ביקור יער. נמלה שחורה, נמלה מאש. שארית פרח הסביון. מחילה כתומה. נמלה כחולה שוחה, נופלת בפיר תהום. עכבישה בנקבה, חוטים חומים. קונכיות בגודל ביצת כינה. ביצים נחושות. אני טועמת גוש שרף זהב, טעם עץ. קשה לי להביט מעלה, הענפים רחוקים מגופי, נפגשים באופן שאיני מצליחה לכתוב. אין לי מילים למה שעיניי רואות. איך זה נקרא? פריטה על שברי הגזע, דחיפת אצבע אל בית העכבישה. בית ריק.

הכנתי את הטלוויזיה פתוחה על תחילת הפרק האחרון של הסופרנוס והנחתי את הצלוחיות על שולחן הסלון. כשהוא פתח את הדלת, הוא הניח את המזוודה בצד והתנפל עליי מייד. מזל טוב, אמרתי, והתנפלתי בחזרה בעשרות נשיקות צוואריות. מבעד לכתפי הוא שם לב לצלוחיות ולנרות הדולקים שבשולחן הסלון. התכוונתי להכין עוגת גזר או טירמיסו, אמרתי. אבל נפלה לי השקית עם הביצים בדרך. הוא צחק וכיבה את הנרות שנעצתי בגזרים חתוכים. ואז נצמדנו, התכרבלנו, התגלגלנו. אחרי זה לחצתי פליי ונשנשנו מול הטלווזיה את האגוזים והצימוקים והשקדים והבישקוטים והשמנת החמוצה והמסקרפונה וגם את הגזרים החתוכים. אז רגע, אמרתי בסוף הפרק. אתה חושב שטוני באמת מת? ברור שהוא מת, הוא אמר.

הגשם המחטי האפור שהזדרזף מזה שלושה ימים ופסק אך לשעה קלה בצהרי היום, שב להתדפק עם רדת הדמדומים על הגגות והאספלט ותפס את גליה בצאתה מהמשרד, כאשר באה לחצות במרוצה את שרשרת הרמזורים הבלתי נגמרת של צומת עזריאלי, מבקשת לחסוך אי־אלו דקות המתנה מרטיבות.

בחופש הגדול בין כיתה ט׳ ל־י׳ יואב ניני השתגע. ככה זה התחיל להסתובב בין הילדים. סיפרו שהוא מדבר לא לעניין. הוא התחיל להפנט ילדים. היה עושה סלטות על הדשא בקיבוץ, כל מיני התנהגויות מוזרות כאלו. הוא היה המלך שלנו, כי היה הספורטאי הכי טוב למרות שהיה תלמיד גרוע. אבל הוא היה חזק במכות והכי טוב בכדורגל. אני עוד זוכר את הסגנון שלו. זה היה מין גיורא שפיגל של הקיבוץ. ובכלל, מי שהיה הספורטאי הכי טוב, גם אם היה טיפש גמור, היה המלך.

קול חריקת בלמים נשמע מהרחוב, ומייד אחריו חבטה עמומה. דוקטור זמושינסקי שוב החמיץ את הכניסה לבית, עלה על המדרכה והפיל את פחי האשפה הירוקים. הבן פתח מעט את הדלת, מיהר לצד מיטתה של אמו והחזיק את ידה הרזה, הכמושה. “אמא, הרופא הגיע,״ הרים את קולו, ואז נזכר שלא היו לה מעולם בעיות שמיעה. “הרופא הגיע,״ חזר בקול רך כשנכנס המומחה הפליאטיבי, “את זוכרת אותו.״

היא רק תעביר סמרטוט. ואז יישארו לה עוד חמש משימות. הכביסה מהסוס. המדים למכונה. המיטות. הסכו״ם. ולסדר אותו על משטח הבד לפני סוגים וגדלים, מימין הכפות, בסוף כפיות העוגה. כשתסיים, גם המכונה תסיים והיא תוכל לתלות, מבלי להתלבט בנוגע לסדר הפנימי. לפי צבעים או לפי נושאים? מהכהים לבהירים? או מהמכנסיים, דרך החולצות ועד לגרביים, שכל אחת מהן מיושרת ונתלית בנפרד, אחוזה באטב כביסה. הם פתרו לה את הבעיה עם צבע הזית.

למן הרגע הראשון כמעט היה לו ברור: זו לא אישה שרצונה מתנפל עליה או נגלה לפניה בתצורתן הדחופה של תשוקות, אין סכנה שתתאהב בו, וגם אם תתאהב, ייתכן שלא תדע שזה מה שאירע לה, לא תכנה את זה בשם המפורש; השם אולי יאחז בשולי הכרתה, או רק כמעט, אולי יגיח משם לפתע אחרי חודשים רבים, שנים אפילו. אם כי סביר יותר שלא, אפילו לא זה. שָׁם בעצם הייתה טמונה הסכנה הגדולה מכולן: הרושם השגוי שאין סכנה, שאי אפשר להיסחף אחר מי שאינה עשויה לכך בעצמה. אבל למפולת אפשר להישמט גם לבד. מספיק רגע אחד של היסח הדעת. מספיקה אישה אחת שתעבור על פניך, ופניך יוסבו לעברה, כל כך יוסבו לעברה, ולא תראה דבר מלבדה, ותיפול.

