דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

סיפורת

Photo by JR Korpa on Unsplash

הברבור / הללי עינהר

״ואת ברבור,״ פסק אחד המדריכים כשהגיע תורה, ״ללא ספק ברבור.״ ולפתע כולם נראו בעיניה כחיות ששייכו להם: מיכל היא ג'ירפה, דורון כרע על ברכיו ודמה מדי לאורנגאוטן, טליה היא צפרדע והיא, כמתחוור – ברבור. היא לא יכלה שלא ליהנות מן ההשוואה, בייחוד לאחר שכולם הסכימו עליה פה אחד ונלהב. מה בדיוק היה בה שגרם להם לחשוב כך?

לקריאה »

שאטי / יונתן שטיין

זו הייתה פעם כיתה בבית ספר יסודי. על הדלת כתוב שזו כיתה ד1 של המורה מיכל ועל הקירות, באותיות גדולות וצבעוניות מנייר בריסטול כתובים כמה דברים על חגי תשרי. בקיר ממול מלמדים כיצד להיות חברים טובים. חשוב מאוד להקשיב, להושיט יד לעזרה כשצריך. לסלוח על טעויות. ושם ליד הלוח, מאחורי השולחן של מיכל המורה, דגל ישראל, ההמנון, ופרצופיהם של הנשיא וראש הממשלה והרמטכ"ל.

לקריאה »

בית נעול / יובל פז

כשהבנתי שאין באמת ניצחון מוחלט, ומעכשיו כל חייל שנהרג, נהרג על קידוש הגנת ראש הממשלה, החלטתי לאסור על הבן שלי לחזור לצבא. בהתחלה הוא צחק, בטוח שאני מתלוצצת איתו, והמשיך להתארגן כרגיל ליציאה. הוא התקלח, התגלח, לבש את המדים, אכל את החביתה בתוך לחמנייה, שתה את הקפה וסיפר בהתלהבות על המשימה המתוכננת לשבועיים הקרובים – טיהור מחנה פליטים כלשהו מהמחבלים המסתתרים בו, הרגיע שהכול יהיה בסדר כי אנחנו חזקים, וגם צודקים. אמרתי לו שאני מבינה את המחויבות שלו, אבל אני בשום אופן לא מסכימה להקריב אותו במלחמה שאיבדה מזמן את תכליתה. האחריות שלי כאמא לבנה חשובה יותר מהאחריות שלו לחבריו. הוא אמר בהחלטיות שאם כולם יתנהגו כמוני לא תישאר לנו מדינה. עניתי לו שאני מעדיפה בן חי בלי מדינה, מאשר מדינה עם בן באדמה. הוא שתק וקם מהשולחן, ניגש להביט בעצמו במראה, ליטף ביד רכה את לחיו, תיקן את מיקום הכומתה, יישר את כיס החולצה המקומט, הוציא את הטלפון והציץ בשעון, תלה את הנשק על הכתף, וניגש אליי כמו תמיד לחיבוק ולנשיקת פרידה.

לקריאה »

שניצל עלא רסי / נעם פרתום

כבר חצי שנה לפחות אני מבטיחה לבעלי שאכין לו שניצל לתפארת המדינה והמליצה. הוא אומר שאני צריכה לפתוח את הטקסט הזה ככה, בעודו מכין לנו טוסט גבנ״צ־מוצרלה משודרג א לה ״גמביט המלכה״ מלחם משפחתי.

לקריאה »

הפרי האסור / שהם סמיט

היינו חסרי דאגות. אפילו זו הראשונה במעלה, זו שכיום ניצבת בראש סדר היום הגלובלי, לא העסיקה אותנו כי המזון ניתן בשפע וכל שצריך היה להושיט יד – אם יש לך יד – או, כמו במקרה שלי, פשוט לנגוס.

לקריאה »

המורה הטובה ביותר / נעה ידלין

היא זיהתה אותה מייד, לא רק בגלל שהייתה לבדה בחנות. היא נראתה כמו נערה שהזמן עבר עליה בכפייה, שרידי המאבק ניכרים בגופה ובפניה; היא נראתה כמו רונית בית־יוסף שנגררה אל גיל 50 בכוח.

