נפגשנו אחרי הרבה שנים. דווקא בלוויה. ייתכן שכבר הזדמַנו בעבר למקום אחד באירוע רב משתתפים, אלא שלא הבחנתי בו. השנים ריבדו שכבות עור, אחת על גבי השנייה, עד שאפילו צלקת כבר לא נשארה. רק שכחה, והתעלמות. בזמן ההספדים על חברנו המשותף, אנחנו עומדים במרחק זה מזה, עושים תנועת ראש קלה של זיהוי, חיוך זהיר, לא מביטים בעיניים. ודאי לא נרחיב את הדיבור. ככה אנחנו – מזהים, מסמנים ומניחים.

הסופר שמעון צימר, שעל שם הרומן שלו, המועמד לפרס ספיר לשנת 2017 נקרא הגיליון, מפרסם, לראשונה במאזניים, קטע מרומן בכתובים ומישיר מבט אמיץ וגם מבודח אל המשפחה ושברה.

בסיעתא דשמיא כל מילה שאני אומר לכם אמת. מה שקרה קרה בחוץ לארץ ששמה גרתי הרבה שנים והרבה דברים רעים קרו לי שם לא עליכם. בגלל זה אני אומר רק בירושלים. רק על אדמת קודש. אתם שפה כל החיים ואף פעם לא ירדתם לשמה לארצות הרחוקות, אתם לא יודעים כמה שונאים יש לישראל.

פעם ראיתי את דייויד בליין נכנס לתוך ספֶרת זכוכית מלאה במים ברחבה של לינקולן סנטר. הוא נופף לקהל, חבש מסכת חמצן, צלל והתפצל לשניים. הגוף הפיזי שלו שקע במים, מתפתל כמו דג גדול מדי בתוך כדור הבדולח המואר, בזמן שבצד, על מסך ענק, הראש שלו דיבר. מקריין את המחשבות שהכין מראש לרגע הזה.

היו תקופות שהעדפתי את המרתפים בבית. לא בבית הספציפי הזה אלא בבתים אחרים. אהבתי מרתפים וקירות עבים בכדי שתהיה הפרדה ממשית בין פנים לחוץ שזו גם אחת הפונקציות העיקריות של בית.

שלום הלנה 45! כאן cupid12 ממחלקת סטוקינג ואובססיה של גוגל @. לפי רישומינו עברת את מספר ההקלקות והגלילות המותר בחוק. בעוד מספר שעות תישלח אלייך התראת חסימה. תוכלי לערער על החלטתנו תוך 48 שעות מרגע הגעת ההתראה.

"תעביר את הברוס של הרימונים, יש לי עוד קצת מקום בפאוץ׳," אני אומר לבנדה. הוא מסיים למלא את המחסנית ומעביר לי רימון. אני דוחס אותו לפאוץ׳ וסוגר את הסקוץ׳. האפוד מכביד עליי.

"פקע קפיץ הפלדה בליבם", כך תיאר שטפן צווייג את רגע שיברון ליבם של חמשת חברי המשלחת הבריטית לקוטב הדרומי בפיקודו של קפטיין סקוט. אחרי חודשים ארוכים בגיהינום הקר והחשוך על פני אדמות, כשהספק מנקר בהם כמו העיט את כבדו של פרומתיאוס, התברר להם הגרוע מכול.

הכוללללל הכולללל בנחת, אומרת נואי בהתפנקות, מותחת את המילים בעונג חתולי. קחו את הפנאי, עצמו את העיניים ודמיינו ספרות מתחלפות מעשר למטה – תשע, שמונה, כמו ספרות של מעלית יורדת לאט. נשימה מרווחת אחת או שתיים לפני הספרה הבאה, שתיים, אחת. כשאתם פוגשים את הספרה אפס – דמיינו אותה גדולה ותלויה באוויר. מגדילים את האפס בדמיון לאט, עד שהוא הופך לשער שאפשר לעבור בו. האפס גדול, מוזהב, מזמין, בטוח. אפשר לעבור בו. שום דבר רע לא יאונה לך.