לפנות ערב תמי התקשרה ושאלה אם אפשר לבוא, שנעשה את הטילים ביחד. היא לא רגילה עדיין להיות לבד ומפחדת עכשיו יותר מתמיד. טוב, אפשר להבין. רק לפני פחות משנה, אחרי עשרים ושבע שנות נישואין, היא תפסה פתאום אומץ והודיעה לדני שזהו, נגמר.

תמיד הייתי פחדן
כל דבר בעולם הזה הפחיד אותי

חושך.
גבהים.
עימותים.
מקומות הומים / מקומות נטושים.
פקידים ממשלתיים / נותני שירותים.
צלצול ממספרים חסויים.

״אל תקשיבי לאף אחד. רק את יודעת איך להפריח את הגן,״. אני שומעת בראשי את המילים האלה בזמן שהכול מתמוטט מסביב. אני שומעת שוב את המילים שמודי אמר לי לילה לפני שהוא מת בזמן שעוד סדק נפער בשביל הראשי של הקיבוץ והמסוק מעליי עושה רעש כזה שאי אפשר לשמוע את צ׳יטה צועק לי מתוכו. ואולי עדיף.

עכשיו הוא ער, שרוי באפלולית החדר. בקצה המיטה, עטוף כולו, כמו מומיה, רק הראש מציץ, ידיו מהודקות לצידי הגוף. האוויר עומד. שקט מפתיע צונח עליי. זה בסדר לבכות עכשיו?

בתוך האוהל היה מקום לשמיכת צמר מקופלת, תיק גב, חבל, ספר ובקבוק מים. והיה מקום גם בשבילו, בתנוחות מסוימות. הוא השתדל להיות בחוץ בשעות היום, להסתכל על צמרות עצים או כל חפץ מרוחק אחר כדי לאמן את העיניים. צמרת ברוש – צמרת אורן – ענן. בלילה לא היה מה לראות והחפצים נותרו אם כי במצב אחר. התיק, למשל הפך לכרית, השמיכה הייתה שמיכה אבל גם מזרן. בקבוק המים והספר נותרו בקבוק מים וספר. במהלך היום הספר היה דבר שאפשר לקרוא אבל אין זמן. בלילה הספר היה הדבר שאפשר לקרוא אבל אין אור. היה לו פנס, אבל הוא לא רצה למשוך לעצמו תשומת לב טורפת. בשעות בין הערביים, כפות הרגליים כואבות, השאיר את דלת האוהל פתוחה לאוורור וקרא שורה פה שורה שם. הוא לא אהב שירה אבל קרא בה בכל מקרה, כמו לבלוע אנטיביוטיקה.

אבא שלי התקשר. הייתי בדרך לסרט בקריון עם החברה שלי באותה תקופה.
שעה אחר כך יצאתי שוב לאזור חיפה לנקודת הכינוס. הm-16 שלי שהיה כבד במיוחד (כי חובר אליו מטול רימונים m-203) נשען על ברכיי. השמן שנשאר מהמסדר האחרון לפני היציאה לחופשה של ראש השנה החתים את מכנסי הדקרון. אבא שלי שנלחם בירושלים ב־1967, שהיה בתעלה במלחמת ההתשה, שחצה את התעלה ביום כיפור במבצע אבירי לב, דיבר איתי בקול שלא הכרתי קודם.

זהו סיפור פרידה, נוגה ויפהפה, שמהלכו נשזר בזמן, בגיאוגרפיה, בנוף ובגוף לאורך העלילה כולה. הפרידה שמסומנת בסיפור אינה רק פרידה פיזית של מעבר מן העיירה הכפרית אל העיר הגדולה, זהו גם מעבר נושאי שמנסה לחתום תקופה במושאי העיסוק ובכתיבתו של סמי ברדוגו, כפי שמצטייר מהלכה בקובץ המכנס את סיפוריו, שראה אור ב־2011, ושהסיפור הזה, שמופיע בסופו, העניק לו את שמו.

