אני רוצה לכתוב מכתב לאבי.

רצוני הגיוני, לא רק מאחר שאני בנאדם כותב, אלא משום שיש לי היסטוריה ארוכה של התכתבויות עם אבי. הוא עזב את הארץ כשהייתי בת שש, כלומר מאז שלמדתי בעצם לכתוב. כשהוא עזב הוא השאיר לי רק מכתב. הפחדן. במכתב הוא מסביר שנסע, אם כי לא בהחלט לאן, הוא אומר שתמיד הוא יהיה אבא שלי והוא יהיה כאן קושר אותי אליו במילים ובאותות, באהבה ובהבטחות. הוא כותב בקרוב. הוא כותב לנצח. הוא נשבע שזה רק רגע בזמן, קרע במרחב. מייד הוא שב. אני בת השש מאמינה לו. אני בת השש נאחזת במכתב, המילה היא גלגל הצלה.

לא הייתה מכשפה או מיסטיקנית שמרב לא הגיעה אליה במאמצים להשיג את אהבת בעלה.

עורכת הדין לענייני גירושים מרב עמי־אור (את "אור" ייבאה מהבעל) ידעה היטב כיצד נראית אהבה ואיך אנשים איבדו את הראש בגללה אך היא מעולם לא נטלה חלק במופע הזה. תמיד צופה מהצד – מנחה את לקוחותיה כיצד לנצל את נקודת תורפת האהבה ובכך להשיג עוד נקודות זכות בבית המשפט, נקודות שיתורגמו למשמורות, לבתים, לרכבים ולקרנות השתלמות שנצברו עד הון עתק.

זידאן, שיפוצניק בן 17 מבסמת טבעון, יושב בחצר שלנו. מה הסיפור של העיניים שלך, שואל. מה אתה רוצה ממני, שאלתי בחזרה, מהדק את משקפי השמש על אישוניי. וממשיך: נעים לך שאני שואל על הקרחת שלך? אנו שותים קפה. זידאן מגלגל גולדן וירג'יניה. הוא מספר לי שלאבא שלו יש משהו שנראה כמו זבוב בעין והוא קרא על זה בצ'אט ג'י פי טי ונבהל לדעת שזה סימן להתחלה של דמנציה.

חברים, זוהי עת צרה ליעקב. מלחמה בחוץ חברים, כפי שאתם יודעים היטב, אני מתפלל לרפואתם של כל הפצועים שלנו, לעילוי נשמתם של כל ההרוגים שלנו השם ייקום דמם, לחזרתם המהירה של כל החטופים והחטופות, השם ישמור עליהם ויציל אותם במהרה בימינו אמן. באמת, חברים יקרים שלי, הדרום בוער, הצפון בוער, ואנחנו כאן ברכבת הזו, שנוסעת לה מבאר שבע שבדרום ועד נהריה המופגזת שבצפון. בעזרת השם. הרשו לי להציג את עצמי חברים, אני קצת נרגש, אציג את עצמי במילים קצרות. אני בדרכי אל העיר הגדולה תל אביב. קצת נרגש, כמו שאמרתי, לא יודע מה להגיד לכם חברים. המצב קשה, קשה מאוד, ואני מתפלל יום יום שעה שעה שהקדוש ברוך הוא ישלח לנו רפואה וישועה. הצפון ריק חברים שלי, והדרום גם הוא ריק, והחיילים שלנו יורים ונלחמים ונהרגים לא עליכם ואנחנו כאן ברכבת, נוסעים מהדרום לצפון. עת צרה ליעקב.

קובי השכן שוכב על ספה ישנה ומרוטה בצבע תכלת שהוצאתי מבית הוריי. לאחר מותם הצבתי אותה כלאחר כבוד בחצר המשותפת של הבלוק שלנו. בלילות החתולים נוהגים בה כבשלהם, אמא ודאי הייתה מתפלצת, היא שנאה חתולים. אני מתיישבת על כיסא כתר לבן, כוס קפה שלישית בידי. מטוסי הקרב קורעים את השמיים, עוד רגע יצלו על גופם של אנשים בצידו השני של הגבול. בחדשות ידווחו על בניינים שקרסו ואויבים שקרסו תחתם. אילנה, השכנה מקומה שנייה, מגיחה מתוך הבניין החשוך עם התינוק שלה ומתיישבת על כיסא משרדי מרופט, עיניה טרוטות מליל אזעקות ותינוק בן כמה חודשים. יימח שמם היא אומרת ומביטה לשמיים.

בכמה מילים: מארוּן בֵּלס היא נובלה שיש בה אימה ומקאבריות הררית, והיא מתרחשת דווקא כאן, בחולון שבישראל שטופת השמש והזיעה. מעורבים בה אמן פרוורטי ואמו אנינת הטעם, מנקה בעלת מום וסוחר איברים חסר לב, מחזרת חובבת חידות ושני אצילים בריטים מצוירים

להלן קטע מתוך ספר לא גמור שעדיין אין לו שם, כשהתחלתי לכתוב אותו הוא נקרא "ספר שאולי ייכתב", בהמשך השתנה שמו ל"ספר שאולי ייכתב ואולי לא". היום הוא נקרא "ספר שכבר לא ייכתב" ותחת השם הזה הוא הולך ונכתב. הגיבורה שלו היא אישה דמנטית שמנסה בעזרת הסופרת שכותבת אותה להתנהל בתוך חיים שהיא כבר לא מבינה אותם ואירועים שהיא לא יודעת איך להתמודד איתם. דרך עיניה העולם נראה כאוטי והוא הופך יותר ויותר חסר פשר עם אירועי השבעה באוקטובר ולאחר מכן במלחמת חרבות ברזל ובמבצע עם כלביא, מלחמות שאפילו את שמותיהן היא לא מצליחה להבין. לאורך כל הספר תרחף השאלה הלא פתורה: איפה בעצם הבעיה – בראש של האישה הזאת או במציאות שבה היא חיה?