יום אחרי שנגמרה השבעה החלטנו להחליף את השטיח. בהתחלה חשבנו שאולי לא צריך אבל אז נעמדנו כולנו לצד השטיח והסתכלנו על הכתמים מכל השנים. אולי בעצם צריך? אמרנו. אבל בסוף השתכנענו שזה לא דחוף.

בגדול, זה סיפור על גבר – נקרא לו צחי – שהחליט לרכוש תנור חדש, במקום הישן שנתקע על חום בינוני ועם אחת מארבע להבות לא מתפקדת. סליחה, קבלו תיקון: תנור משומש. למה לא חדש? למה לא, כמו שהציעה אשתו – נקרא לה ריקי – לגמור עניין במחסני חשמל, או להזמין באונליין ושלום על ישראל? למה לסבך, להתלבט, להתפתל, לבלבל לאנשים ת'מוח, ולבלות כל דקה מזמנך – חוץ מזה המוקדש לצפייה בסדרה המושקעת על מלחמת העולם הראשונה בצבע ולמחשבות על סקס – במרקטפלייס של פייסבוק?

עוד לפני שאני פוגשת את יואב לנדאו אני כבר יודעת מיהו ואיך הוא נראה, ודעתי לא לגמרי נוחה מהעניין. ואחרי שאני פוגשת את יואב לנדאו בפעם הראשונה, דעתי נוחה עוד פחות. יש לו את האפקט הזה עליי, של מקומות מעקצצים.

נהגתי את עריסת הפלסטיק בה ישן בני אל מחוץ לתינוקייה. על הקיר בכניסה לבית הכנסת היו תלויות תמונות של תינוקות, שהאימהות שלהם התמידו במצווה. בפני התינוקות ראיתי אור. הכיתוב "תעודה: חצי שנה מצווה מלאה" עורר בי כבוד. רציתי תעודה כזו. שיניתי תוכניות. במקום ללכת לחדרי, נכנסתי לבית הכנסת. העריסה נכנסה לפניי.

גשם ירד בבסיס מאז יום חמישי שעבר.
גשם כבד, עבה כמו קיר זכוכית מלוכלכת מקושט בנטיפי ברד עגולים, כמו שוקולד צ'יפס קפואים הנוחתים על גג אוהל האוגדה המאולתר.
הגשם לא הפסיק לרדת משבת שעברה, גם אז הן נשארו בבסיס. שבת אחת יוצאים, שתיים לא.
"שוקולד למריחה על לחם שחור," איה המהמה לעצמה בפעם המי יודע כמה, עיניה עצומות והיא שכובה עטופה בדובון ענקי על ספסל עץ צר.

המידע הזה שקיבלתי באותו אירוע חי בתוכי מאז כעוד זיכרון. זיכרון מהותי, בסיסי, אבל לצד זיכרונות אחרים של החיים האלו; הייתי פעם ילד בחיפה, אחר כך הייתי חייל וגם סטודנט, הכרתי אישה שקשרתי חיי בחייה, נולדו לי ילדים, עסקתי במקצוע, כתבתי ספרים. ככל שאני זוכר לא עבר יום בו לא חיפשתי את המשמעות המחברת בין הדברים ומסתתרת ביניהם, בו לא שאלתי עצמי איך ראוי לחיות, ומה פירוש להיות אדם; שנים הייתי מעורב בקבוצות רוחניות, תרגלתי מדיטציה, קראתי ספרות חוכמה, ניסיתי לארגן חיי על פי קוד קפדני.

