מֹאזְנַיִם

בפעם הראשונה שהרחתי סכנה / דורית זילברמן

בפעם הראשונה שהרחתי סכנה הייתי אם צעירה. כשאת הופכת אימא פתאום חטאים קטנים נראים מסוכנים, ובעצם היו מסוכנים כל הזמן, אבל לפני שנהיית אימא הם נראו קטנים.

בפעם הראשונה שהרחתי סכנה בגלל גבר הייתי אולי בת עשרים. כמה חודשים קודם לכן ילדתי את בתי הבכורה, שבעצם היותה בעולם שינתה את כל ראיית עולמי, ולכן עזבתי את אביה וגידלתי אותה לבד.

בימים למדתי להיות אימא ובלילות הייתי חוזרת להיות פרועה בת עשרים המשתוקקת לאהבה. יצאתי לאכול בתל אביב הקטנה עם חברה ובעל המסעדה התחיל אתי. שמחתי. בכל קבוצה נתונה, אם הראש שלה, המפקד שלה, המנהל הכללי רוצה בי, סימן שהגעתי לפסגת ההישגים באותו ערב. הוא הציג את עצמו בשם גילי, היו לו עיניים כחולות מאוד ושיער שחור מאוד: שילוב קטלני. הוא לא היה גבר נאה במיוחד, קצת נמוך ממה שרציתי, אבל המשרה הוסיפה לו שררה וגובה. שם הוא עמד בראש הפירמידה.

היו סימנים שמשהו לא בסדר. כשיצאנו מהמסעדה אחרונים, הוא ואני, רדפה אחריו מלצרית והוא גירש אותה. רק במשך השנים קלטתי שהיא הייתה בתפקיד שלי לפניי. בסוף השבוע הראשון להיכרותנו הוא יצא ללונדון, וכשחזר הביא לי במתנה זוג מכנסיים. בשלב הזה כבר היה ברור שגילו כפול מגילי, אבל רק בסוף השבוע השני והשלישי הבנתי שלונדון זה שם קוד לעובדה שהוא נשוי. עד אז הכרתי אנשים מהכיתה או מהתנועה או מהאוניברסיטה, כך שהם היו ממוקמים באופן ברור בתוך החיים שלי, אבל על גילי לא ידעתי כלום.

באותו ערב שבו הוא לקח אותי לבלות במסעדה אחרת, ישבו כבר וחיכו לנו עוד שני גברים בני גילו שהיו אלופים בצה"ל, ולצידי בשורה ממול עוד שתי נערות בגילי.
איזה כלים היו לי להתמודד עם גבר שגילו כפול מגילי? כשראיתי אותנו בשורה, מוכפלות ומשתלשות, הבנתי את התוכנית מהשורה שלהם. פתאום הבנתי את הסכנה הממשית ללבי התם, לאופן שבו נזרקתי לפתע לחיי העיר הגדולה, ולחיי.

ואז, כשהייסורים נקפו על ליבי כמו פטישים, תמי הדהדה בתוכי. תמי הייתה יצר ותשוקה ורצון בלי ייסורים, בלי פחד, בלי מצפון. לתמי היו עיניים כל כך גדולות עד שהלבן של העיניים שלה היה כחול והכחול של העיניים שלה היה ירוק. כשחשבתי על אותו חלק פראי שבי, הצמא לחטאים, חשבתי תמי. תמי התגרתה בחיים בלי חשבון. קינאתי בה על השלמות הזאת, על היכולת שלה לצלול אל מימי החטא הסוערים, לשחות בם כאילו היא עדיין יצור ימי, ולצאת יבשה.

חטא וסכנה היו לי סיבה מרעישה לכתוב סיפור. וכך כתבתי את הסיפור הראשון שלי כשהוא הולך הלוך ושוב, מההווה עם גילי בתל אביב הקטנה לעבר שלי עם תמי מארצות ילדותי. טוב, אולי זה לא היה הסיפור הראשון ממש, מה שבטוח, זה היה הסיפור הראשון שעבר את המינימום האולימפי והתפרסם. קראתי לו "בין שתיים לארבע". זה היה הזמן שבו נדרשנו אנחנו, הילדים, להיות שקטים ורגועים בחדרנו, לאפשר לאימותינו לנוח, וזה היה הזמן שבו תמי קראה דרור ליצריה. ולי.