"קונרד ומקס" (שם זמני) הוא רומן בכתובים המספר את סיפור מערכת היחסים שבין קונרד ומקס, שני גברים גרמנים, חיילי ורמאכט לשעבר והלומי קרב בהווה (בחורף 1963 במערב ברלין) לבין גבריאלה, בחורה צעירה שהם מצילים מקיפאון בשלג ומכניסים לדירתם הסמוכה לחומת ברלין. זהו סיפור אהבה חסר סיכוי המתנהל בצל הזיכרונות הרודפים את שלושתם המבקש לגעת במלחמת העולם השנייה, ובעיקר בטראומות שהביאה איתה, מתוך סיפורן האישי של שלוש דמויות גרמניות, ובתוך כך עוסק בנושאים רחבים יותר כמו זיכרון, אשמה, פוסט־טראומה, אהבה, תשוקה, שתיקה.

בליל הטילים הגדול ניסינו לאהוב מחדש. אני הצעתי שנלך מכות, ודניאל, שהיה עייף מלחפש פתרונות משלו, נאלץ להסכים. החוק היה: מישהו צריך להשכיב מישהו על הרצפה, לספור שלוש שניות ולשחרר. אסור לחנוק, אסור לנשוך, ואסור ללקק את העיניים. משחקים רק בתחום מרכז הסלון כי אחרת אפשר לשבור את הראש בחפץ חד. הסלון רך משטיחים. אולי אחר כך נתעייף ונלך לישון; אולי התשוקה תסכים לבוא. רציתי להתמלא געגוע אל הטעם שלו. להצליח לינוק אותו מתוך הגוף שלי, לרצות בו באמת. דניאל קיווה שנעבור את הלילה בשלום. ההתרעות על התקיפה זמזמו בטלפונים שלנו אבל החלטנו לשלוח אותם למצב טיסה, ממילא לא נספיק לברוח.

"אמא," הוא מיילל ממיטתו, ומתערטל בפניי זאת הפעם השלישית מאז הגעתי, "אמא," הוא מביט בי מבין חרכי עיניו העכורות. אני מנסה לאמוד את גילו כשהאחות נכנסת וגוערת בו שיפסיק להוריד את החיתול והכותונת. "אדון יהושע, למה אתה עושה את זה?" היא מכסה אותו עד צוואר, אך הוא מחויך וכבר מתכנן שוב מפגש עם מערומיו, וחוזר לסורו מייד כשהיא יוצאת. בדרכה החוצה היא מסיטה את הווילון שבינינו וזעקות השבר שלו נשמעות מרוחקות יותר.

היא ישבה על כיסא נוח בקרבת הבריכה וחלמה בהקיץ. התעוררה לתוך זעקת מגאפון, "גיברת, לעבור מסלול," שחזרה להישמע בסמכותיות זמן קצר לאחר מכן, "גיברת, לעבור מסלול בבקשה." היא שמחה לגלות שלא היא הגיברת המדוברת. מישהי נכנסה למסלול הבינוני ולא שמה לב שהיא שוחה בקצב איטי. כששמעה את המציל הרימה את ידיה הגרומות באוויר לאות כניעה וקבלת הדין, והחלה לדדות בקפצוצים קטנים אל המסלול האיטי.

היא מתניעה ומתחילה לנסוע אל השער. לאט, בזהירות, רק לא לדפוק את הכול עכשיו.

חולפת איזו דקה עד שהיא מצליחה לפתוח את הדלת ולפלס לה דרך בין חלקי מערכת התופים המפורקת, הניירות המקומטים, חולצות הטי המיוזעות והגרביים ההפוכים, ומתיישבת על קצה מיטתו. המיטה חורקת תחת משקלה. לרגע היא יושבת לצד בנה הישן וידיה מונחות בחיקה, שואבת כוח, בלי לבקש רשות, מנשימותיו השקטות העמוקות. בחוץ יום יפה של סוף הקיץ. התריס והחלון פתוחים והחדר שטוף באור עז של אחר צהריים. על אדן החלון נע לו המאוורר הקטן החרישי, ימינה ושמאלה, סוקר את זירת חייו ללא הרף, מסרב לדבר־מה. נמרוד שוכב במיטה רפוי וכבד, קרבתה ממאנת להידחס אל שנתו. היא מביטה בקרן האור האלכסונית המתעקלת על הסדין שמכסה את גופו, מכתפו אל בטנו, צורבת בעורו הבהיר מבעד לבד הלבן.