לקריאה »

ספינה לבנה בים השחור / אורית וולפיילר

משרתת אינה ההגדרה הנכונה לעובדת מנוסה ומדופלמת כמוה ולכן יוצמד לגֶרדה התואר "סוכנת הבית" הוותיקה והנאמנה של משפחת בְּרַאוּן. ככזאת היא כבר לבד יודעת, לפי עונות השנה, מתי משפחת בראון יוצאת לחופשה, לאן, אם הילדים מצטרפים או שהחופשה מיועדת רק להורים, מה צריך לארוז, באילו מזוודות ואיך לנקות בקפידה את המזוודות היקרות מעור עם החומר המיוחד כדי לשוות להן מראה זוהר לכל נסיעה. שני מפעלי הממתקים בבעלותו של ויקטור בראון, אב המשפחה, מאפשרים בקלות שלוש חופשות יקרות בשנה כמו גם דירה מפוארת ברובע השנים עשר, היוקרתי ביותר בבודפשט. כמו גם בית ספר פרטי לשני הילדים, עם דגש על לימודי שפות, כמו גם תופרת פרטית עם הכשרה פריזאית לאשתו אוֹטיליַה, כמו גם מכונית גרמנית עם נהג בשם טיבּוֹר. כל בוקר הוא מסיע את ויקטור למפעל הראשי ושעתיים אחר כך חוזר אל הבית כדי להסיע לשם גם את אוטיליה שמנהלת עבור שני המפעלים את כל ענייני הכספים.

לקריאה »

חצי נקמה / ארי ליברמן

‏מה הוא חושב, שאני אסלח לו? אני לא אסלח לו. אני לא אהיה עוד פעם פראיירית שלו. שילך לאישה שלו המכוערת ההיא שבגללה הכול. עדי. מכוערת. מה כבר היה לנו כל השנים? מה כבר עשינו יחד? שלוש הפלות. שבע שנים ושלוש הפלות. אליי הוא רוצה לבוא עכשיו. למה? מה הוא יודע עליי עכשיו? כלום לא יודע. אם התחתנתי אם ילדים יש לי אם אני עוד גרה פה אם אני חיה בכלל אם טוב לי אם רע לי אם הכול. הוא לא יודע כלום. כי הוא לא התעניין. שתים־עשרה שנה ופתאום משום מקום הוא כותב לי. כאילו סלחתי לו והכול בסדר. אבל אני טיפשה כזאת. אמרתי לו בוא. אני לבד. פנויה היום. שיבוא. הוא יבוא והוא יראה אותי. הוא יבוא והוא לא יאמין. הוא יבוא ויראה ולא יאמין מה הוא עשה לעצמו שהוא עזב. ניתק את הקשר. לא הכין אותי. לא התריע. עזב. ורק אחר כך הבנתי למה. הייתה מישהי. אחת עדי. סתם שמנה. מכוערת. איך שנפגעתי. כולם יודעים, איך התמוטט עליי העולם פתאום. בניין שלם נפל עליי. ועד שהשתקמתי. והוא כאילו כלום, אישה חדשה חיים חדשים, וילדים. רוצח. שנים פגועה הייתי, שנים לא מתפקדת. למה אמרתי לו תבוא? עדיף לשכוח. מה לי ולו?

לקריאה »

חמאת בוטנים / ירדן ורד

אתמול נשך אותי כלב. בקרסול, מבעד למכנסיים. הוא היה קטן ורץ מקצה הרחוב ועד אליי באמוק. הוא נעמד מולי ונבח בפה מלא כוונה, חשוף. לא זזתי, אני נשבע, רק הסתכלתי לו בעיניים ושתקתי. לאט ובנחישות הוא שיפר עמדות והתגנב בתוקפנות מאחוריי. מייד הרגשתי את צביטת מלחצי לסתותיו על השריר המשונס במאמץ לספוג את כאב השיניים. בעטתי אחורה. הכלב ברח והתחבא במחילה שמתחת לבית השכן.

לקריאה »

שפמה של פרידה קאלו / אמיר שילון

באופק המטשטש, מעל הגבעות החומות, העירומות, הרוח מרימה גרגירי חול באויר ומעיפה אותם כלהק הרחק משם. הגרגירים מסתחררים, רודפים זה אחר זה בתחרות בלתי אפשרית, ונעלמים מאחורי השמש השוקעת, או אולי לפניה, נמוגים באורה המסנוור והעז, כתום שנעלם גם הוא מאחורי התרוממות אדמה נוספת. עוד רגע שניהם ירגישו את הרוח גם כאן, טופחת על פניהם, דרומית וחמה, וכמה מן הגרגירים יפרצו את חומות הריסים, יידבקו אל קרנית העין, ישרטו ויצרבו. דמעות ייווצרו וישטפו את העין בניסיון לנקות אותה מהפולשים הקטנים, יסתירו סערת רגשות שקמה והתרגשה עליו הרבה לפני שעמד על הגבעה הזאת, הרבה לפני שהחליטו להגיע לשם בצהרי היום.

לקריאה »

אבדון / מאיר פינקרט

עכשיו יותר טוב. כן, אני, צל הנפש שלך, ניצב על הקבר במלוא קיומי. אתה כבר בר מינן, כמו שאומרים, מוות מהיר היה לך. ואני, רוח הרפאים של מותך, קמתי כמצֻווה ללוות אותך עד קץ הזמנים.