״העולם השתפשף בי והשאיר סימן,״ מספרת בגוף ראשון הדוברת בסיפורה של יערה שחורי, על שנות ילדותה בקיבוץ. שמות הילדים הפותחים את הטקסט מעמידים בראשו את שאלת הזהות הפרטית מול הכללית, ואת השפה כאמצעי להגדיר קווי מתאר נפשיים, ואף להגן על הפרט. העולם החברתי משאיר בגוף הגיבורה ״סימנים כהים״, שכמו נשארים על גופה, ומייצגים את הפער המתעתע בין הילדות לבגרות. זהו סיפור על מבחן התקבלות בלתי פוסק ועל הרצון האישי להישמט ממנו. זהו גם סיפור על חיפוש נואש ואנושי כל כך שכל אדם יכול להזדהות איתו – אחר האהבה.

במספר שורות מצומצם, שמכל אחת מהן עולה יופי עוצר נשימה, ענת לוין מצליחה לקודד את אחת הדילמות האנושיות שמעסיקות לא מעט אנשים בימינו – האם להביא תינוק לעולם כה נורא, ומנגד, כיצד אפשר לא להביא תינוק כדי לתקן עולם כה נורא. לוין עושה זאת בדרכה, טווה מילה אחר מילה לכדי מלאכת מחשבת, עד כי נדמה שהתשובה לדילמה זו כלל לא רלוונטית. (עמיחי שלו)

כתיבתו המכשפת של יואל הופמן היא תצרופת יצירתית הנעה בין פרוזה לשירה. ארבעה פרקים קצרים אלו, מעין ״בתים״ בפרוזה, סובבים סביב זיכרונות ילדות ותפיסת עולם המבוגרים בחייו של הדובר־הילד או הדובר־הנזכר בעצמו כילד. בכתיבה מטפורית ופיוטית שגולשת לפרטים הקונקרטיים בא לידי ביטוי ייחודו הגדול של הסופר. פרקים אלו שפורסמו ב״מאזנים״ בגיליון 1 בעריכת אשר רייך, תשנ״ח, אוקטובר 1997, היוו טיוטה לספר ״הלב הוא קטמנדו".

קורה לפעמים כשמקיצים מחלום רע שהמבט מאחר להתעורר ומשתהה עוד רגע על פיסת בלהה: חרק זרחני מרצרץ על הסדין ונעלם, פנים מתעקמות בהעוויה איומה ומתפוגגות, חור גדול נוראי פעור בקיר ולאט־לאט, כמו באי־רצון, נסגר, והקיר שב ומתאטם כמאז ומעולם. לא זו הייתה הבעיה של קלרה, ששנתה קלה ונטולת חלומות, או אם היא חולמת אין לחלומותיה זכר, לא כל שכן שלוחות בעולם הערוּת. לא, הבעיה שלה הייתה פשוטה וארצית הרבה יותר, ולכן חמורה הרבה יותר: כשהקיצה, בפעם הרביעית בלילה ההוא, היה חור גדול נוראי פעור בקיר מולה, אמיתי להחריד. אותו חור כעוּר שהיה שם גם אתמול, ובשבוע שעבר, ובחודש שעבר, שקידם את פניה בכל פעם שהתעוררה וקלרה – כמו שנאמר – מרבה להתעורר.

האומנם קשור הכול בציפורים? כשבועיים לאחר שחברתי אסטריד ישבה במטבח שלי ואכלה ארוחת צהריים מאוחרת, הופיע אצלי אדון מסעות. אסטריד שמחה לבוא לתל־אביב. היא רצתה לראות את הים. נתתי לה אפוא לאכול ואחר־כך הלכנו לראות את הגלים. היה קר, אבל אומרים שאוויר הים המלוח טוב לשיעול.

תמיד זכרה את הפחד הסתום. כשהייתה קלרה שיאטו בת שתים־עשרה, עמדה בחלון ותלתה וילאות. לפני שעברו הליצנים בדרך לקרקס, ראתה את שמואל אבומן מהלך עם אחיו. שמואל נשא את עיניו וראה את קלרה, ואז נתמלאה מין פחד סתום ועיניה, שהיו בהירות, מאוד, נתאפלו וחשה כאילו אזל הדם מפניה. היא מיהרה להסתתר מעבר לווילון אך שמעה את שמואל אבומן שואל את אחיו מי היפה הזאת, ומחייך. היא לא ראתה את החיוך אבל שמעה את המילה מתחייכת בגרונו ומשהו עמוק בה נצטנף. היא הרגישה שרגליה נהיו קרות וזכרה שאמרו לה שלמתים יש רגליים קרות, על כן מיששה את ליבה לראות העודה חיה. אחיו של שמואל אבומן אמר, יש לה אח שמרים משקולות וקלרה נחפזה להיעלם, כאילו ביקשה להיבלע לתוך הווילאות הכתומים ולא להיראות עוד לעולם.