צחוק גדול הרעיד את גופה, שמחה בעבעה בה והיא, שרויה במקום לא מקום, הרגישה מאושרת.
לאט הקיצה. וילון הוסט, חלל התמוסס, עקצוצים של כאב מיפו את הגוף. פקחה עיניים, חזרה ועצמה. מיששה את הבד שעטף אותה, חמש אותיות, מתחיל בשין. יום מיוחד היום, לחשו לה המחשבות, כן, יום מיוחד. גיששה למשקפיים שעל השידה, מייחלת לצחוק שידעה לפני רגע, זכרו מתפוגג ונעלם.

ביקור יער. נמלה שחורה, נמלה מאש. שארית פרח הסביון. מחילה כתומה. נמלה כחולה שוחה, נופלת בפיר תהום. עכבישה בנקבה, חוטים חומים. קונכיות בגודל ביצת כינה. ביצים נחושות. אני טועמת גוש שרף זהב, טעם עץ. קשה לי להביט מעלה, הענפים רחוקים מגופי, נפגשים באופן שאיני מצליחה לכתוב. אין לי מילים למה שעיניי רואות. איך זה נקרא? פריטה על שברי הגזע, דחיפת אצבע אל בית העכבישה. בית ריק.

הכנתי את הטלוויזיה פתוחה על תחילת הפרק האחרון של הסופרנוס והנחתי את הצלוחיות על שולחן הסלון. כשהוא פתח את הדלת, הוא הניח את המזוודה בצד והתנפל עליי מייד. מזל טוב, אמרתי, והתנפלתי בחזרה בעשרות נשיקות צוואריות. מבעד לכתפי הוא שם לב לצלוחיות ולנרות הדולקים שבשולחן הסלון. התכוונתי להכין עוגת גזר או טירמיסו, אמרתי. אבל נפלה לי השקית עם הביצים בדרך. הוא צחק וכיבה את הנרות שנעצתי בגזרים חתוכים. ואז נצמדנו, התכרבלנו, התגלגלנו. אחרי זה לחצתי פליי ונשנשנו מול הטלווזיה את האגוזים והצימוקים והשקדים והבישקוטים והשמנת החמוצה והמסקרפונה וגם את הגזרים החתוכים. אז רגע, אמרתי בסוף הפרק. אתה חושב שטוני באמת מת? ברור שהוא מת, הוא אמר.

הגשם המחטי האפור שהזדרזף מזה שלושה ימים ופסק אך לשעה קלה בצהרי היום, שב להתדפק עם רדת הדמדומים על הגגות והאספלט ותפס את גליה בצאתה מהמשרד, כאשר באה לחצות במרוצה את שרשרת הרמזורים הבלתי נגמרת של צומת עזריאלי, מבקשת לחסוך אי־אלו דקות המתנה מרטיבות.

בחופש הגדול בין כיתה ט׳ ל־י׳ יואב ניני השתגע. ככה זה התחיל להסתובב בין הילדים. סיפרו שהוא מדבר לא לעניין. הוא התחיל להפנט ילדים. היה עושה סלטות על הדשא בקיבוץ, כל מיני התנהגויות מוזרות כאלו. הוא היה המלך שלנו, כי היה הספורטאי הכי טוב למרות שהיה תלמיד גרוע. אבל הוא היה חזק במכות והכי טוב בכדורגל. אני עוד זוכר את הסגנון שלו. זה היה מין גיורא שפיגל של הקיבוץ. ובכלל, מי שהיה הספורטאי הכי טוב, גם אם היה טיפש גמור, היה המלך.

קול חריקת בלמים נשמע מהרחוב, ומייד אחריו חבטה עמומה. דוקטור זמושינסקי שוב החמיץ את הכניסה לבית, עלה על המדרכה והפיל את פחי האשפה הירוקים. הבן פתח מעט את הדלת, מיהר לצד מיטתה של אמו והחזיק את ידה הרזה, הכמושה. “אמא, הרופא הגיע,״ הרים את קולו, ואז נזכר שלא היו לה מעולם בעיות שמיעה. “הרופא הגיע,״ חזר בקול רך כשנכנס המומחה הפליאטיבי, “את זוכרת אותו.״

היא רק תעביר סמרטוט. ואז יישארו לה עוד חמש משימות. הכביסה מהסוס. המדים למכונה. המיטות. הסכו״ם. ולסדר אותו על משטח הבד לפני סוגים וגדלים, מימין הכפות, בסוף כפיות העוגה. כשתסיים, גם המכונה תסיים והיא תוכל לתלות, מבלי להתלבט בנוגע לסדר הפנימי. לפי צבעים או לפי נושאים? מהכהים לבהירים? או מהמכנסיים, דרך החולצות ועד לגרביים, שכל אחת מהן מיושרת ונתלית בנפרד, אחוזה באטב כביסה. הם פתרו לה את הבעיה עם צבע הזית.