לקריאה »

לא הזמן ובטח ובטח שלא המקום / לילך וולך

פז הקצינה אמרה לשלומית ורוזית שהיא תגיע מדי פעם כדי לצפות בהן בשיעורים שהן מעבירות בבסיס ואפילו בפעילויות הקהילה שלהן אחרי הצהריים, והבהירה בהרמת גבות, באיזה מין אופן רב משמעי, שלמעשה היא יכולה להגיע גם אל הדירה הצבאית בכל זמן שתרצה ובלי אזהרה מראש, ממש כשם שכל קצינה יכולה להיכנס אל מגורי הפקודות שלה בכל רגע נתון. שלומית חושבת על זה כמו על הפסד בהתערבות. העונש הוא סטירה, אבל כזו שניתנת בהפתעה, בכל זמן ומקום שהסוטר בוחר.

לקריאה »

אחר הלבבות / חיים וייס

יום ארוך היה בחממות הסמוכות לחאן יונס שברצועת עזה שמזה כמה חודשים מתחוללת בה מלחמה עקובה מדם. בינות לרעשי המקלעים, שאוזן מיומנת ומיוסרת מיטיבה להבחין בין סוגיהם השונים: זה "נגב", זה מא"ג, זה מא"ג מקביל, כרענו על ברכינו והתמסרנו לשתיקתה הברוכה של החממה ועישבנו את השיחים הצעירים שהחלו זה עתה לפרוח בכתמים צהובים המבשרים את בואם הצפוי של מלפפונים.

לקריאה »

אדגר / דנה שמחיוף שחף

הוא הגיע לכיתה שלה בערך שבוע אחרי תחילת הלימודים. היה לו שיער חלק ובלונדיני ומבריק שהגיע לו עד האוזניים והקיף את הראש בתספורת מסודרת, ועיניים בצבע תכלת שקוף. היו לו גם קצת נמשים על האף, ופה עבה ואדום מאוד. כשהמורה הציגה אותו, היא אמרה שהוא מליטא ושהעברית שלו לא כל כך טובה ושכולם יצטרכו לעזור לו כמה שיותר. כפות הידיים של המורה נחו על כתפיו כשהסבירה את כל זה, ועדיין, הוא נראה קצת מבוגר לידה, כמו גבר צעיר ורענן בגוף של ילד.

לקריאה »

ביקור אצל יואל הופמן / ציבי גבע

יום אחד היא אמרה לי: בשבת ל' נוסעת לבקר את יואל הופמן בצפת, היא הציעה שנצטרף.
קפצתי על ההצעה. הוא היה איש שהרגשתי אליו כמעט הערצה, שתמיד רציתי לפגוש. קראתי את "קולות האדמה", "אמרי שיר על סף מוות", "ספר יוסף", "ברנהרט", כל מה שכתב, החל מספרים שעסקו בזן בודהיזם ושירת הייקו ועד הפרוזה הפואטית שלו. (שנים אני מצייר. אני חושב הרבה על הביטוי "הנחת צבע". משהו רך, אינטימי, יש בביטוי הזה, משהו שגם "מניח" במובן משער. מעולם, חשבתי, לא קראתי מישהו שככה "מניח מילים" זו ליד זו).

לקריאה »

פיתילי פיתילו – קריאה מאוחרת במשחק ילדות / יונית נעמן

לרוחב הגב שלי, בפישוק איברים מוטל שלומי. אני מקופלת בתנוחה עוברית, וחם מתחת לשמיכות שזרקו לנו האימהות מלמעלה. שלומי גדול ממני בשלוש שנים ומקשה עליי לנשום, אבל ממילא כל שאיפה מרפרפת אניצי דשא לתוך הנחיריים. צמודה לראש שלי בתנוחת מראה הילדה עם הכינים מהבניין הכחול, ואני מודאגת שוב להידבק. נו, מתי כבר תורי? אני עושה כמיטב היכולת, אבל הכול מדגדג, מגרד ומזיע, ואסור בתכלית לזוז או לצחקק, שמא יגלו אותנו. אנחנו קבוצה אחת, ונגדנו – האחרים.

לקריאה »

מעוכב התפתחות / יוסי וקסמן

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים מעוכב התפתחות / יוסי וקסמן מוקדש באהבה לבלה החברה לֵנה מנוחין נחתה בארץ ב–1974. בעלייה הגדולה מברית המועצות הגיעו היא, אִמהּ ואחותה

לקריאה »