״ואת ברבור,״ פסק אחד המדריכים כשהגיע תורה, ״ללא ספק ברבור.״ ולפתע כולם נראו בעיניה כחיות ששייכו להם: מיכל היא ג'ירפה, דורון כרע על ברכיו ודמה מדי לאורנגאוטן, טליה היא צפרדע והיא, כמתחוור – ברבור. היא לא יכלה שלא ליהנות מן ההשוואה, בייחוד לאחר שכולם הסכימו עליה פה אחד ונלהב. מה בדיוק היה בה שגרם להם לחשוב כך?

זו הייתה פעם כיתה בבית ספר יסודי. על הדלת כתוב שזו כיתה ד1 של המורה מיכל ועל הקירות, באותיות גדולות וצבעוניות מנייר בריסטול כתובים כמה דברים על חגי תשרי. בקיר ממול מלמדים כיצד להיות חברים טובים. חשוב מאוד להקשיב, להושיט יד לעזרה כשצריך. לסלוח על טעויות. ושם ליד הלוח, מאחורי השולחן של מיכל המורה, דגל ישראל, ההמנון, ופרצופיהם של הנשיא וראש הממשלה והרמטכ"ל.

כשהבנתי שאין באמת ניצחון מוחלט, ומעכשיו כל חייל שנהרג, נהרג על קידוש הגנת ראש הממשלה, החלטתי לאסור על הבן שלי לחזור לצבא. בהתחלה הוא צחק, בטוח שאני מתלוצצת איתו, והמשיך להתארגן כרגיל ליציאה. הוא התקלח, התגלח, לבש את המדים, אכל את החביתה בתוך לחמנייה, שתה את הקפה וסיפר בהתלהבות על המשימה המתוכננת לשבועיים הקרובים – טיהור מחנה פליטים כלשהו מהמחבלים המסתתרים בו, הרגיע שהכול יהיה בסדר כי אנחנו חזקים, וגם צודקים. אמרתי לו שאני מבינה את המחויבות שלו, אבל אני בשום אופן לא מסכימה להקריב אותו במלחמה שאיבדה מזמן את תכליתה. האחריות שלי כאמא לבנה חשובה יותר מהאחריות שלו לחבריו. הוא אמר בהחלטיות שאם כולם יתנהגו כמוני לא תישאר לנו מדינה. עניתי לו שאני מעדיפה בן חי בלי מדינה, מאשר מדינה עם בן באדמה. הוא שתק וקם מהשולחן, ניגש להביט בעצמו במראה, ליטף ביד רכה את לחיו, תיקן את מיקום הכומתה, יישר את כיס החולצה המקומט, הוציא את הטלפון והציץ בשעון, תלה את הנשק על הכתף, וניגש אליי כמו תמיד לחיבוק ולנשיקת פרידה.

כבר חצי שנה לפחות אני מבטיחה לבעלי שאכין לו שניצל לתפארת המדינה והמליצה. הוא אומר שאני צריכה לפתוח את הטקסט הזה ככה, בעודו מכין לנו טוסט גבנ״צ־מוצרלה משודרג א לה ״גמביט המלכה״ מלחם משפחתי.

היינו חסרי דאגות. אפילו זו הראשונה במעלה, זו שכיום ניצבת בראש סדר היום הגלובלי, לא העסיקה אותנו כי המזון ניתן בשפע וכל שצריך היה להושיט יד – אם יש לך יד – או, כמו במקרה שלי, פשוט לנגוס.

היא זיהתה אותה מייד, לא רק בגלל שהייתה לבדה בחנות. היא נראתה כמו נערה שהזמן עבר עליה בכפייה, שרידי המאבק ניכרים בגופה ובפניה; היא נראתה כמו רונית בית־יוסף שנגררה אל גיל 50 בכוח.

משרתת אינה ההגדרה הנכונה לעובדת מנוסה ומדופלמת כמוה ולכן יוצמד לגֶרדה התואר "סוכנת הבית" הוותיקה והנאמנה של משפחת בְּרַאוּן. ככזאת היא כבר לבד יודעת, לפי עונות השנה, מתי משפחת בראון יוצאת לחופשה, לאן, אם הילדים מצטרפים או שהחופשה מיועדת רק להורים, מה צריך לארוז, באילו מזוודות ואיך לנקות בקפידה את המזוודות היקרות מעור עם החומר המיוחד כדי לשוות להן מראה זוהר לכל נסיעה. שני מפעלי הממתקים בבעלותו של ויקטור בראון, אב המשפחה, מאפשרים בקלות שלוש חופשות יקרות בשנה כמו גם דירה מפוארת ברובע השנים עשר, היוקרתי ביותר בבודפשט. כמו גם בית ספר פרטי לשני הילדים, עם דגש על לימודי שפות, כמו גם תופרת פרטית עם הכשרה פריזאית לאשתו אוֹטיליַה, כמו גם מכונית גרמנית עם נהג בשם טיבּוֹר. כל בוקר הוא מסיע את ויקטור למפעל הראשי ושעתיים אחר כך חוזר אל הבית כדי להסיע לשם גם את אוטיליה שמנהלת עבור שני המפעלים את כל ענייני הכספים.