למן הרגע הראשון כמעט היה לו ברור: זו לא אישה שרצונה מתנפל עליה או נגלה לפניה בתצורתן הדחופה של תשוקות, אין סכנה שתתאהב בו, וגם אם תתאהב, ייתכן שלא תדע שזה מה שאירע לה, לא תכנה את זה בשם המפורש; השם אולי יאחז בשולי הכרתה, או רק כמעט, אולי יגיח משם לפתע אחרי חודשים רבים, שנים אפילו. אם כי סביר יותר שלא, אפילו לא זה. שָׁם בעצם הייתה טמונה הסכנה הגדולה מכולן: הרושם השגוי שאין סכנה, שאי אפשר להיסחף אחר מי שאינה עשויה לכך בעצמה. אבל למפולת אפשר להישמט גם לבד. מספיק רגע אחד של היסח הדעת. מספיקה אישה אחת שתעבור על פניך, ופניך יוסבו לעברה, כל כך יוסבו לעברה, ולא תראה דבר מלבדה, ותיפול.

לפנות ערב תמי התקשרה ושאלה אם אפשר לבוא, שנעשה את הטילים ביחד. היא לא רגילה עדיין להיות לבד ומפחדת עכשיו יותר מתמיד. טוב, אפשר להבין. רק לפני פחות משנה, אחרי עשרים ושבע שנות נישואין, היא תפסה פתאום אומץ והודיעה לדני שזהו, נגמר.

תמיד הייתי פחדן
כל דבר בעולם הזה הפחיד אותי

חושך.
גבהים.
עימותים.
מקומות הומים / מקומות נטושים.
פקידים ממשלתיים / נותני שירותים.
צלצול ממספרים חסויים.

״אל תקשיבי לאף אחד. רק את יודעת איך להפריח את הגן,״. אני שומעת בראשי את המילים האלה בזמן שהכול מתמוטט מסביב. אני שומעת שוב את המילים שמודי אמר לי לילה לפני שהוא מת בזמן שעוד סדק נפער בשביל הראשי של הקיבוץ והמסוק מעליי עושה רעש כזה שאי אפשר לשמוע את צ׳יטה צועק לי מתוכו. ואולי עדיף.

עכשיו הוא ער, שרוי באפלולית החדר. בקצה המיטה, עטוף כולו, כמו מומיה, רק הראש מציץ, ידיו מהודקות לצידי הגוף. האוויר עומד. שקט מפתיע צונח עליי. זה בסדר לבכות עכשיו?

בתוך האוהל היה מקום לשמיכת צמר מקופלת, תיק גב, חבל, ספר ובקבוק מים. והיה מקום גם בשבילו, בתנוחות מסוימות. הוא השתדל להיות בחוץ בשעות היום, להסתכל על צמרות עצים או כל חפץ מרוחק אחר כדי לאמן את העיניים. צמרת ברוש – צמרת אורן – ענן. בלילה לא היה מה לראות והחפצים נותרו אם כי במצב אחר. התיק, למשל הפך לכרית, השמיכה הייתה שמיכה אבל גם מזרן. בקבוק המים והספר נותרו בקבוק מים וספר. במהלך היום הספר היה דבר שאפשר לקרוא אבל אין זמן. בלילה הספר היה הדבר שאפשר לקרוא אבל אין אור. היה לו פנס, אבל הוא לא רצה למשוך לעצמו תשומת לב טורפת. בשעות בין הערביים, כפות הרגליים כואבות, השאיר את דלת האוהל פתוחה לאוורור וקרא שורה פה שורה שם. הוא לא אהב שירה אבל קרא בה בכל מקרה, כמו לבלוע אנטיביוטיקה.

אבא שלי התקשר. הייתי בדרך לסרט בקריון עם החברה שלי באותה תקופה.
שעה אחר כך יצאתי שוב לאזור חיפה לנקודת הכינוס. הm-16 שלי שהיה כבד במיוחד (כי חובר אליו מטול רימונים m-203) נשען על ברכיי. השמן שנשאר מהמסדר האחרון לפני היציאה לחופשה של ראש השנה החתים את מכנסי הדקרון. אבא שלי שנלחם בירושלים ב־1967, שהיה בתעלה במלחמת ההתשה, שחצה את התעלה ביום כיפור במבצע אבירי לב, דיבר איתי בקול שלא הכרתי קודם.

זהו סיפור פרידה, נוגה ויפהפה, שמהלכו נשזר בזמן, בגיאוגרפיה, בנוף ובגוף לאורך העלילה כולה. הפרידה שמסומנת בסיפור אינה רק פרידה פיזית של מעבר מן העיירה הכפרית אל העיר הגדולה, זהו גם מעבר נושאי שמנסה לחתום תקופה במושאי העיסוק ובכתיבתו של סמי ברדוגו, כפי שמצטייר מהלכה בקובץ המכנס את סיפוריו, שראה אור ב־2011, ושהסיפור הזה, שמופיע בסופו, העניק לו את שמו.

״העולם השתפשף בי והשאיר סימן,״ מספרת בגוף ראשון הדוברת בסיפורה של יערה שחורי, על שנות ילדותה בקיבוץ. שמות הילדים הפותחים את הטקסט מעמידים בראשו את שאלת הזהות הפרטית מול הכללית, ואת השפה כאמצעי להגדיר קווי מתאר נפשיים, ואף להגן על הפרט. העולם החברתי משאיר בגוף הגיבורה ״סימנים כהים״, שכמו נשארים על גופה, ומייצגים את הפער המתעתע בין הילדות לבגרות. זהו סיפור על מבחן התקבלות בלתי פוסק ועל הרצון האישי להישמט ממנו. זהו גם סיפור על חיפוש נואש ואנושי כל כך שכל אדם יכול להזדהות איתו – אחר האהבה.