תלתלים / ורד קופיץ

לכל מקום אפשר לנסוע באוטובוס, מי צריך שאבא יביא אותה. ובכל זאת, כעסה שלא רצה שתיסע. היא תשמור על עצמה, הסבירה לו, ואיך תקבל ביטחון אם לא יסמכו עליה? עוד מעט היא בת ארבע עשרה! עכשיו נאלצה לשקר ולספר שהיא שוב נוסעת עם מיקה לקיבוץ של הדודה שלה, מלי, ולבקש ממיקה שתחפה עליה אם ההורים ישאלו. והרי היא כבר הכירה את אבנר לפני יותר מחודש, והוא אפילו בא אליה הביתה פעם אחת, בדיוק כשאבא ואמא חזרו מהחופשה שלהם בשווייץ. שניהם ישבו בסלון שלובי ידיים ואביה הציק וחקר אותו בשאלות, מאיפה הוא ומה הוא עושה ומה עשה ומה יעשה, ועוד ועוד. היא רצתה לקבור את עצמה מבושה. כל אותו זמן אביה הסתכל עליהם במורת רוח כזאת עד שאספה את ידה מידו. כשהלכו לחדר שלה נשלחה אליהם אימה בדחיפות, פעמיים, לבדוק מה הם עושים שם.

לקריאה »

איש אחד הולך ביער / עידן גרינברג

כשאנחנו מגיעים לבריכת גורדון אנחנו מבינים שהגענו באיחור ושיהיה קשה למצוא מקום פנוי להניח בו את הכיסאות המתקפלים בין העשרות המצטופפים על החול ואלה המשקיפים עליהם מקומת המרפסת.

לקריאה »

שיירה / יובל פלוטקין

בשביל שאוכל לראות את הקריה אני נדרש לעלות לגג, לדחוף את השולחן הגדול ולעמוד על קצות האצבעות. אבל זה לא יעיל. הרי אי אפשר להישאר בתנוחה הזו יותר מדי זמן, ויש לקחת בחשבון שאין לי על מה להישען. לכן אני דוחף את שתי הספות ומצמיד אותן גב אל גב, מניח עליהן את שולחן העץ (לא מדובר בשולחן קל במיוחד), מציב עליו את כיסא הפלסטיק, עורם עליו כמה כרכים של האנציקלופדיה העברית, מתיישב עליהם ומקווה שכל המבנה הזה לא יקרוס. אני בקושי זז, ואין לי איפה להניח דברים. אני לוקח איתי מחברת וכותב על הברכיים שורה ועוד שורה, מכתב אחרי מכתב, עד שהשיירה עוברת.

לקריאה »

בשולי השוליים של ההדף / יעל סגלוביץ

זה גואה, צומח מעלה כנגד כוח המשיכה, עומד ועולה ומסתיר את אור השמש. ובכוח הזה נע במשקלו המפלצתי קדימה, הלאה, לעבר החוף. ואפשר כבר לחוש את הכובד האדיר, הכהה, נוחת במכת נפץ ומתגלגל ומתרחב ומכסה ומחריב. ואני מתמסרת לתנופה של הזרם ומכווצת סביבי את הילדים, מתרכזת בלאסוף מן הגנים, להכין קופסאות אוכל, לקחת לחוגים, להנמיך עוף ככל האפשר, רק בגובה ההתרחשות המקומית ביותר, הקרטיב שנפל, ספירת העלים עד עשר, חולצה לבנה לחנוכה, בטווח הרצפה ממש. ובכל פעם שמשהו בי מתקומם ומתעקש להתרומם, זה הולם בי בעוצמה בעורף, ואני נכנעת.

לקריאה »

בשבילה / לאה איני

הבקרים שבהם הבכי העירך כשעון, שבכית בהם בו ברגע שהמבט שלך נפקח, בבור שבלע ימים, שבועות, ואין לדעת כמה לילות, גם התשובה "בשבילה" לא סיפקה את ליבך ששב ושאל בלי סימן שאלה: "אבל בשביל מה, בשביל מה".

לקריאה »

אונו ואלי / יונתן פיין

כשאלעד נכנס הביתה מיכלי שאבה בשני הצדדים, חזהּ נתון בצינוריות השקופות של המכונה הצהובה. הוא עוד לא התרגל לסדרי העולם החדשים, וכשהיא חולצת שד באמצע שיחה בסלון לפעמים הוא מתלהט לרגע, מתוקף ההתניות הקודמות. עכשיו נדמה שהיא מחוברת למכונת הנשמה. ליבי שכבה על הבטן למרגלותיהם, נינוחה.

לקריאה »

ארץ הגברים / אמילי מואטי

המעבר לחיים כמעט רגילים היה, בשלב ההוא, חלק מששיערה. היא כבר עמדה בקשרי עבודה עם כמה חנויות פרחים שהכירו ביכולות שלה, השיער שלה היה נקי מדבק והציפרניים בריאות התחילו לבצבץ בקצה האצבעות אחרי שנים של בניית ציפרניים באקריל והגברים שהורגלה בהם המשיכו להגיע באדיקות ודבקו בהרגלים שלהם ובה, אמרו את אותן מילות נימוס ושכבו איתה באותו אופן. היא חזרה להתקלח פעם ביום והעור חדל מלהתקלף משימוש יתר בסבון. איש מהם לא דחה אותה במיוחד ואיש מהם לא ניסה להצית בה דבר, באים, עושים את שלהם ויוצאים. כמו היו אנשי מקצוע שנתבקשו לבצע עבודת תיקון קטנה בצנרת. לפעמים נחה על מי מהם הרוח והוא היה מביא עימו מתנה כלשהי שמסמנת הכרת הטוב. פיז'מה או טובלרונים קטנים מנסיעה לחוץ לארץ.