כתמים חומים ירוקים נימרו את דופנות האסלה בדפוס לא אחיד. עמנואל השתהה לרגע, מדמה לזהות בהם תבניות מוכרות. הנה, שם אפשר לראות פרצוף, וכאן צב או ארנבת, אך לפני שהספיק להתעמק בתווי פניה של בת הים שוב היטלטלה קיבתו, וגל חדש של שאריות אוכל ומיצי קיבה עלה והציף את האסלה. קלקול קיבה ארור, עמנואל מנסה להיזכר אם אכל בשבוע האחרון משהו יוצא מגדר הרגיל. מצד אחד, חוסר הניקיון בפלאפל השכונתי תמיד הטריד אותו. מצד שני, שנתיים שהוא אוכל שם מדי יום חמישי, ועד כה לא סבל מכאבי בטן חריגים, וגם אם דרסו חתולים בעיסת הפלאפל, שלושה ימים כבר חלפו מאז המנה האחרונה – בלאפה, עם חצילים מטוגנים וכרוב, בלי חריף ובלי חמוצים – וכאבי הבטן הולכים ומתגברים, במיוחד בשעות הבוקר, לאחר שהוא מתעורר משינה טרופה. שאול, השותף שלו, התלונן אתמול שהוא נמצא יותר מדי זמן בשירותים ושגם לאנשים אחרים יש צרכים.

בדיוק חצי שנה עברה.
חדר מוחשך, מזכירה מאחורי פרגוד מתקתקת תקתוקי מקלדת מהירים, מקלידה מספרים, תיאורי איברים – "יש מוח, חלוקה טובה. כפות רגליים, כפות ידיים, חמש אצבעות בכל גפה. עמוד־שדרה נראה טוב מאוד." הרופא הנחמד נשמע כאילו הוא מנחה סדנאות מדיטציה. יש לו מבטא רוסי, וקול נמוך ועייף. החשכה בחדר הולמת את הקול שלו. רעשים מעטים נכנסים מבחוץ. את רחש המזגן מלווים צלצולי טלפון מהקבלה, וקולות פתיחה וסגירה של דַלתות חדרי בדיקה אחרים.

סיפור ידוע רודף את החנות הוותיקה, ג'סטין וסוזן, שניצבת בראש המדרגות האדומות בארונדייל שופינג סנטר בהָארָארֶה, בירת זימבבואה: ג'סטין מקמילן, בעלה של סוזן, נטרף בצהרי שני אחד על ידי אריה ליד אגם קאריבה, בשעה שתינה אהבים עם פילגשו.

אמא נשארה בבית. אני אוהבת שיש לי את הבית קצת לעצמי, הסבירה כששאלתי. היא הגישה לאבא את התיק שארזה לנו: יש בפנים גם ירקות ופירות חתוכים, שלא תאכלו רק שטויות כל הזמן, היא אמרה ונתנה לי נשיקה על כל לחי ועל האף. צעדתי מאחורי אבא אל הסוזוקי הכחולה, זו שהוא רוצה להחליף כבר מזמן אבל מחכה כי קודם הוא צריך למצוא עבודה. התחלנו את הנסיעה לירושלים. אבא החליט שנוסעים דרך כביש 443, הכביש שאמא תמיד מפחדת לנסוע בו אחרי שירו שם על מכוניות. זו דרך הרבה יותר יפה, הוא הסביר. אמרתי לאבא שאני מפחדת והוא אמר שאין לי מה לפחד, אף אחד כבר לא יורה על מכוניות מאז שבנו את הגדר, והוסיף: אל תגלי לאמא.

מרצפותיה של רצפת האולם היו מכוסות כמעט לחלוטין בעיסת שיירי מזון ושברי גרוטאות, כלי אוכל מלוכלכים וסחבות בערבוביה. מרבד שרוי בריר רָקָב. מתחת לכפות הרגליים היחפות המתנודדות באוויר שעטו כלבים בני זנים שונים שפרוותם הבריקה בטינופת, מזנקים בלשונות מתנפנפות לאורכו ולרוחבו של האולם, בוטשים במדמנה, מחפשים בחוטמיהם את תכולתם המהבילה של חיתולים שבצבצו מתוך תילי הזבל.