במספר שורות מצומצם, שמכל אחת מהן עולה יופי עוצר נשימה, ענת לוין מצליחה לקודד את אחת הדילמות האנושיות שמעסיקות לא מעט אנשים בימינו – האם להביא תינוק לעולם כה נורא, ומנגד, כיצד אפשר לא להביא תינוק כדי לתקן עולם כה נורא. לוין עושה זאת בדרכה, טווה מילה אחר מילה לכדי מלאכת מחשבת, עד כי נדמה שהתשובה לדילמה זו כלל לא רלוונטית. (עמיחי שלו)

כתיבתו המכשפת של יואל הופמן היא תצרופת יצירתית הנעה בין פרוזה לשירה. ארבעה פרקים קצרים אלו, מעין ״בתים״ בפרוזה, סובבים סביב זיכרונות ילדות ותפיסת עולם המבוגרים בחייו של הדובר־הילד או הדובר־הנזכר בעצמו כילד. בכתיבה מטפורית ופיוטית שגולשת לפרטים הקונקרטיים בא לידי ביטוי ייחודו הגדול של הסופר. פרקים אלו שפורסמו ב״מאזנים״ בגיליון 1 בעריכת אשר רייך, תשנ״ח, אוקטובר 1997, היוו טיוטה לספר ״הלב הוא קטמנדו".

קורה לפעמים כשמקיצים מחלום רע שהמבט מאחר להתעורר ומשתהה עוד רגע על פיסת בלהה: חרק זרחני מרצרץ על הסדין ונעלם, פנים מתעקמות בהעוויה איומה ומתפוגגות, חור גדול נוראי פעור בקיר ולאט־לאט, כמו באי־רצון, נסגר, והקיר שב ומתאטם כמאז ומעולם. לא זו הייתה הבעיה של קלרה, ששנתה קלה ונטולת חלומות, או אם היא חולמת אין לחלומותיה זכר, לא כל שכן שלוחות בעולם הערוּת. לא, הבעיה שלה הייתה פשוטה וארצית הרבה יותר, ולכן חמורה הרבה יותר: כשהקיצה, בפעם הרביעית בלילה ההוא, היה חור גדול נוראי פעור בקיר מולה, אמיתי להחריד. אותו חור כעוּר שהיה שם גם אתמול, ובשבוע שעבר, ובחודש שעבר, שקידם את פניה בכל פעם שהתעוררה וקלרה – כמו שנאמר – מרבה להתעורר.

האומנם קשור הכול בציפורים? כשבועיים לאחר שחברתי אסטריד ישבה במטבח שלי ואכלה ארוחת צהריים מאוחרת, הופיע אצלי אדון מסעות. אסטריד שמחה לבוא לתל־אביב. היא רצתה לראות את הים. נתתי לה אפוא לאכול ואחר־כך הלכנו לראות את הגלים. היה קר, אבל אומרים שאוויר הים המלוח טוב לשיעול.

תמיד זכרה את הפחד הסתום. כשהייתה קלרה שיאטו בת שתים־עשרה, עמדה בחלון ותלתה וילאות. לפני שעברו הליצנים בדרך לקרקס, ראתה את שמואל אבומן מהלך עם אחיו. שמואל נשא את עיניו וראה את קלרה, ואז נתמלאה מין פחד סתום ועיניה, שהיו בהירות, מאוד, נתאפלו וחשה כאילו אזל הדם מפניה. היא מיהרה להסתתר מעבר לווילון אך שמעה את שמואל אבומן שואל את אחיו מי היפה הזאת, ומחייך. היא לא ראתה את החיוך אבל שמעה את המילה מתחייכת בגרונו ומשהו עמוק בה נצטנף. היא הרגישה שרגליה נהיו קרות וזכרה שאמרו לה שלמתים יש רגליים קרות, על כן מיששה את ליבה לראות העודה חיה. אחיו של שמואל אבומן אמר, יש לה אח שמרים משקולות וקלרה נחפזה להיעלם, כאילו ביקשה להיבלע לתוך הווילאות הכתומים ולא להיראות עוד לעולם.

״ואת ברבור,״ פסק אחד המדריכים כשהגיע תורה, ״ללא ספק ברבור.״ ולפתע כולם נראו בעיניה כחיות ששייכו להם: מיכל היא ג'ירפה, דורון כרע על ברכיו ודמה מדי לאורנגאוטן, טליה היא צפרדע והיא, כמתחוור – ברבור. היא לא יכלה שלא ליהנות מן ההשוואה, בייחוד לאחר שכולם הסכימו עליה פה אחד ונלהב. מה בדיוק היה בה שגרם להם לחשוב כך?

זו הייתה פעם כיתה בבית ספר יסודי. על הדלת כתוב שזו כיתה ד1 של המורה מיכל ועל הקירות, באותיות גדולות וצבעוניות מנייר בריסטול כתובים כמה דברים על חגי תשרי. בקיר ממול מלמדים כיצד להיות חברים טובים. חשוב מאוד להקשיב, להושיט יד לעזרה כשצריך. לסלוח על טעויות. ושם ליד הלוח, מאחורי השולחן של מיכל המורה, דגל ישראל, ההמנון, ופרצופיהם של הנשיא וראש הממשלה והרמטכ"ל.