לקריאה »

האשם / ריטה קוגן

"קלאק" צנחו המתגים וכבו האורות. "קלאק" זעו ונסכרו שערי התאים. "קלאק" נעצמו עיניו הדלוקות של האסיר המוטל מקופל על דרגשו בתא־בודדים מספר שתיים, מן התאים שנועדו לאסיר יחיד, הנתון תחת מעקב סמוי תמידי. השמועות על מעקבי־בודדים שטפו את הכלא מעת לעת בלא שאושרו או הופרכו על ידי ההנהלה והסוהרים, ומכיוון שמעולם לא ננקטה פעולה כלשהיא כנגד מי מהמפוקחים לכאורה, שככו השמועות כלעומת שבאו. האסיר בתא־בודדים מספר שתיים, שהועבר לכלא השמור רק לפני שבועיים ומייד בודד, לא ידע דבר על הפיקוח המשוער. ואילו היה יודע, היה זועק מרה יותר ממה שזעק מאז הגיעו לכאן, בתקווה להישמע ולהיוושע. התקווה לא הייתה בתפריט.

לקריאה »

נעליים / שירז אפיק

קרן לא תכננה שככה זה יקרה אבל דווקא שם, מול ערמת הנעליים באושוויץ, זה ברח לה מהפה. היא הניחה יד על בטנה המתעגלת ואמרה, "זה מדדי."

לקריאה »

ילדים צעצוע / ברוך יעקבי

והיו גם רגעים כאלה של מחנק, אין מוצָא. כעס עמד באוויר, אנרגיה לא טובה. מישהו זרק משפט, אחר הגיב ברטינה, מילה שנאמרה שלא במקום, וכבר הבנו שטוב לא יֵצא מזה. "בואו, נמאס כבר," אמר עזרא, ואנחנו הלכנו אחריו.

לקריאה »

הכובשת / רינת שניידובר

ליליאנה הייתה מבוגרת ממני בעשרים ושתיים שנים. היא הייתה סבוכה כמו פקעת שיער שסותמת את פתח הביוב, אבל אני האמנתי שיש לה כוח, שהיא עשויה לעזור לי לסלול את דרכי בעולם שלא היו בו תלמים חרושים.

לקריאה »

הנער והבז / עמרי חורש

קודם הוא לא היה כאן, אבל עכשיו כן. בחדר הלא גדול החלונות מכופתרים לאדנים שלא יפריעו לנו השכנים, שלא נפריע אנחנו להם. מיטה אחת לא גדולה, והוא גדול עליה, מונח כאן כאילו אין דבר מחוץ למחזה הזה. כל גופו הלווייתני, המשומן בקצותיו, הוא משענת רכה עבורי.

לקריאה »

החמישי / ענת עינהר

מה היה שם, את זה היא לא בדיוק ידעה, כלומר ידעה מה התרחש בפנים, בתוך הראש של האהוב שלה אורן, זה כן, אבל בו ברגע שאימצה את הדמיון לשוות לזה תמונה, תנועה, קולות, הבעות פנים – משהו נדלק ומייד כבה, מתג ששילח חושך מוחלט אל חדרי ראשה. חושך היה גם בחדר השינה שבקומת הקרקע, אבל אורות שכנים, לפעמים גם נדבה מידו העליונה של הירח, הושלכו בו, והיא ואורן היו צלליות אוהבות בין הסדין לשמיכה, ואף שצלליות הן עַם שחור, הצללית של אורן הייתה שחורה יותר והצללית שלה שחורה פחות.

לקריאה »

המיטה / כרמית רוזן

הם היו שלושה. עורך הדין היה ממושקף, גופו נוזל מתוך בגדיו. החבר היה נאה ממנו לאין שיעור, בחור יפה וגבוה, גרסה כחולת עיניים של עמר דיאב. בין שניהם עמד תאופיק עצמו, פניו מיוסרים.

לקריאה »

ארנב ארנב / אסף קוגלר

"אתה יורה בארנב, אתה תופס אותו בחישוק שלא יברח, ואתה מפזר לו מלח על הזנב," חילק סבא את האביזרים: רובה עם קת עץ לאיתן, חישוק גומי קטן וכחול לי ומלחייה לאליאב. שוב קיבלתי את התפקיד הכי גרוע אבל ידעתי שאם אני אתלונן גם את החישוק הוא ייקח לי.