היא הופיעה בבית הוריה עם אוריקי בסל קל ושני תיקי גב כבדים. אביה לקח את התיקים אל חדרה הישן ואמה חטפה את אוריקי והודיעה שהקטנה תישן איתה בחדר: ״ואת תוכלי לצאת. לנשום קצת אוויר.״ כשניסתה להתגנב אל חדרה בתום ההנקה אמה עצרה אותה: ״לכי לטייל, אל תדאגי, אני אתן לך לישון בבוקר.״

מסדרונות בית הספר יוצרים ריבוע מדויק מסביב לחצר הפנימית שבכל אגף. לוקח לְךָ שתיים וחצי דקות להקיף את האגף הימני פעם אחת. אתה הולך בגרירת רגליים עייפה, לא חיילית, אבל רצוף בלי לעצור.

נביחות הכלבים לא נתנו לה מנוח. נביחות רמות, קצביות, אחידות, שנמשכו זה כמה ימים. היא התגוררה בפנטהאוז במנהטן, הרחק־הרחק מהמולת הרחוב, בדירה רחבת ידיים וצחורה שלא פנתה לשום דירה אחרת. בבניין שלה לא היו כלבים. היה אסור להחזיק בהם. ככה זה במנהטן, ישנם בניינים שאסורות בהם חיות המחמד.

הכביש שהוביל לעיר הגדולה שמם. אורות מכונית יחידה נשלחו לפנים כמשושים ונבללו באורו של פנס רחוב שזלג חרישית אל הכביש ממשוכת היביסקוס משתפלת ומשפת מדרכה אפורה. בבניין פינתי, בקומה השנייה, במיטה סמוכה אל תריסה של מרפסת שהוסבה לקיטון שינה צר, ישנו ראש לזנב גרשון ודינה, אחותו הגדולה, והתכסו בשמיכת פיקה ליחיד. גרשון מלמל ונע בשנתו ואגרופו הקטן קפוץ לסנטרו. נוגהו של ירח אב חדר אל הקיטון מבעד לתריס שכמה שלבים נשרו ממנו זה מכבר והצית צללים ארגמניים כנגעים על בטנה הלבנה של דינה ועל מצחו של גרשון הילד.

כבר כמה שנים טובות שאני לא חולמת עליו. הוא פשוט נעדר מרפרטואר החלומות החוזרים על עצמם. למקומות אסטרטגיים בקיבוץ אני תמיד שבה, נתקעת בלי פספורט וארנק באיזה חוץ לארץ זר־מוכר, מוצאת חדר נוסף, מרתף בדרך כלל, בדירה שמזמן איני מתגוררת בה במציאות או שמעולם לא התגוררתי בה, פוגשת את הבנזונה ההוא, ששבר לי פעם את הלב וסירב להתנצל.

"זה סיפור שהייתי מקריאה לתלמידות שלי," אמרה ההיסטוריונית.
"אני לא תלמידה שלך," מיהרה להבהיר נערת הרחוב.
הזקנה החזיקה ספר ועלעלה בין דפיו: "תמיד הטריד אותי הסיפור הזה."
"דווקא זה?" מלמלה הנערה.
"קחי," אמרה הזקנה כעבור רגע, "תקראי בו, " מסרה בידה את הספר.
"אני לא קוראת," הכריזה הנערה.
"זה לא עניין כבד, אני מבטיחה לך, את תאהבי אותו…"
הנערה לא השתכנעה.

לא זוכרת בכלל מה היה לפני הרגע הזה וגם לא מה היה מייד אחריו. כן זוכרת:
ילדה בת שש וחצי גדלת גוף בתוך חולצה משובצת כחול־לבן, משבצות פפיטה קטנות מאוד וחצאית כחולה כהה, נכנסת בשער הברזל של בית הספר היסודי שעמד, ועומד עד היום, בזווית הישרה שבין הרחובות הראשיים של השכונה. מי היה איתה לא זוכרת; שניהם או רק אחד מהם, קרוב לוודאי. זוכרת צל גופו של מבוגר סמוך אליה. זה זיכרון שזוכר הגוף.