כשהבנתי שאין באמת ניצחון מוחלט, ומעכשיו כל חייל שנהרג, נהרג על קידוש הגנת ראש הממשלה, החלטתי לאסור על הבן שלי לחזור לצבא. בהתחלה הוא צחק, בטוח שאני מתלוצצת איתו, והמשיך להתארגן כרגיל ליציאה. הוא התקלח, התגלח, לבש את המדים, אכל את החביתה בתוך לחמנייה, שתה את הקפה וסיפר בהתלהבות על המשימה המתוכננת לשבועיים הקרובים – טיהור מחנה פליטים כלשהו מהמחבלים המסתתרים בו, הרגיע שהכול יהיה בסדר כי אנחנו חזקים, וגם צודקים. אמרתי לו שאני מבינה את המחויבות שלו, אבל אני בשום אופן לא מסכימה להקריב אותו במלחמה שאיבדה מזמן את תכליתה. האחריות שלי כאמא לבנה חשובה יותר מהאחריות שלו לחבריו. הוא אמר בהחלטיות שאם כולם יתנהגו כמוני לא תישאר לנו מדינה. עניתי לו שאני מעדיפה בן חי בלי מדינה, מאשר מדינה עם בן באדמה. הוא שתק וקם מהשולחן, ניגש להביט בעצמו במראה, ליטף ביד רכה את לחיו, תיקן את מיקום הכומתה, יישר את כיס החולצה המקומט, הוציא את הטלפון והציץ בשעון, תלה את הנשק על הכתף, וניגש אליי כמו תמיד לחיבוק ולנשיקת פרידה.

כבר חצי שנה לפחות אני מבטיחה לבעלי שאכין לו שניצל לתפארת המדינה והמליצה. הוא אומר שאני צריכה לפתוח את הטקסט הזה ככה, בעודו מכין לנו טוסט גבנ״צ־מוצרלה משודרג א לה ״גמביט המלכה״ מלחם משפחתי.

היינו חסרי דאגות. אפילו זו הראשונה במעלה, זו שכיום ניצבת בראש סדר היום הגלובלי, לא העסיקה אותנו כי המזון ניתן בשפע וכל שצריך היה להושיט יד – אם יש לך יד – או, כמו במקרה שלי, פשוט לנגוס.

היא זיהתה אותה מייד, לא רק בגלל שהייתה לבדה בחנות. היא נראתה כמו נערה שהזמן עבר עליה בכפייה, שרידי המאבק ניכרים בגופה ובפניה; היא נראתה כמו רונית בית־יוסף שנגררה אל גיל 50 בכוח.

משרתת אינה ההגדרה הנכונה לעובדת מנוסה ומדופלמת כמוה ולכן יוצמד לגֶרדה התואר "סוכנת הבית" הוותיקה והנאמנה של משפחת בְּרַאוּן. ככזאת היא כבר לבד יודעת, לפי עונות השנה, מתי משפחת בראון יוצאת לחופשה, לאן, אם הילדים מצטרפים או שהחופשה מיועדת רק להורים, מה צריך לארוז, באילו מזוודות ואיך לנקות בקפידה את המזוודות היקרות מעור עם החומר המיוחד כדי לשוות להן מראה זוהר לכל נסיעה. שני מפעלי הממתקים בבעלותו של ויקטור בראון, אב המשפחה, מאפשרים בקלות שלוש חופשות יקרות בשנה כמו גם דירה מפוארת ברובע השנים עשר, היוקרתי ביותר בבודפשט. כמו גם בית ספר פרטי לשני הילדים, עם דגש על לימודי שפות, כמו גם תופרת פרטית עם הכשרה פריזאית לאשתו אוֹטיליַה, כמו גם מכונית גרמנית עם נהג בשם טיבּוֹר. כל בוקר הוא מסיע את ויקטור למפעל הראשי ושעתיים אחר כך חוזר אל הבית כדי להסיע לשם גם את אוטיליה שמנהלת עבור שני המפעלים את כל ענייני הכספים.

‏מה הוא חושב, שאני אסלח לו? אני לא אסלח לו. אני לא אהיה עוד פעם פראיירית שלו. שילך לאישה שלו המכוערת ההיא שבגללה הכול. עדי. מכוערת. מה כבר היה לנו כל השנים? מה כבר עשינו יחד? שלוש הפלות. שבע שנים ושלוש הפלות. אליי הוא רוצה לבוא עכשיו. למה? מה הוא יודע עליי עכשיו? כלום לא יודע. אם התחתנתי אם ילדים יש לי אם אני עוד גרה פה אם אני חיה בכלל אם טוב לי אם רע לי אם הכול. הוא לא יודע כלום. כי הוא לא התעניין. שתים־עשרה שנה ופתאום משום מקום הוא כותב לי. כאילו סלחתי לו והכול בסדר. אבל אני טיפשה כזאת. אמרתי לו בוא. אני לבד. פנויה היום. שיבוא. הוא יבוא והוא יראה אותי. הוא יבוא והוא לא יאמין. הוא יבוא ויראה ולא יאמין מה הוא עשה לעצמו שהוא עזב. ניתק את הקשר. לא הכין אותי. לא התריע. עזב. ורק אחר כך הבנתי למה. הייתה מישהי. אחת עדי. סתם שמנה. מכוערת. איך שנפגעתי. כולם יודעים, איך התמוטט עליי העולם פתאום. בניין שלם נפל עליי. ועד שהשתקמתי. והוא כאילו כלום, אישה חדשה חיים חדשים, וילדים. רוצח. שנים פגועה הייתי, שנים לא מתפקדת. למה אמרתי לו תבוא? עדיף לשכוח. מה לי ולו?