לקריאה »

היום נלמד בחדר תקשוב / מאירה ברנע־גולדברג

"היום נלמד בחדר תקשוב" הכריזה המורה תלמה וכולנו שמחנו. לא ידעתי מה זה "תקשוב" ומה בכלל יש בחדר הזה אבל כמו כולם עליתי במדרגות מאושרת ונכנסתי לחדר סגול (לפחות ככה הוא נחרט בזיכרוני), שבתוכו שולחנות עגולים, במרכז כל שולחן עמד רדיו טייפ שחור שאליו מחוברות מספר אוזניות בעלות קשת כסופה, סביב השולחן עמדו כיסאות נוחים ומרופדים, הרצפה הייתה מכוסה בשטיח עבה ועל המדפים שמסביב היו המון ספרים.

לקריאה »

החתך / נועה סוזנה מורג

הגעתי למסעדה שמול בית האופרה כדי לפגוש את אימי. חצי שעה קודם לכן היא התקשרה ושאלה אם ארצה לאכול איתה צהריים ואני הסכמתי, אף על פי שלא היה לי תיאבון כלל. היו לה לא מעט עיסוקים באותה תקופה, ובכל זאת היענותי לפגישה איתה נבעה בעיקר מרצוני למלא את הזמן הפנוי שלה, זמן שמאז יציאתה לפנסיה חששתי שילך וייפער, ומתוך אי־יכולתי לשאת את פגישתה עם השיעמום.

לקריאה »

מומנט / מיכל פיטובסקי

טלי גרה עם הוריה בדירת ארבעה חדרים מרווחת על הקצה של שכונת רחביה, צופה על השקיעות מעל עמק המצלבה. מול החלון הפנורמי הונחה שורה של עציצים, ריחניים ומתפתלים, וטלי נהגה להטות כורסה בעלת ידיות עץ ולשבת מול הנוף בכל כניסת שבת.
"מה את רואה שם, טלי?" היו הוריה מקניטים.
"אתם יודעים," הסבירה, "שאם לא שמים לב, השמש נעלמת ברגע."

לקריאה »

עיניים כחולות / רחל שליטא

נפגשנו אחרי הרבה שנים. דווקא בלוויה. ייתכן שכבר הזדמַנו בעבר למקום אחד באירוע רב משתתפים, אלא שלא הבחנתי בו. השנים ריבדו שכבות עור, אחת על גבי השנייה, עד שאפילו צלקת כבר לא נשארה. רק שכחה, והתעלמות. בזמן ההספדים על חברנו המשותף, אנחנו עומדים במרחק זה מזה, עושים תנועת ראש קלה של זיהוי, חיוך זהיר, לא מביטים בעיניים. ודאי לא נרחיב את הדיבור. ככה אנחנו – מזהים, מסמנים ומניחים.

לקריאה »

מתוך רומן בכתובים / שמעון צימר

הסופר שמעון צימר, שעל שם הרומן שלו, המועמד לפרס ספיר לשנת 2017 נקרא הגיליון, מפרסם, לראשונה במאזניים, קטע מרומן בכתובים ומישיר מבט אמיץ וגם מבודח אל המשפחה ושברה.

לקריאה »

אנטישמי על הגג / ארי ליברמן

בסיעתא דשמיא כל מילה שאני אומר לכם אמת. מה שקרה קרה בחוץ לארץ ששמה גרתי הרבה שנים והרבה דברים רעים קרו לי שם לא עליכם. בגלל זה אני אומר רק בירושלים. רק על אדמת קודש. אתם שפה כל החיים ואף פעם לא ירדתם לשמה לארצות הרחוקות, אתם לא יודעים כמה שונאים יש לישראל.

לקריאה »

פורמלין / שפרה קורנפלד

פעם ראיתי את דייויד בליין נכנס לתוך ספֶרת זכוכית מלאה במים ברחבה של לינקולן סנטר. הוא נופף לקהל, חבש מסכת חמצן, צלל והתפצל לשניים. הגוף הפיזי שלו שקע במים, מתפתל כמו דג גדול מדי בתוך כדור הבדולח המואר, בזמן שבצד, על מסך ענק, הראש שלו דיבר. מקריין את המחשבות שהכין מראש לרגע הזה.

לקריאה »

קירות / טלי עוקבי

היו תקופות שהעדפתי את המרתפים בבית. לא בבית הספציפי הזה אלא בבתים אחרים. אהבתי מרתפים וקירות עבים בכדי שתהיה הפרדה ממשית בין פנים לחוץ שזו גם אחת הפונקציות העיקריות של בית.

