אימא, היא הייתה רויאל ביץ', המוכרת, רציתי להרביץ לה בעצמי.

אימא שלי אמרה שצריכים להחזיר את העגילים לחנות ולהתנצל. אחותי אמרה, מה פתאום, מה שצריך זה ללכת לשדוד את המקום כולו. אבא שלי אמר שלא נספיק כי אנחנו בדרך לפגוש את דודה מאקסין. ולא ידעתי אם הוא מתכוון שלא נספיק להחזיר או לא נספיק לשדוד.

תראי לי מה גנבת יא גנובה, אחותי פרפרה לי באוזן ואמרתי, הם לא עליי, לא היה לי לב לשים אותם. אבל הראיתי לה בטלפון את התמונה ששלחתי לסול. הוא החזיר לי יופי רותי, עכשיו נראה אותך מפלחת בשבילי שולחן סנוקר. אני חושבת שזה הדליק אותו שאני בלתי צפויה. אני חושבת שהוא מת מפחד שאני בלתי צפויה. את אותה תמונה שלחתי גם לחבר שלי דורון. דורון אמר את תירגעי רק כשיתפסו אותך. ככה אמר. אבל את זה לא אמרתי לאימא ואבא שלי. רק את מה שסול אמר על השולחן סנוקר. אבא שלי צחק בקול וטפח על ההגה.

ומה אם היו שם מצלמות? מה אם היו רואים אותך וקוראים למשטרה? אימא שלי שאלה.

אמרתי שלא חשבתי כל כך רחוק, שזה היה פשע תשוקה, לא פרימדיטייטד. זה לא שתכננתי את זה.

ועוד איך תכננתי את זה. בהתחלה סתם מזמזתי את הסחורה בסלסילה של החמש דולר לפריט. אבל פתאום ראיתי אותם שם, כמו שני קשיו בקערה מלאה בוטנים. ונכנס לי הרצון. אז הלכתי עד לקצה השני של החנות לאוורר את הרצון אבל זה לא עזר. אז עליתי לקומה השנייה, לאזור של המִיד סנצ'ורי. וגם שם הגיתי בהם: פרפרים קטנים. טיפות זכוכית כמו טל על הכנפיים. אמרתי לעצמי תראי איזה יופי השעון קיר והסט כלים והמפה הרקומה. תסתכלי נו. אבל אלה היו הסחות שווא. כי כבר חשקתי בהם. חמדתי. השתוקקתי. דמיינתי איך אני חופנת אותם, בוחנת, מחליקה את היד ישר לכיס. מדדתי בסרגל רוחי את המרחק מהיד לכיס. תנועה זניחה בלוחות הטקטוניים של המותר. לא יותר מגיהוק המחט על תקליט המוסר. חיכיתי להזדמנות. בסבלנות של בצק חיכיתי. ומי שמחכה להזדמנות, אתם יודעים, ההזדמנות תחכה גם לו. אז כשהביץ' תקתקה באצבע ג'ל כתומה את החשבון של אבא ואימא שלי וקראה כל ספרה פעמיים שמעתי את ליבי דופק עכשיו עכשיו עכשיו נראה אותך עכשיו.

כבר היה לך משהו כזה, אני זוכרת, אימא שלי הרהרה בקול. משהו עם המכולת מול הבית כשהיית בת שש, לא?

לא באמת סלחתי לאימא שלי על היום ההוא שחזרה הביתה וראתה את קופסת התכשיטים שלה פתוחה בסלון. מה עשית איתם, רותי'לה? היא שאלה בזהירות. אמרתי שעשיתי איתם עסקה. שחילקתי את התכשיטים שלה כתשלום לילדים שיחצו בשבילי את הכביש, כי היא לא מרשה לי לחצות לבד, ויקנו לי במכולת מסטיקים עגולים וארטיקים רמזור. אני לא זוכרת אם כעסה עליי. אני כן זוכרת את היד שלה על הכתף שלי כשעברנו דלת דלת, שכן שכן. אני זוכרת את הקול שלי נשבר כשביקשתי אם אפשר בבקשה את התכשיטים בחזרה. אני זוכרת את החיוכים שהחליפה עם האימהות האחרות. אני זוכרת שרציתי למות. ושאחר כך הקאתי את כל המסטיקים והארטיקים. גם כי כבר לא יכולתי לשלם עליהם וגם מבושה. שהיא שברה לי את המילה.

כולנו שתקנו. חוץ משופן. אחרי כמה דקות אימא שלי כיבתה את הרדיו ואמרה שהיא חשבה על זה ושיש שלושה תנאים שבהם היא מוכנה להחליק לי על העגילים. אחד, שאת לא עושה את זה שוב בחיים. שתיים, שאת לא מספרת לילדים שלך כי זה יגמור אותם, ושלוש, שאת לא כותבת על זה סיפור.

אמרתי שבסדר, אם זה חשוב לה. אבל חשבתי: חטא הוא טעם נרכש. את מתחילה בקטן ומוחקת לאט לאט דיברות מהעשרת. חשבתי גם: את מתרגלת התוודות. את רוצה לראות שלא מתים מזה.

באמצע הלילה התעוררתי בבקתת העץ של סבתא שלי על גדות אגם מישיגן. סבתא שלי כבר לא פה אבל הבקתה עוד כן. בחוץ נספה סופה. כשהייתי ילדה קטנה, ראש של צבי מזוגג עיניים היה תלוי מעל הספה שהקצתי בה עכשיו. לילה אחד, בסופה כזו ממש, הוא צנח מהקיר בחבטה עמומה, קרניו אכולות הטרמיטים נשברו לרסיסים והתפזרו על רצפת העץ. ירדתי אז מהמיטה וכיסיתי את עיניו בכותונת שלי.

מתוך דמדומי שנתי אחותי התקרבה אליי. רק אז שמתי לב שאני רועדת מקור. היא קילפה מגופי את שמיכת הטלוויזיה הקלה וכיסתה אותי בשמיכה אחרת עבה וחמה.
מחר תראי לי את העגילים? לחשה לי. אחר כך נשכבה בכורסה לידי, פרשה על עצמה את השמיכה הקלה ונרדמה.