אתמול נשך אותי כלב. בקרסול, מבעד למכנסיים. הוא היה קטן ורץ מקצה הרחוב ועד אליי באמוק. הוא נעמד מולי ונבח בפה מלא כוונה, חשוף. לא זזתי, אני נשבע, רק הסתכלתי לו בעיניים ושתקתי. לאט ובנחישות הוא שיפר עמדות והתגנב בתוקפנות מאחוריי. מייד הרגשתי את צביטת מלחצי לסתותיו על השריר המשונס במאמץ לספוג את כאב השיניים. בעטתי אחורה. הכלב ברח והתחבא במחילה שמתחת לבית השכן.

שני סיפורים קצרצרים – 'הבן של השכנים' ו'האיש על הגדר'

באופק המטשטש, מעל הגבעות החומות, העירומות, הרוח מרימה גרגירי חול באויר ומעיפה אותם כלהק הרחק משם. הגרגירים מסתחררים, רודפים זה אחר זה בתחרות בלתי אפשרית, ונעלמים מאחורי השמש השוקעת, או אולי לפניה, נמוגים באורה המסנוור והעז, כתום שנעלם גם הוא מאחורי התרוממות אדמה נוספת. עוד רגע שניהם ירגישו את הרוח גם כאן, טופחת על פניהם, דרומית וחמה, וכמה מן הגרגירים יפרצו את חומות הריסים, יידבקו אל קרנית העין, ישרטו ויצרבו. דמעות ייווצרו וישטפו את העין בניסיון לנקות אותה מהפולשים הקטנים, יסתירו סערת רגשות שקמה והתרגשה עליו הרבה לפני שעמד על הגבעה הזאת, הרבה לפני שהחליטו להגיע לשם בצהרי היום.

עכשיו יותר טוב. כן, אני, צל הנפש שלך, ניצב על הקבר במלוא קיומי. אתה כבר בר מינן, כמו שאומרים, מוות מהיר היה לך. ואני, רוח הרפאים של מותך, קמתי כמצֻווה ללוות אותך עד קץ הזמנים.

פז הקצינה אמרה לשלומית ורוזית שהיא תגיע מדי פעם כדי לצפות בהן בשיעורים שהן מעבירות בבסיס ואפילו בפעילויות הקהילה שלהן אחרי הצהריים, והבהירה בהרמת גבות, באיזה מין אופן רב משמעי, שלמעשה היא יכולה להגיע גם אל הדירה הצבאית בכל זמן שתרצה ובלי אזהרה מראש, ממש כשם שכל קצינה יכולה להיכנס אל מגורי הפקודות שלה בכל רגע נתון. שלומית חושבת על זה כמו על הפסד בהתערבות. העונש הוא סטירה, אבל כזו שניתנת בהפתעה, בכל זמן ומקום שהסוטר בוחר.

יום ארוך היה בחממות הסמוכות לחאן יונס שברצועת עזה שמזה כמה חודשים מתחוללת בה מלחמה עקובה מדם. בינות לרעשי המקלעים, שאוזן מיומנת ומיוסרת מיטיבה להבחין בין סוגיהם השונים: זה "נגב", זה מא"ג, זה מא"ג מקביל, כרענו על ברכינו והתמסרנו לשתיקתה הברוכה של החממה ועישבנו את השיחים הצעירים שהחלו זה עתה לפרוח בכתמים צהובים המבשרים את בואם הצפוי של מלפפונים.

הוא הגיע לכיתה שלה בערך שבוע אחרי תחילת הלימודים. היה לו שיער חלק ובלונדיני ומבריק שהגיע לו עד האוזניים והקיף את הראש בתספורת מסודרת, ועיניים בצבע תכלת שקוף. היו לו גם קצת נמשים על האף, ופה עבה ואדום מאוד. כשהמורה הציגה אותו, היא אמרה שהוא מליטא ושהעברית שלו לא כל כך טובה ושכולם יצטרכו לעזור לו כמה שיותר. כפות הידיים של המורה נחו על כתפיו כשהסבירה את כל זה, ועדיין, הוא נראה קצת מבוגר לידה, כמו גבר צעיר ורענן בגוף של ילד.