לקריאה »

האביר ממחלקת סטוקינג ואובססיה של עמק הסיליקון / גלית דהן קרליבך

שלום הלנה 45! כאן cupid12 ממחלקת סטוקינג ואובססיה של גוגל @. לפי רישומינו עברת את מספר ההקלקות והגלילות המותר בחוק. בעוד מספר שעות תישלח אלייך התראת חסימה. תוכלי לערער על החלטתנו תוך 48 שעות מרגע הגעת ההתראה.

לקריאה »

רובאית א' / חגי לביא

"תעביר את הברוס של הרימונים, יש לי עוד קצת מקום בפאוץ׳," אני אומר לבנדה. הוא מסיים למלא את המחסנית ומעביר לי רימון. אני דוחס אותו לפאוץ׳ וסוגר את הסקוץ׳. האפוד מכביד עליי.

לקריאה »

המסעות לקצוות העולם / דניאל קרן

"פקע קפיץ הפלדה בליבם", כך תיאר שטפן צווייג את רגע שיברון ליבם של חמשת חברי המשלחת הבריטית לקוטב הדרומי בפיקודו של קפטיין סקוט. אחרי חודשים ארוכים בגיהינום הקר והחשוך על פני אדמות, כשהספק מנקר בהם כמו העיט את כבדו של פרומתיאוס, התברר להם הגרוע מכול.

לקריאה »

אנטארקטיקה / לילך וולך

הכוללללל הכולללל בנחת, אומרת נואי בהתפנקות, מותחת את המילים בעונג חתולי. קחו את הפנאי, עצמו את העיניים ודמיינו ספרות מתחלפות מעשר למטה – תשע, שמונה, כמו ספרות של מעלית יורדת לאט. נשימה מרווחת אחת או שתיים לפני הספרה הבאה, שתיים, אחת. כשאתם פוגשים את הספרה אפס – דמיינו אותה גדולה ותלויה באוויר. מגדילים את האפס בדמיון לאט, עד שהוא הופך לשער שאפשר לעבור בו. האפס גדול, מוזהב, מזמין, בטוח. אפשר לעבור בו. שום דבר רע לא יאונה לך.

לקריאה »

שטיח / הדר אורלנוב

יום אחרי שנגמרה השבעה החלטנו להחליף את השטיח. בהתחלה חשבנו שאולי לא צריך אבל אז נעמדנו כולנו לצד השטיח והסתכלנו על הכתמים מכל השנים. אולי בעצם צריך? אמרנו. אבל בסוף השתכנענו שזה לא דחוף.

לקריאה »

בשבי הסורי / שהם סמיט

בגדול, זה סיפור על גבר – נקרא לו צחי – שהחליט לרכוש תנור חדש, במקום הישן שנתקע על חום בינוני ועם אחת מארבע להבות לא מתפקדת. סליחה, קבלו תיקון: תנור משומש. למה לא חדש? למה לא, כמו שהציעה אשתו – נקרא לה ריקי – לגמור עניין במחסני חשמל, או להזמין באונליין ושלום על ישראל? למה לסבך, להתלבט, להתפתל, לבלבל לאנשים ת'מוח, ולבלות כל דקה מזמנך – חוץ מזה המוקדש לצפייה בסדרה המושקעת על מלחמת העולם הראשונה בצבע ולמחשבות על סקס – במרקטפלייס של פייסבוק?

לקריאה »

דובדבן / ליאת אלקיים

עוד לפני שאני פוגשת את יואב לנדאו אני כבר יודעת מיהו ואיך הוא נראה, ודעתי לא לגמרי נוחה מהעניין. ואחרי שאני פוגשת את יואב לנדאו בפעם הראשונה, דעתי נוחה עוד פחות. יש לו את האפקט הזה עליי, של מקומות מעקצצים.

לקריאה »

בסטיז / דבורה דויטש

נהגתי את עריסת הפלסטיק בה ישן בני אל מחוץ לתינוקייה. על הקיר בכניסה לבית הכנסת היו תלויות תמונות של תינוקות, שהאימהות שלהם התמידו במצווה. בפני התינוקות ראיתי אור. הכיתוב "תעודה: חצי שנה מצווה מלאה" עורר בי כבוד. רציתי תעודה כזו. שיניתי תוכניות. במקום ללכת לחדרי, נכנסתי לבית הכנסת. העריסה נכנסה לפניי.

לקריאה »

שוקולד קשה למריחה / סלעית שחף פולג

גשם ירד בבסיס מאז יום חמישי שעבר.
גשם כבד, עבה כמו קיר זכוכית מלוכלכת מקושט בנטיפי ברד עגולים, כמו שוקולד צ'יפס קפואים הנוחתים על גג אוהל האוגדה המאולתר.
הגשם לא הפסיק לרדת משבת שעברה, גם אז הן נשארו בבסיס. שבת אחת יוצאים, שתיים לא.
"שוקולד למריחה על לחם שחור," איה המהמה לעצמה בפעם המי יודע כמה, עיניה עצומות והיא שכובה עטופה בדובון ענקי על ספסל עץ צר.