‏מה הוא חושב, שאני אסלח לו? אני לא אסלח לו. אני לא אהיה עוד פעם פראיירית שלו. שילך לאישה שלו המכוערת ההיא שבגללה הכול. עדי. מכוערת. מה כבר היה לנו כל השנים? מה כבר עשינו יחד? שלוש הפלות. שבע שנים ושלוש הפלות. אליי הוא רוצה לבוא עכשיו. למה? מה הוא יודע עליי עכשיו? כלום לא יודע. אם התחתנתי אם ילדים יש לי אם אני עוד גרה פה אם אני חיה בכלל אם טוב לי אם רע לי אם הכול. הוא לא יודע כלום. כי הוא לא התעניין. שתים־עשרה שנה ופתאום משום מקום הוא כותב לי. כאילו סלחתי לו והכול בסדר. אבל אני טיפשה כזאת. אמרתי לו בוא. אני לבד. פנויה היום. שיבוא. הוא יבוא והוא יראה אותי. הוא יבוא והוא לא יאמין. הוא יבוא ויראה ולא יאמין מה הוא עשה לעצמו שהוא עזב. ניתק את הקשר. לא הכין אותי. לא התריע. עזב. ורק אחר כך הבנתי למה. הייתה מישהי. אחת עדי. סתם שמנה. מכוערת. איך שנפגעתי. כולם יודעים, איך התמוטט עליי העולם פתאום. בניין שלם נפל עליי. ועד שהשתקמתי. והוא כאילו כלום, אישה חדשה חיים חדשים, וילדים. רוצח. שנים פגועה הייתי, שנים לא מתפקדת. למה אמרתי לו תבוא? עדיף לשכוח. מה לי ולו?

אתמול נשך אותי כלב. בקרסול, מבעד למכנסיים. הוא היה קטן ורץ מקצה הרחוב ועד אליי באמוק. הוא נעמד מולי ונבח בפה מלא כוונה, חשוף. לא זזתי, אני נשבע, רק הסתכלתי לו בעיניים ושתקתי. לאט ובנחישות הוא שיפר עמדות והתגנב בתוקפנות מאחוריי. מייד הרגשתי את צביטת מלחצי לסתותיו על השריר המשונס במאמץ לספוג את כאב השיניים. בעטתי אחורה. הכלב ברח והתחבא במחילה שמתחת לבית השכן.

שני סיפורים קצרצרים – 'הבן של השכנים' ו'האיש על הגדר'

באופק המטשטש, מעל הגבעות החומות, העירומות, הרוח מרימה גרגירי חול באויר ומעיפה אותם כלהק הרחק משם. הגרגירים מסתחררים, רודפים זה אחר זה בתחרות בלתי אפשרית, ונעלמים מאחורי השמש השוקעת, או אולי לפניה, נמוגים באורה המסנוור והעז, כתום שנעלם גם הוא מאחורי התרוממות אדמה נוספת. עוד רגע שניהם ירגישו את הרוח גם כאן, טופחת על פניהם, דרומית וחמה, וכמה מן הגרגירים יפרצו את חומות הריסים, יידבקו אל קרנית העין, ישרטו ויצרבו. דמעות ייווצרו וישטפו את העין בניסיון לנקות אותה מהפולשים הקטנים, יסתירו סערת רגשות שקמה והתרגשה עליו הרבה לפני שעמד על הגבעה הזאת, הרבה לפני שהחליטו להגיע לשם בצהרי היום.

עכשיו יותר טוב. כן, אני, צל הנפש שלך, ניצב על הקבר במלוא קיומי. אתה כבר בר מינן, כמו שאומרים, מוות מהיר היה לך. ואני, רוח הרפאים של מותך, קמתי כמצֻווה ללוות אותך עד קץ הזמנים.

פז הקצינה אמרה לשלומית ורוזית שהיא תגיע מדי פעם כדי לצפות בהן בשיעורים שהן מעבירות בבסיס ואפילו בפעילויות הקהילה שלהן אחרי הצהריים, והבהירה בהרמת גבות, באיזה מין אופן רב משמעי, שלמעשה היא יכולה להגיע גם אל הדירה הצבאית בכל זמן שתרצה ובלי אזהרה מראש, ממש כשם שכל קצינה יכולה להיכנס אל מגורי הפקודות שלה בכל רגע נתון. שלומית חושבת על זה כמו על הפסד בהתערבות. העונש הוא סטירה, אבל כזו שניתנת בהפתעה, בכל זמן ומקום שהסוטר בוחר.