יום אחד היא אמרה לי: בשבת ל' נוסעת לבקר את יואל הופמן בצפת, היא הציעה שנצטרף.
קפצתי על ההצעה. הוא היה איש שהרגשתי אליו כמעט הערצה, שתמיד רציתי לפגוש. קראתי את "קולות האדמה", "אמרי שיר על סף מוות", "ספר יוסף", "ברנהרט", כל מה שכתב, החל מספרים שעסקו בזן בודהיזם ושירת הייקו ועד הפרוזה הפואטית שלו. (שנים אני מצייר. אני חושב הרבה על הביטוי "הנחת צבע". משהו רך, אינטימי, יש בביטוי הזה, משהו שגם "מניח" במובן משער. מעולם, חשבתי, לא קראתי מישהו שככה "מניח מילים" זו ליד זו).

לרוחב הגב שלי, בפישוק איברים מוטל שלומי. אני מקופלת בתנוחה עוברית, וחם מתחת לשמיכות שזרקו לנו האימהות מלמעלה. שלומי גדול ממני בשלוש שנים ומקשה עליי לנשום, אבל ממילא כל שאיפה מרפרפת אניצי דשא לתוך הנחיריים. צמודה לראש שלי בתנוחת מראה הילדה עם הכינים מהבניין הכחול, ואני מודאגת שוב להידבק. נו, מתי כבר תורי? אני עושה כמיטב היכולת, אבל הכול מדגדג, מגרד ומזיע, ואסור בתכלית לזוז או לצחקק, שמא יגלו אותנו. אנחנו קבוצה אחת, ונגדנו – האחרים.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים מעוכב התפתחות / יוסי וקסמן מוקדש באהבה לבלה החברה לֵנה מנוחין נחתה בארץ ב–1974. בעלייה הגדולה מברית המועצות הגיעו היא, אִמהּ ואחותה

לכל מקום אפשר לנסוע באוטובוס, מי צריך שאבא יביא אותה. ובכל זאת, כעסה שלא רצה שתיסע. היא תשמור על עצמה, הסבירה לו, ואיך תקבל ביטחון אם לא יסמכו עליה? עוד מעט היא בת ארבע עשרה! עכשיו נאלצה לשקר ולספר שהיא שוב נוסעת עם מיקה לקיבוץ של הדודה שלה, מלי, ולבקש ממיקה שתחפה עליה אם ההורים ישאלו. והרי היא כבר הכירה את אבנר לפני יותר מחודש, והוא אפילו בא אליה הביתה פעם אחת, בדיוק כשאבא ואמא חזרו מהחופשה שלהם בשווייץ. שניהם ישבו בסלון שלובי ידיים ואביה הציק וחקר אותו בשאלות, מאיפה הוא ומה הוא עושה ומה עשה ומה יעשה, ועוד ועוד. היא רצתה לקבור את עצמה מבושה. כל אותו זמן אביה הסתכל עליהם במורת רוח כזאת עד שאספה את ידה מידו. כשהלכו לחדר שלה נשלחה אליהם אימה בדחיפות, פעמיים, לבדוק מה הם עושים שם.

כשאנחנו מגיעים לבריכת גורדון אנחנו מבינים שהגענו באיחור ושיהיה קשה למצוא מקום פנוי להניח בו את הכיסאות המתקפלים בין העשרות המצטופפים על החול ואלה המשקיפים עליהם מקומת המרפסת.

בשביל שאוכל לראות את הקריה אני נדרש לעלות לגג, לדחוף את השולחן הגדול ולעמוד על קצות האצבעות. אבל זה לא יעיל. הרי אי אפשר להישאר בתנוחה הזו יותר מדי זמן, ויש לקחת בחשבון שאין לי על מה להישען. לכן אני דוחף את שתי הספות ומצמיד אותן גב אל גב, מניח עליהן את שולחן העץ (לא מדובר בשולחן קל במיוחד), מציב עליו את כיסא הפלסטיק, עורם עליו כמה כרכים של האנציקלופדיה העברית, מתיישב עליהם ומקווה שכל המבנה הזה לא יקרוס. אני בקושי זז, ואין לי איפה להניח דברים. אני לוקח איתי מחברת וכותב על הברכיים שורה ועוד שורה, מכתב אחרי מכתב, עד שהשיירה עוברת.

זה גואה, צומח מעלה כנגד כוח המשיכה, עומד ועולה ומסתיר את אור השמש. ובכוח הזה נע במשקלו המפלצתי קדימה, הלאה, לעבר החוף. ואפשר כבר לחוש את הכובד האדיר, הכהה, נוחת במכת נפץ ומתגלגל ומתרחב ומכסה ומחריב. ואני מתמסרת לתנופה של הזרם ומכווצת סביבי את הילדים, מתרכזת בלאסוף מן הגנים, להכין קופסאות אוכל, לקחת לחוגים, להנמיך עוף ככל האפשר, רק בגובה ההתרחשות המקומית ביותר, הקרטיב שנפל, ספירת העלים עד עשר, חולצה לבנה לחנוכה, בטווח הרצפה ממש. ובכל פעם שמשהו בי מתקומם ומתעקש להתרומם, זה הולם בי בעוצמה בעורף, ואני נכנעת.

הבקרים שבהם הבכי העירך כשעון, שבכית בהם בו ברגע שהמבט שלך נפקח, בבור שבלע ימים, שבועות, ואין לדעת כמה לילות, גם התשובה "בשבילה" לא סיפקה את ליבך ששב ושאל בלי סימן שאלה: "אבל בשביל מה, בשביל מה".