דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
ספרי חופשה / עמרי הרצוג
אין מחסור בספרים המציעים שחרור מעכבות או שמשרטטים אופציית חיים חלופית. כל רומן מציע בדרכו חופש – התארחות בעולם זר, התמסרות לעבודת הדמיון. אבל מחוץ לספרות, אם נודה על האמת, יש מעט מאוד חופש. שעות היממה מנומרות ללא הרף בתביעותיה כפויות הטובה של העבודה: צריך לעמול קשה כדי לשאת את המציאות. יש לעבוד במשרד או במפעל, ומאוחר יותר צריך לעבוד בגידול הילדים ובדאגה לרווחתם. צריך לעבוד על הזוגיות וצריך לעבוד על הגוף. צריך לעבוד על חיי הרוח, שיתעשרו, וצריך לעבוד כדי לשלם את החובות המשפחתיים, החברתיים והכספיים.
האתוס המוסרי נוגש בנו בדמות השעון המעורר. עלינו לזנק מהמיטה ולמהר לעשות דבר מה מועיל: לעבוד, ללמוד, להסתדר, להרוויח, לדאוג. מעט מאוד רשות ניתנת להנאה מופקרת, אנוכית, שלא באה להשיג דבר מלבד סיפוק דעת ולב. הנאה כזו היא אויב שניצב מול חניתותיו המחודדות של רגש האשמה. את השעות המבוזבזות יש להשלים, את הקלוריות המיותרות יש להוריד, על התענוגות יש לשלם.
מלבד, כמובן, בחופשה.
הקריאה בחופשה מייצרת תואם בין החירות של פניות הגוף והנשמה, לבין ההצעה של הספרות: להתנתק, להשתחרר, להגיע למקום רחוק, לסגל באורך רוח פרספקטיבה שאינה מזומנת בחיי העמל היומיומיים. ספרי חופשה הם אובייקטים נוגעים ללב, גשר בין שני עולמות – החופשה והספרות, הפנטזיה של החופשה והפנטזיה של הספרות.
אני לוקח ספרים לחופשה, תמיד יותר מדי, ואותה טעות חוזרת: אני בוחר ספר גבוה מדי, רציני מדי, שאליו אוכל סוף סוף להתמסר. חיי היומיום – כלומר המיילים, הטלפונים, הטלוויזיה – לא מאפשרים לי להגיע אליו, לשקוע בו כמו שהייתי רוצה אם רק הייתי אדם חופשי, אם עיתותיי היו בידי. אני עולה איתו למטוס, דוחף אותו בכיס המושב הצר, מאחורי מגזיני התעופה. אעלעל בהם תחילה, כמו לדחות איזה קץ: עשר המסעדות המומלצות בברצלונה, ריאיון עם איזה אדריכל צרפתי. אחר כך אביט בנוסעים האחרים, אבחן את מה שהם קוראים, אם מישהו קורא: רומנים מטופשים, שנדמה שאין להם קיום מחוץ לחנות סטימצקי בנמל התעופה.
הם נולדו במרכזה של החנות הזו. צמחו כמו עשבים שוטים מהקרקע המלאכותית של המרחב המסתורי, שבו מתגודדים אנשים ממהרים, הורגי זמן, מוכרעים על ידי מזוודות-עלייה-למטוס וכרטיס בכיס החולצה או המכנס, שבו הם נוגעים מדי כמה שניות כמו בפצע, לאשר את קיומו ואת קיומם. מעולם לא שמעתי על הספרים הללו, לא ראיתי אותם בשום מקום אחר. יש להם כריכה עם אותיות בולטות או משוקעות, ועליה תמונה של אקדח או של ליפסטיק. חלקם עבריים, מאת סופרים עלומי שם: נשים עם שני שמות משפחה, תמיד שני שמות משפחה, או גברים עם שמות קצרים וצבאיים. מותחני ריגול ורומנים רומנטיים, ספרי העצמה לחיים טובים, מונחים זה על זה בערמות, כמו אנדרטאות של חופשה שעדיין לא החלה.