יום ארוך היה בחממות הסמוכות לחאן יונס שברצועת עזה שמזה כמה חודשים מתחוללת בה מלחמה עקובה מדם. בינות לרעשי המקלעים, שאוזן מיומנת ומיוסרת מיטיבה להבחין בין סוגיהם השונים: זה "נגב", זה מא"ג, זה מא"ג מקביל, כרענו על ברכינו והתמסרנו לשתיקתה הברוכה של החממה ועישבנו את השיחים הצעירים שהחלו זה עתה לפרוח בכתמים צהובים המבשרים את בואם הצפוי של מלפפונים.

הוא הגיע לכיתה שלה בערך שבוע אחרי תחילת הלימודים. היה לו שיער חלק ובלונדיני ומבריק שהגיע לו עד האוזניים והקיף את הראש בתספורת מסודרת, ועיניים בצבע תכלת שקוף. היו לו גם קצת נמשים על האף, ופה עבה ואדום מאוד. כשהמורה הציגה אותו, היא אמרה שהוא מליטא ושהעברית שלו לא כל כך טובה ושכולם יצטרכו לעזור לו כמה שיותר. כפות הידיים של המורה נחו על כתפיו כשהסבירה את כל זה, ועדיין, הוא נראה קצת מבוגר לידה, כמו גבר צעיר ורענן בגוף של ילד.

יום אחד היא אמרה לי: בשבת ל' נוסעת לבקר את יואל הופמן בצפת, היא הציעה שנצטרף.
קפצתי על ההצעה. הוא היה איש שהרגשתי אליו כמעט הערצה, שתמיד רציתי לפגוש. קראתי את "קולות האדמה", "אמרי שיר על סף מוות", "ספר יוסף", "ברנהרט", כל מה שכתב, החל מספרים שעסקו בזן בודהיזם ושירת הייקו ועד הפרוזה הפואטית שלו. (שנים אני מצייר. אני חושב הרבה על הביטוי "הנחת צבע". משהו רך, אינטימי, יש בביטוי הזה, משהו שגם "מניח" במובן משער. מעולם, חשבתי, לא קראתי מישהו שככה "מניח מילים" זו ליד זו).

לרוחב הגב שלי, בפישוק איברים מוטל שלומי. אני מקופלת בתנוחה עוברית, וחם מתחת לשמיכות שזרקו לנו האימהות מלמעלה. שלומי גדול ממני בשלוש שנים ומקשה עליי לנשום, אבל ממילא כל שאיפה מרפרפת אניצי דשא לתוך הנחיריים. צמודה לראש שלי בתנוחת מראה הילדה עם הכינים מהבניין הכחול, ואני מודאגת שוב להידבק. נו, מתי כבר תורי? אני עושה כמיטב היכולת, אבל הכול מדגדג, מגרד ומזיע, ואסור בתכלית לזוז או לצחקק, שמא יגלו אותנו. אנחנו קבוצה אחת, ונגדנו – האחרים.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים מעוכב התפתחות / יוסי וקסמן מוקדש באהבה לבלה החברה לֵנה מנוחין נחתה בארץ ב–1974. בעלייה הגדולה מברית המועצות הגיעו היא, אִמהּ ואחותה

לכל מקום אפשר לנסוע באוטובוס, מי צריך שאבא יביא אותה. ובכל זאת, כעסה שלא רצה שתיסע. היא תשמור על עצמה, הסבירה לו, ואיך תקבל ביטחון אם לא יסמכו עליה? עוד מעט היא בת ארבע עשרה! עכשיו נאלצה לשקר ולספר שהיא שוב נוסעת עם מיקה לקיבוץ של הדודה שלה, מלי, ולבקש ממיקה שתחפה עליה אם ההורים ישאלו. והרי היא כבר הכירה את אבנר לפני יותר מחודש, והוא אפילו בא אליה הביתה פעם אחת, בדיוק כשאבא ואמא חזרו מהחופשה שלהם בשווייץ. שניהם ישבו בסלון שלובי ידיים ואביה הציק וחקר אותו בשאלות, מאיפה הוא ומה הוא עושה ומה עשה ומה יעשה, ועוד ועוד. היא רצתה לקבור את עצמה מבושה. כל אותו זמן אביה הסתכל עליהם במורת רוח כזאת עד שאספה את ידה מידו. כשהלכו לחדר שלה נשלחה אליהם אימה בדחיפות, פעמיים, לבדוק מה הם עושים שם.

כשאנחנו מגיעים לבריכת גורדון אנחנו מבינים שהגענו באיחור ושיהיה קשה למצוא מקום פנוי להניח בו את הכיסאות המתקפלים בין העשרות המצטופפים על החול ואלה המשקיפים עליהם מקומת המרפסת.