אני התגנבתי. היא פשוט יצאה מהבית.

אני נעלתי נעליים בשקט, עצרתי את האוויר בריאות. פתיחת הדלת נמשכה נצח, רק לא לחרוק, שאימא לא תתעורר. אחר כך ריצה פראית, שלוש קומות עמוסות מדרגות ואני בחוץ. נושמת שמש צהריים, מחייכת, מחפשת הרפתקאות. מצאתי את תמי מאחורי אחד הבלוקים של השכונה. ישבנו בשקט בתוך שלולית דשא כשעבר שם כלב, שבלי כוונה בסיפור ההוא, הראשון שפרסמתי, תיארתי אותו ככלב גדול. כמה גדול יכול להיות פודל מעורב? אבל בגיל עשר, כשאנחנו ישובות בתוך העשב, הוא נראה גדול. קראו לו בונזו. הכלב של משפחת אורבך. תמי קראה לו: בונזו, בונזו, והוא בא מתחנף ומלקק כאילו היה שלה. אבל היא לא ליטפה אותו, רק מרטה באוזניו השמוטות והסתכלה אלי בצחוק של שדה. עיניה הירוקות הגדולות דלקו.

היא אמרה לי, ראית פעם פיפי של כלב?

והצביעה: זה לא מה שאת רואה עכשיו, הוא מחביא אותו, רוצה לראות?

גרתי בקומה שלישית, רחוק מהטבע שבחוץ, וזה לא היה מקום לגדל כלבים. לא ידעתי איך נראה פיפי של כלב. ותמי הרזה, שם על הדשא מאחורי הבית, ירדה על ארבעותיה באיטיות חושנית של רקדנית סטריפטיז. בעיניה מבט זוהר מלוכסן, פעם אליי, פעם אל הכלב. בונזו התנשם בקושי והתרוצץ סביבה כמו משוגע. היא עמדה על ברכיה, מחביאה את ראשה בין שתי ידיה מפני שריטותיו, קיערה את גבה ושילחה החוצה את ישבנה הקטן. בונזו טיפס עליה בשתי כפותיו הקדמיות וקרטע מעליה.

ראיתי פיפי של כלב.

כשהתחלתי להיות אימא הרושם של הקטע ההוא עוד גבר בעיניי. פתאום הבנתי: זו לא הייתה הפעם הראשונה שלה. היא שיחקה את המשחקים הסוטים שלה עוד לפני הפעם ההיא שהציגה בפניי, הילדה הזאת, שהישבן שהבליטה היה ההוכחה היחידה לאישה שהייתה. ואיך שהזמינה אותי לראות… זה היה מרעיש יותר לחשוב על זה אחרי שנים, כשכבר לי עצמי הייתה ילדה. תמי צחקה ואמרה, תראי, כמו צבע פסטל אדום שקיבלנו מהמורה. ופתאום היו סביב עוד ילדים. נבהלתי לראותם, עומדים כל כך שקטים ולבנים, ועיניהם קרועות. וצבע הפסטל האדום רתח ונמס והתפרץ אל פני רסיסים רסיסים של סומק עז. מאז הסמקתי בשבילה פעמים רבות. הייתי אשמה במקומה. גם בהצגות הפרטיות שלי, למשל זו עם גילי, תמיד היו הילדים השקטים מאחוריי, תופסים אותי על חם.