לקריאה »

הגלגול הפרטי שלי / ניצן ויסמן

המידע הזה שקיבלתי באותו אירוע חי בתוכי מאז כעוד זיכרון. זיכרון מהותי, בסיסי, אבל לצד זיכרונות אחרים של החיים האלו; הייתי פעם ילד בחיפה, אחר כך הייתי חייל וגם סטודנט, הכרתי אישה שקשרתי חיי בחייה, נולדו לי ילדים, עסקתי במקצוע, כתבתי ספרים. ככל שאני זוכר לא עבר יום בו לא חיפשתי את המשמעות המחברת בין הדברים ומסתתרת ביניהם, בו לא שאלתי עצמי איך ראוי לחיות, ומה פירוש להיות אדם; שנים הייתי מעורב בקבוצות רוחניות, תרגלתי מדיטציה, קראתי ספרות חוכמה, ניסיתי לארגן חיי על פי קוד קפדני.

לקריאה »

עמנואל – פרי האמונה / מוטי פוגל

כתמים חומים ירוקים נימרו את דופנות האסלה בדפוס לא אחיד. עמנואל השתהה לרגע, מדמה לזהות בהם תבניות מוכרות. הנה, שם אפשר לראות פרצוף, וכאן צב או ארנבת, אך לפני שהספיק להתעמק בתווי פניה של בת הים שוב היטלטלה קיבתו, וגל חדש של שאריות אוכל ומיצי קיבה עלה והציף את האסלה. קלקול קיבה ארור, עמנואל מנסה להיזכר אם אכל בשבוע האחרון משהו יוצא מגדר הרגיל. מצד אחד, חוסר הניקיון בפלאפל השכונתי תמיד הטריד אותו. מצד שני, שנתיים שהוא אוכל שם מדי יום חמישי, ועד כה לא סבל מכאבי בטן חריגים, וגם אם דרסו חתולים בעיסת הפלאפל, שלושה ימים כבר חלפו מאז המנה האחרונה – בלאפה, עם חצילים מטוגנים וכרוב, בלי חריף ובלי חמוצים – וכאבי הבטן הולכים ומתגברים, במיוחד בשעות הבוקר, לאחר שהוא מתעורר משינה טרופה. שאול, השותף שלו, התלונן אתמול שהוא נמצא יותר מדי זמן בשירותים ושגם לאנשים אחרים יש צרכים.

לקריאה »

אתמול חישבנו / ויקי כהן

בדיוק חצי שנה עברה.
חדר מוחשך, מזכירה מאחורי פרגוד מתקתקת תקתוקי מקלדת מהירים, מקלידה מספרים, תיאורי איברים – "יש מוח, חלוקה טובה. כפות רגליים, כפות ידיים, חמש אצבעות בכל גפה. עמוד־שדרה נראה טוב מאוד." הרופא הנחמד נשמע כאילו הוא מנחה סדנאות מדיטציה. יש לו מבטא רוסי, וקול נמוך ועייף. החשכה בחדר הולמת את הקול שלו. רעשים מעטים נכנסים מבחוץ. את רחש המזגן מלווים צלצולי טלפון מהקבלה, וקולות פתיחה וסגירה של דַלתות חדרי בדיקה אחרים.

לקריאה »

עיר האוהבים האסורים / שירה כרמי

סיפור ידוע רודף את החנות הוותיקה, ג'סטין וסוזן, שניצבת בראש המדרגות האדומות בארונדייל שופינג סנטר בהָארָארֶה, בירת זימבבואה: ג'סטין מקמילן, בעלה של סוזן, נטרף בצהרי שני אחד על ידי אריה ליד אגם קאריבה, בשעה שתינה אהבים עם פילגשו.

לקריאה »

ישו / קרן להמן

אמא נשארה בבית. אני אוהבת שיש לי את הבית קצת לעצמי, הסבירה כששאלתי. היא הגישה לאבא את התיק שארזה לנו: יש בפנים גם ירקות ופירות חתוכים, שלא תאכלו רק שטויות כל הזמן, היא אמרה ונתנה לי נשיקה על כל לחי ועל האף. צעדתי מאחורי אבא אל הסוזוקי הכחולה, זו שהוא רוצה להחליף כבר מזמן אבל מחכה כי קודם הוא צריך למצוא עבודה. התחלנו את הנסיעה לירושלים. אבא החליט שנוסעים דרך כביש 443, הכביש שאמא תמיד מפחדת לנסוע בו אחרי שירו שם על מכוניות. זו דרך הרבה יותר יפה, הוא הסביר. אמרתי לאבא שאני מפחדת והוא אמר שאין לי מה לפחד, אף אחד כבר לא יורה על מכוניות מאז שבנו את הגדר, והוסיף: אל תגלי לאמא.

לקריאה »