כשאבא מרגיש טוב כמו שקרה בבוקר שאחרי חג העצמאות, והוא גם לא הולך לסבתא אנה וסבא דויד, אבא מפשק את ירכיו על המושבים שלא יתחככו זו בזו, מטיל את זרועותיו לרוחב המשענות שגם בתי השחי שלו יתאווררו, ומלמד אותו במקום המורה של כיתה ב' –

החתול היה אמור להרגיע את דורית ובהתחלה היה נדמה שזה באמת עובד. דאגלס השיג לה אותו כי הוא קרא שחתולים יכולים לעזור לאנשים במצב שלה, לתת אהבה בלתי מותנית, נחמה, חברה. דורית שמחה לקראת החתול. הם היו מתכרבלים ביחד על הספה, מנמנמים. כשהיא הייתה קמה הוא היה הולך אחריה, אדיש למחלה, לא מכיר את מי שהייתה לפני, לא שופט או משווה או מתגעגע או הרוס, כמו דאגלס. היא ליטפה אותו ודיברה איתו. גם איתו היא דיברה רק בעברית אבל לא היה לו אכפת. בהתחלה הטונים היו נעימים אבל אז הדיבור נהיה עצבני. דאגלס לא ידע עברית והוא לא הבין מה היא אומרת. אבל היא נשמעה כועסת, ובתוך כל המילים בעברית הוא שמע את השמות שלי ושל אמא.

יש לילד הכתבה. באנגלית. שמות של צבעים. רד, בלו, גרין, ילואו. הוא חושב שהוא גרוע. אבא שלו מציע תחרות: נעשה את ההכתבה יחד – הוא ואני – ונראה מי מצליח יותר. הילד סקפטי. הילד נולד סקפטי. אבל הוא מסכים. הוא מצליח לאיית נכונה בסיבוב הראשון שבע מתוך עשר. אני מצליחה שלוש.

יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּנִי מוֹשֵׁךְ אֶת קוֹלוֹ בַּבַּיִת. טוֹבבב, בְּסססֵדֶר, אֲנִי בָּאאא; הוֹלֵךְ וּמוֹשֵׁךְ מֵהַסָּלוֹן לַמִּטְבָּח, מֵהַחֶדֶר לַסָּלוֹן, לַמִּטְבָּח, לַחַלּוֹן, צוֹעֵק וְצוֹעֵק, וְזֶה נִפְלָא.

בכל פעם שחזרה הביתה בצהריים, מאה חמישים וחמישה סנטימטרים של מעשיות פעלתנית, הייתה מבשרת על כניסתה בקול עולה ויורד שספק חיקה את יללות השמחה של הכלבים. הצליל הזה היה מושך את כולנו באחת מן החדרים הפזורים אל מרכז הבית.

איה בדיוק התלבטה אם להיות אנורקסית. כל השבוע התלבטה, על אש נמוכה. בהפסקת האוכל אכלה תפוח וגבינה לבנה, וריחפה משיעור לשיעור. לקראת סוף היום היה הראש כבד מהרגליים, ואלה הלכו מעצמן לתוך הבית, לצלחת שניצל תירס ופתיתים, ומשם לשירותים, עם המים הקרים שמרעישים בכיור, והאצבע שמלטפת מבפנים את הגרון המחוספס והלח, כמו איזו חיית מים עתיקה ומסוכנת. היא לא הייתה שמנה, איה. אבל גם האנורקסיות שהכירה לא היו. המחולניקיות, רציניות, בלייקרה נוצצת, עם עיני ענק ושיערות שקופות, חלפו במסדרונות התיכון קלות כמו רוח. גם איה רצתה להיות קלה כמו רוח.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים ענן ריח / רמי מארק רום היה עליי לדעת כי משהו לבסוף ישתבש סביב הזקן הזה למרות שעד אז נתקלתי בו בדיוק פעם

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים ילד פח / שני הררי הבן הזה של השכנים, יום אחד אני עוד אהרוג אותו. עדיין לא ברור לי איך. אולי עם בלוק