בשביל שאוכל לראות את הקריה אני נדרש לעלות לגג, לדחוף את השולחן הגדול ולעמוד על קצות האצבעות. אבל זה לא יעיל. הרי אי אפשר להישאר בתנוחה הזו יותר מדי זמן, ויש לקחת בחשבון שאין לי על מה להישען. לכן אני דוחף את שתי הספות ומצמיד אותן גב אל גב, מניח עליהן את שולחן העץ (לא מדובר בשולחן קל במיוחד), מציב עליו את כיסא הפלסטיק, עורם עליו כמה כרכים של האנציקלופדיה העברית, מתיישב עליהם ומקווה שכל המבנה הזה לא יקרוס. אני בקושי זז, ואין לי איפה להניח דברים. אני לוקח איתי מחברת וכותב על הברכיים שורה ועוד שורה, מכתב אחרי מכתב, עד שהשיירה עוברת.

זה גואה, צומח מעלה כנגד כוח המשיכה, עומד ועולה ומסתיר את אור השמש. ובכוח הזה נע במשקלו המפלצתי קדימה, הלאה, לעבר החוף. ואפשר כבר לחוש את הכובד האדיר, הכהה, נוחת במכת נפץ ומתגלגל ומתרחב ומכסה ומחריב. ואני מתמסרת לתנופה של הזרם ומכווצת סביבי את הילדים, מתרכזת בלאסוף מן הגנים, להכין קופסאות אוכל, לקחת לחוגים, להנמיך עוף ככל האפשר, רק בגובה ההתרחשות המקומית ביותר, הקרטיב שנפל, ספירת העלים עד עשר, חולצה לבנה לחנוכה, בטווח הרצפה ממש. ובכל פעם שמשהו בי מתקומם ומתעקש להתרומם, זה הולם בי בעוצמה בעורף, ואני נכנעת.

הבקרים שבהם הבכי העירך כשעון, שבכית בהם בו ברגע שהמבט שלך נפקח, בבור שבלע ימים, שבועות, ואין לדעת כמה לילות, גם התשובה "בשבילה" לא סיפקה את ליבך ששב ושאל בלי סימן שאלה: "אבל בשביל מה, בשביל מה".

כשאלעד נכנס הביתה מיכלי שאבה בשני הצדדים, חזהּ נתון בצינוריות השקופות של המכונה הצהובה. הוא עוד לא התרגל לסדרי העולם החדשים, וכשהיא חולצת שד באמצע שיחה בסלון לפעמים הוא מתלהט לרגע, מתוקף ההתניות הקודמות. עכשיו נדמה שהיא מחוברת למכונת הנשמה. ליבי שכבה על הבטן למרגלותיהם, נינוחה.

המעבר לחיים כמעט רגילים היה, בשלב ההוא, חלק מששיערה. היא כבר עמדה בקשרי עבודה עם כמה חנויות פרחים שהכירו ביכולות שלה, השיער שלה היה נקי מדבק והציפרניים בריאות התחילו לבצבץ בקצה האצבעות אחרי שנים של בניית ציפרניים באקריל והגברים שהורגלה בהם המשיכו להגיע באדיקות ודבקו בהרגלים שלהם ובה, אמרו את אותן מילות נימוס ושכבו איתה באותו אופן. היא חזרה להתקלח פעם ביום והעור חדל מלהתקלף משימוש יתר בסבון. איש מהם לא דחה אותה במיוחד ואיש מהם לא ניסה להצית בה דבר, באים, עושים את שלהם ויוצאים. כמו היו אנשי מקצוע שנתבקשו לבצע עבודת תיקון קטנה בצנרת. לפעמים נחה על מי מהם הרוח והוא היה מביא עימו מתנה כלשהי שמסמנת הכרת הטוב. פיז'מה או טובלרונים קטנים מנסיעה לחוץ לארץ.

"קלאק" צנחו המתגים וכבו האורות. "קלאק" זעו ונסכרו שערי התאים. "קלאק" נעצמו עיניו הדלוקות של האסיר המוטל מקופל על דרגשו בתא־בודדים מספר שתיים, מן התאים שנועדו לאסיר יחיד, הנתון תחת מעקב סמוי תמידי. השמועות על מעקבי־בודדים שטפו את הכלא מעת לעת בלא שאושרו או הופרכו על ידי ההנהלה והסוהרים, ומכיוון שמעולם לא ננקטה פעולה כלשהיא כנגד מי מהמפוקחים לכאורה, שככו השמועות כלעומת שבאו. האסיר בתא־בודדים מספר שתיים, שהועבר לכלא השמור רק לפני שבועיים ומייד בודד, לא ידע דבר על הפיקוח המשוער. ואילו היה יודע, היה זועק מרה יותר ממה שזעק מאז הגיעו לכאן, בתקווה להישמע ולהיוושע. התקווה לא הייתה בתפריט.

קרן לא תכננה שככה זה יקרה אבל דווקא שם, מול ערמת הנעליים באושוויץ, זה ברח לה מהפה. היא הניחה יד על בטנה המתעגלת ואמרה, "זה מדדי."