בכל אופן, במטוס אני מביט במה שאנשים קוראים. מביט מלמעלה: הבאתי איתי לטיסה את הספר החשוב, הרציני, את החור בהשכלה הספרותית שלי שהגיעה השעה להשלימו. הספר השטותי, הקליל, מאופסן במזוודה. זמנו עוד יגיע, אבל כעת יש משימה חשובה יותר. אני פותח את הספר, דחוק במקצת, קורא בו כמה מילים. יש רחש סביב: המטוס מאיץ, נופים נשקפים דרך החלון, סרטונים של הרים מושלגים במסכים הזעירים. מייד יוגש מגש הפלסטיק, שכיסוי האלומיניום שלו מסתיר אוכל רירי. מתח קל באוויר: מתי תגיע העגלה. ואז אוכלים, ומחכים לפינוי הפסולת, והאורות כבים, וקולות נחירה ובכי של ילד מאחור, ואנשים נעים במעברים בחוסר מנוחה. לאות איומה, עמוקה, משתלטת. הספר הטוב, המעניין, חוזר אל דופן המושב. אני עוצם את העיניים לכמה רגעים, אבל עדיין מאמין: אני מאמין שהחופשה – זו שציפיתי לה כבר זמן מה, זו שצריכה להציל אותי, לפרנס אותי, להחזיר אותי אל עצמי – עוד תזמן אותי אליו, לשקוע בו, להתרחק גם באמצעותו.
נוחתים, סוחבים, תועים. מגיעים לחדר המלון. והאמת מתחילה להצטייר: ספרות החופשה צריכה מים. היא חייבת מים בהישג יד: בריכה, ים, אגם. תנאי הכרחי, גם אם מדומיין, כי לקרוא אפשר רק בשני אתרים: בטיסה, על זה כבר ויתרתי, או ליד מקווה מים. אם זה טיול של עיר או של טבע יבשתי, אי אפשר לקרוא. אם הם מקיפים אותי, הכרך או הנוף, אני חוזר בערב למלון עייף מדי, מותש באופן שרק ערוצי טלוויזיה זרים מסוגלים לשכך. לא, ספרות החופשה נולדה מן הים, כמו היהודי החדש. היא זקוקה לשמש, והשמש מעניקה לה קיום: על מיטת השיזוף או יריעת הבד, כשהיום נפרש לפניי כמו מים, רגוע ובוטח. אז אפשר לקרוא.
השמש נעה במהירות – וצריך להתחבא מפניה תחת שמשייה או סככה, להיכנס ולצאת מהמים, מהמסעדה, להתעייף ולנוח בחדר, לצאת שוב. התזזית העמלנית של הבטלה לא נותנת מנוח: הספר החשוב יחכה בינתיים, ובינתיים נפתח הספר השטותי: סיפור קצבי ומותח, או מרגש מאוד, שעל הכריכה האחורית שלו כתובות מילים כמו "מטלטל", "עוצר נשימה" ו"סוחף", ויש בו משפטים עם סימן שאלה בסופם (האם תגלה הגיבורה את הסוד הנורא? האם הגיבור יצליח במשימת חייו?). זה לא יהיה ספר של סיפורים קצרים, שתובעים יותר מדי ובכל פעם מבקשים להכיר לי דמויות אחרות בעולמות חדשים. זה לא יהיה רומן שנשימתו ארוכה, שדורש ריכוז שאינו במקומו. ספר החופשה צריך להיות אוורירי, אוורירי כמו שמיים תכולים; הוא צריך לגרום לי להתמסר, כמו למזנון החופשי של ארוחת הבוקר. וכדי להיות אוורירי ומתמסר, רומן החופשה מחולק לפרקים קצרים, כדי להתאים לאורך הנשימה של החופשה: כמה דקות של שקט, ואז חוסר המנוחה: להספיק, להשיג, לאכול, להיכנס למים, לנצל את הזמן. לבלות בנעימים, ויהי מה.