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים דוד השרוף / ראובן (רובי) נמדר  אוצר המילים העברי עשיר בביטויים המתארים את מנעד הפחד: אימה, חרדה, יראה, בעתה, בלהה, זוועה. המלים מתחרות

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים אתוס של כובד קטע מתוך ממואר בעבודה / עמל.יה זיו אולי לפתוח כך.   הדמות במעיל הגשם השחור המבהיק השעינה את המטרייה וסקרה

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים דבר מה על אהבה / חיים וייס כשהבטתי שמאלה ראיתי את הגשש יורד מהג'יפ, לרגעפגעו עיניו בעיני והוסטו(תמיר להב רדלמסר, מתוך "תמונת מחזור")

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים למה את חושבת שזה מעניין מישהו? / מאיה ערד  יום ראשון, צהריים עצלים בבית הילדים בקיבוץ. דובר על מה עשינו בשבת. ילדים סיפרו

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים תקרת גן העדן / אגור שיף פעם, מזמן, היה כאן פרדס מפורסם שהניב תפוזים ליצוא. הייתה כאן אפילו בריכת השקיה, על הגבעה, ממש

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים ילד כושי / ארי ליברמן דקל אמרה לא אומרים כושי אומרים שחור ואני אמרתי מה זה משנה תני לו לשתות הוא בטח צמא

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים דברים שעלייך לעשות / דנה שוופי ראשית יש להיות נשואה במשך חמש־עשרה שנים.   אין בכך שום דבר מיוחד, זאת עוד תביני אחר

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים בכלא / ננו שבתאי   קראתי לעצמי ״קיטי״.   כל מאלפי הכלבות, מצליפי הגורות, חולבי הפרות והאבות – פנו אליי כך:  ״הלו קיטי!״

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים אליבי / תומר וינברג  גם באותו לילה ישבתי בבר של מיכאל ושתיתי יותר מדי. אני וכל התאים הרעים במוח שלי. אני וכל התאים שצריך לכבות

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים כללים / יערה שחורי (סיפורי ילדות בקיבוץ)   הסיפורים המובאים כאן במדור מיוחד הם מבחר מתוך אנתולוגיה שבכתובים על ילדות בקיבוץ ובה 33 טקסטים של יוצרים

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים ריזורט / שהם סמיט   השיננית הקבועה חלתה ואני נשאלתי אם ברצוני לדחות את התור או לנסות שיננית אחרת. בוגדת מאונס נעניתי להצעה

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים  ימים קרובים | קשת סגל (סיפור ביכורים)   הגדר המקיפה את החצר תתקלף, קירות החדר ייסדקו והשיער יהפוך מצהוב לחום. עיניים ירוקות יסתכלו

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים  שְׂפַת אֵם / מורן בנית (בכתובים) מֵעֵבֶר לַזְּמַן הַזֶּה, בָּרֶגַע שֶׁמֵּעֵבֶר לַחַיִּים הָאֵלֶּה, בַּנֵּצַח הַמְּצַפֶּה לָנוּ, קָמָה לְחַיִּים הַתְּמוּנָה. הַאִם אַתְּ זוֹכֶרֶת? הָיִינוּ

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים  בלי כרית היא לא תגיע למיתרים/ ליאורה סומק   היא נסעה לאקדמיה למוזיקה בכל יום, אף פעם לא באותה שעה ואף פעם לא

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים  צבעי השקיעה / מירי ליטווק   הכול קרה במקרה. כך לפחות היה נדמה לנטע. דנה באה אליה עם החבר שלה. הם נכנסו לחדרה,

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים  לילה שלם של אור / קמה ורדי (ביכורי פרוזה) כשהגיע החורף התמקמנו בלונדון. חודשיים לפני כן עזבנו את דורסט לטובת הנאות העיר, כשהעיקרית

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים    האמן והשחקנית / שמרית לוסטיג אני מורידה את התחתונים, מתיישבת דרוכה ומובסת. בתוכי שתן עז, חד-משמעי, זרם אימתני שמתחנן להישפך ונעצר ברצפת