האם הצלחתי בסיפור ההוא לתאר את היופי הפראי והחושני שאפף את הילדה הזאת כבר בגיל עשר? כתבתי אז שהיא גרסה נשית לזמר מיק ג'אגר. אבל לא כולם מכירים אותו ובמשך השנים גם אלה שהכירו שכחו אותו או שכחו כמה יפה היה. האם יכולתי להעביר במילים את הפה הרחב והשפתיים המלאות, התחתונה משתפלת, רטובה תמיד במעט רוק, נוצצת, את הסנטר עם הגומה והלסתות הרבועות, את השיער הדק הדבשי המתנפנף חוטים חוטים של משי כמו בהילוך איטי, מגיע מעט אחרי פניה לכל מקום. את עיניה הגדולות, שהלבן שלהן היה כל כך רב. היה בה יופי לא ילדותי, לגמרי לא.
הבוקר קמתי בתחושה שאוכל לתאר את חושניותה. קמתי לספר את הסיפור הזה מחדש.

קינאתי בתמי על השחרור שלה ואולי גם על יופייה. לא בדיוק על יופייה, גם לי קראו בילדותי דוריתה היפה, אלא על חושניותה. אני הייתי עוד ילדה עם פנים עגלגלות, הייתי עוד דורית ביצית. היא כבר הייתה אישה.

באותו ערב בתל אביב הקטנה ראיתי הכול מבעד לצנצנות הזכוכית המלאות סוכריות. הגישו יין פירות ספרדי שעושה צווארים סמוקים. השולחנות כבר היו רוויים סנגרייה. יזהר כהן התיישב אל הפסנתר והתחיל לשיר אחותי כלה, איל איל בן קרניים, זכרתי ערבים כאלה מהנוער העובד והלומד, בקבוצה אחת עם תמי. השולחנות מתנודדים, אנשים נדחפים אל הפסנתר, רוקדים מחובקים. שעת הסגירה. גילי שיכור אוסף את הסנגרייה שנשארה לתוך בקבוק בעל פיה צרה, אבל הפירות שצפו בכוסות הכשילו אותו.

בפתח המסעדה – צנצנות הזכוכית הגדולות. החתיכה של אחד משני האלופים התפנקה וביקשה סוכרייה. הדברים שבאתי איתם רבצו כמקודם, היין לא הפיג אלא העמיק אותם. עמדתי שם מכורבלת בבגדים גדולים ובשיער פרוע. מהשולחן שעל ידי שלחו מבטים של חיות רעבות. מישהו ריכל עלינו, הכול היה על סף בכי. התכווצתי בתוך המעיל.

ניגש אלי איש ונתן לי סוכרייה ואמר, גם לי רע. נדהמתי. חשבתי, הנה כולם טובים בתוך היין. ראיתי את העיניים שלו, עייפות כל כך, הוא היה מבוגר ועם שפם כמו של אבא שלי. אחר כך הוא הלך.

כל האנשים נעלמו. יזהר כהן הלך. הפסנתר דמם.

הכיסאות התגודדו באי סדר סביב השולחנות. המלצרים היו בובות, הכול קפא. העיניים של גילי היו הדבר היחיד הנוצץ באולם. התקרבתי אליו ועקבי המגפיים שלי נוקשים על הרצפה. הוא לא זז, כמו יתר הדברים שדממו מסביב. אחזתי בחולצה שלו, שמתי את הראש על החזה שלו. הנחתי את הלחי הקרה שלי על העור החם שלו, שמתי את הלחי השנייה, את השיער, השפתיים, הלחי, השיער, הלחי. הוא לא זז. וצנחתי לאט לאט למטה. ורק הידיים, ואחר כך האצבעות ורק הציפורניים עוד אחזו בחולצתו.

מאז הילדות לא היה לי קשר עם תמי אלא בליבי, לכן אחרי שניתקתי ממנה היא הפכה לסיפור. לא חשבתי עליה במונחים של מציאות. בסיפור הראשון שפרסמתי קלטתי את הרצון שלה להלך על הגבול בין החיים ובין המוות, כי ההתרגשויות שיכלו לספק לה החיים כבר לא הספיקו.