לספרי החופשה אין הזדמנות שנייה. הם צריכים "לתפוס" את הקורא מייד. כמותי הם מיוזעים, מתאמצים לתת את מה שיש להם כבר בפתיחה: רצח מחריד, גיבורה שבורת לב, סודות בעליית הגג. אין זמן להשתהות, אין סבלנות, כי החופשה היא עולם נטול סבלנות. אנחנו משלמים כדי להיות נדהמים, מוקסמים, מופתעים ("הארכיטקטורה, מה אני אגיד לכם, עוצרת נשימה!", "הלכנו לאיבוד, אל תשאל, והגענו לאיזו מסעדה קטנה של מקומיים!", "התערוכה מהממת, ממש אסור להחמיץ!"). אנחנו משלמים כי אנחנו זכאים ליופי שלא מצוי ברשותנו בחיי היומיום. אנחנו זכאים להעמדת פנים (אנחנו אנשי העולם הגדול! אנחנו יכולים לבזבז כסף! אנחנו יודעים לחיות טוב!). אנו נוסעים לחופשה כדי לחיות בתוך טקסט שיש בו הרבה סימני קריאה, רק סימני קריאה. הספרים שאנחנו קוראים צריכים להיות כאלו, עם תפניות דרמטיות ומהלכים מסחררים, אחרת הם יזכירו לנו מאין באנו ולאן נלך: לארץ שסימן הפיסוק המרכזי שלה הוא הסוגריים.
החופשה סולדת מאי-הבנות, ממתחים או מלחצים. הכול חדש וצפוי מראש, מוכר כבר למפרע. המלון, הנופים, ותחושת ההתפעמות או חוסר הדאגה, הנוחות והרווחה, כל אלו תוכננו מראש, כבר קיימים בתודעה ללא קשר לטיול עצמו, למה שמתרחש בו. האותנטי והאמיתי, המרהיב וההרפתקני, הם בדיון נרקיסיסטי; אנחנו ערוכים לקראתם מראש, כמו לידיד ותיק שעומד לבקר. אם משהו יופיע במקומו – מטריד יותר, מלוכלך יותר, נעים פחות – נרגיש רמייה, אכזבה. חופשה היא נבואה שמגשימה את עצמה, היא חייבת להגשים את התכניות, הציפיות, ההכנות, ההמלצות; חופשה היא רומן שכבר נכתב, ועדיין לא נקרא על ידי מחברו.
ולכן ספרות חופשה היא סיפור בתוך סיפור. היא צריכה להיות עצלה, צפויה וידועה מראש: אסור לה להפתיע, כי היא חלק מחופשה שבה גם ההפתעה ערוכה מראש, כמו המיטה הלבנה במלון. היא לא צריכה לאתגר או לחדש, משום שהיא חלק מטקס שכלליו ותחושותיו נוצרו כדי לאשר ידע מוקדם. יש בה סיפורים כמובן, אבל הם כתובים בדיו-סתרים, מתחת לאותיות המודפסות: היא תספר תמיד את אותו סיפור, תאשר את אותה תחושה רצויה, תמתיק את הזמן במה שידוע מראש. זו מעלתה, זו נחמתה, זה תפקידה חסר הערך.
אני אוהב להיות תייר – אורח בבית נטול מארחים. אני רוצה זמן שהוא נטול אי-הבנות, מתחים או לחצים. כאלו יש לי בשפע במקום שממנו אני בא. אני לוקח ספרים לחופשה, יותר מדי ספרים, ספרים טובים וגרועים שלא אקרא, גם אם עיניי תשוטטנה על מילותיהם. אין בזה בושה, כי אני לוקח ספרים לחופשה כשם שאני לוקח את עצמי לחופשה, בציפייה נטולת ציפיות: עוד מעט היא תגיע!