והיו גם רגעים כאלה של מחנק, אין מוצָא. כעס עמד באוויר, אנרגיה לא טובה. מישהו זרק משפט, אחר הגיב ברטינה, מילה שנאמרה שלא במקום, וכבר הבנו שטוב לא יֵצא מזה. "בואו, נמאס כבר," אמר עזרא, ואנחנו הלכנו אחריו.

ליליאנה הייתה מבוגרת ממני בעשרים ושתיים שנים. היא הייתה סבוכה כמו פקעת שיער שסותמת את פתח הביוב, אבל אני האמנתי שיש לה כוח, שהיא עשויה לעזור לי לסלול את דרכי בעולם שלא היו בו תלמים חרושים.

קודם הוא לא היה כאן, אבל עכשיו כן. בחדר הלא גדול החלונות מכופתרים לאדנים שלא יפריעו לנו השכנים, שלא נפריע אנחנו להם. מיטה אחת לא גדולה, והוא גדול עליה, מונח כאן כאילו אין דבר מחוץ למחזה הזה. כל גופו הלווייתני, המשומן בקצותיו, הוא משענת רכה עבורי.

מה היה שם, את זה היא לא בדיוק ידעה, כלומר ידעה מה התרחש בפנים, בתוך הראש של האהוב שלה אורן, זה כן, אבל בו ברגע שאימצה את הדמיון לשוות לזה תמונה, תנועה, קולות, הבעות פנים – משהו נדלק ומייד כבה, מתג ששילח חושך מוחלט אל חדרי ראשה. חושך היה גם בחדר השינה שבקומת הקרקע, אבל אורות שכנים, לפעמים גם נדבה מידו העליונה של הירח, הושלכו בו, והיא ואורן היו צלליות אוהבות בין הסדין לשמיכה, ואף שצלליות הן עַם שחור, הצללית של אורן הייתה שחורה יותר והצללית שלה שחורה פחות.

הם היו שלושה. עורך הדין היה ממושקף, גופו נוזל מתוך בגדיו. החבר היה נאה ממנו לאין שיעור, בחור יפה וגבוה, גרסה כחולת עיניים של עמר דיאב. בין שניהם עמד תאופיק עצמו, פניו מיוסרים.

"אתה יורה בארנב, אתה תופס אותו בחישוק שלא יברח, ואתה מפזר לו מלח על הזנב," חילק סבא את האביזרים: רובה עם קת עץ לאיתן, חישוק גומי קטן וכחול לי ומלחייה לאליאב. שוב קיבלתי את התפקיד הכי גרוע אבל ידעתי שאם אני אתלונן גם את החישוק הוא ייקח לי.

מקום ראשון: רגעים של אהבה / נעמי לבנון־קשת
מקום שני: נלי / משה טל
מקום שני נוסף: שבור לא נחשב / סופי טני
מקום שלישי: דשא סינתטי / הלה צור

"היום נלמד בחדר תקשוב" הכריזה המורה תלמה וכולנו שמחנו. לא ידעתי מה זה "תקשוב" ומה בכלל יש בחדר הזה אבל כמו כולם עליתי במדרגות מאושרת ונכנסתי לחדר סגול (לפחות ככה הוא נחרט בזיכרוני), שבתוכו שולחנות עגולים, במרכז כל שולחן עמד רדיו טייפ שחור שאליו מחוברות מספר אוזניות בעלות קשת כסופה, סביב השולחן עמדו כיסאות נוחים ומרופדים, הרצפה הייתה מכוסה בשטיח עבה ועל המדפים שמסביב היו המון ספרים.

הגעתי למסעדה שמול בית האופרה כדי לפגוש את אימי. חצי שעה קודם לכן היא התקשרה ושאלה אם ארצה לאכול איתה צהריים ואני הסכמתי, אף על פי שלא היה לי תיאבון כלל. היו לה לא מעט עיסוקים באותה תקופה, ובכל זאת היענותי לפגישה איתה נבעה בעיקר מרצוני למלא את הזמן הפנוי שלה, זמן שמאז יציאתה לפנסיה חששתי שילך וייפער, ומתוך אי־יכולתי לשאת את פגישתה עם השיעמום.

טלי גרה עם הוריה בדירת ארבעה חדרים מרווחת על הקצה של שכונת רחביה, צופה על השקיעות מעל עמק המצלבה. מול החלון הפנורמי הונחה שורה של עציצים, ריחניים ומתפתלים, וטלי נהגה להטות כורסה בעלת ידיות עץ ולשבת מול הנוף בכל כניסת שבת.
"מה את רואה שם, טלי?" היו הוריה מקניטים.
"אתם יודעים," הסבירה, "שאם לא שמים לב, השמש נעלמת ברגע."