ידעתי על המבטים שתמי שלחה בכלבים ואחר כך בגברים. קלטתי את המשחקים שלה בשלשות, מנאז׳ א-טרואה, כשאהבה להתחרות עם הבנות על בני זוגן. היא לא אהבה אותם, רק רצתה לראות אם היא יכולה להשיג אותם לעצמה, לבדוק אם הם יעזבו את החברה שלהם למענה. רק חיפשה עוד חטאים לחטוא ועוד גבולות לפרוץ. מהחומרים האלה בניתי אותה וקלטתי את מותה.

בחודש שבו התפרסם סיפורי בכתב עת נידח לענייני ספרות, מלאו לפתע כל העיתונים היומיים בכתבות על תמי: תמי נרצחה בידי המאהבת של בעלה. התינוקת שלה, בגיל התינוקת שלי, נשארה בכלוב המיטה שלה, בכתה עד כלות כוחותיה, עד שבאה המשטרה ופרצה את הדלת. התינוקת ניצלה. מהעיתונים עלה שמזכירתו של בעלה של תמי התאהבה בו; שככל הנראה תמי קירבה אותה אליהם כי השלושה נראו פעמים רבות מגיעים למסיבות ריקודים ביחד. היו רמזים גם לאורגיות. תמי רצתה להשפיל את המאהבת, לרקוד על קברה. למאהבת היו תוכניות אחרות והיא החליטה לרקוד על קברה של תמי.

באותו לילה, נכתב בעיתון, בערך בשעה שלוש, כנראה על פי מצב הגופה, המזכירה הגיעה, דפקה בדלת, תמי פתחה לה, המזכירה ידעה שהבעל בחוץ לארץ. נמצאו על השולחן שתי כוסות קפה, מכאן שהשתיים ניהלו ביניהן שיחה, כשהמזכירה שלפה אקדח, ירתה בתמי ואחר כך בעצמה. השכנים לא שמעו. הלילה היה סוער, רוחות חזקות נשבו בוואדי וקולות הירי נבלעו בחשכה.

חשבתי שוב עליי ועל גילי: דרך תמי הפנימית שלי הבנתי את הסכנה לחיי חסרי הגבולות, ונעלמתי לו. הוא זעם. הוא הופיע בדירתי וכשלא פתחתי לו הסתובב סביב סביב, וניסה לקרוא לי מהחלונות, מהמרפסות, צעק שאני זונה, השכנים הציצו מבעד לחרכי התריסים, הסתגרתי כמו צב, לא היה לי אומץ לצלצל למשטרה או לצאת אליו ולגרש אותו משם. בסוף הוא הלך.

לימים, גיליתי שהוא לא היה בעלי המסעדה אלא המנהל, ובגלל ניהולו הכושל נפל, ואחרי כמה שנים, כשאני כבר הרציתי באוניברסיטה, ראיתי אותו מנהל את הקפיטריה. מה כבר יש לנהל בקפיטריה של גילמן. כדי לא להשפיל אותו יותר ממה שהחיים כבר השפילו ויתרתי באותה תקופה על שתייה בקפיטריה ונהגתי להביא לי קפה בתרמוס מהבית.

החומרים של חיי לא נראו חומרים של סיפור: גבר נשוי שיקר אותי וניסה לנצל את תמימותי. ביג דיל. חומרי הסיפור שהופיע בעיתונים היו חומרי הבניין של חיי תמי, שזיהיתי אותם אצלה בגיל עשר, ושהביאו עליה את מותה בגיל עשרים ושתיים. וזה מה שהיה כל כך מרעיש.

זאת הייתה הפעם הראשונה שכתבתי סיפור שקדם לחיים והחיים התנהגו על פיו. הדבר המפחיד היה, שמרגע שזימנתי את תמי מנבכי תודעתי, הצפתי את משמעותה בחיי וניבאתי את מותה – צף גם מותה.

מאז קרה לי הדבר עוד חמש או שש פעמים. קודם כתבתי על אנשים שהם ימותו ואחר כך הם מתו, ולא בדרך הטבע אלא בדרך הטבע הפרטי שלהם. הסוד העמוק ביותר שסופרת יכולה לגלות לקהל קוראיה הוא שהדברים מתרחשים קודם בתודעה ורק אחר כך במציאות.