מֹאזְנַיִם

סיפורים לקופים לשעבר / תמר הוכשטטר

מקס מפליג לארץ יצורי הפרא. ארץ לא נודעת. ושם, אחרי שהוא מתמנה למלך, ויצורי הפרא קוראים לו "יצור הפרא הכי הכי פראי", נפתחות שלוש כפולות עמודים ללא טקסט. איור מקצה לקצה של השתוללות מענגת. בשלושתן, מקס מצויר כשהוא עוצם את עיניו כמו להדגיש שאלה רגעים מדומיינים, רחוקים מהמציאות, עמוק בפנטזיה. מקס נמצא כעת במקום פנימי בתוך עצמו שאין בו מילים והגדרות.

   עבור המבוגר שלוש הכפולות הללו מעוררות מבוכה. הוא המקריא, השולט בקצב הסיפור ופתאום הוא משתתק, מבולבל. אין מה לקרוא, אין לאן להוליך את המבט. זהו רגע מרתק. מה יעשה המבוגר? מה יעשה הילד? הם ספונים יחד בהרפתקת הסיפור והנה פתאום מתפרקות המילים לצבעים וטקסטורות. האיור משתלט ומכתיר את הילד המאזין למלך בארץ יצורי הפרא, ארץ שאין בה מילים.

  ילדים צעירים, שטרם רכשו את מלאכת הקריאה והם חדשים בעולם המילים בכלל, מעניינים אותי. במידה מסוימת הם תמונת המראה שלנו, הסופרים. הם העומדים על הגדה השנייה, כל חושיהם פקוחים לעולם ומילים אין. לאט הם לומדים את המילים, מרכיבים את המשפטים, מחקים את נעימת הסיפור לפני שיוצקים בה משמעות.

  "את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת 'שלהם', של כולם, אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו 'אור', הלב שלי גם נחמץ קצת באפס קצהו, כי חשבתי – מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה 'אור', עם הריש הזו בקצה, כמו מתג כיבוי."

  (דויד גרוסמן, מתוך "שתהיי לי הסכין", "הספרייה החדשה", 1998)

  אחרי שלומדים את המילה "אור" אין דרך חזרה. ואולי דווקא יש?
שנתיים לפני פרסומו של הספר "שתהיי לי הסכין" ראה אור "היה הייתם שני קופים", ספר פחות מוכר מספריו האחרים של דויד גרוסמן לילדים.

  זה סיפור על גידי ואבא שלו, שנוסעים לספארי והגלגל באוטו שלהם מתפנצ'ר. בזמן שאבא מחליף את הגלגל, קוף קטן מושיט את ידו לגידי ויחד הם מטפסים גבוה גבוה על העץ. אבא נבהל ומטפס בעקבותיהם, וכדי לשכנע את גידי לרדת הוא מספר לו וליויו, הקוף הקטן, סיפור:

  "זה היה לפני המון זמן, לפני מיליונים של שנים, כשהעולם עוד היה תוהו־ובוהו. בזמן הרחוק ההוא השמיים והים עוד נלחמו ביניהם מי יהיה למעלה ומי למטה […]

  שני קופיפים חמודים הייתם אז, וזה היה הזמן המופלא ביותר שהיה בעולם! כל היצורים של העולם היו אז ביחד! כולם הלכו בשיירה ארוכה־ארוכה, כל האנשים וכל בעלי־החיים מכל הזמנים, מימי קדם ומהזמן שלנו, יצורים שיש ויצורים שאין […] וכולם יחד הלכו אל מדבר ענקי וצהוב שהיה מוקף הרים אדומים, ומיהרו להגיע לשם לפני שהעולם יתחיל."

  אבא מספר על העולם שלפני העולם, לפני שניתנו שמות לדברים. כשהגשם ירד בשבעה טעמים שונים. באותו הזמן חיכו כל היצורים שהעולם יתחיל ורק גידי ויויו היו שני קופים וניסו לברוח מהבשורה הזאת. לברוח מהתפקידים שיועדו להם – הוא ילד והוא קוף.

  "ואז, בלילה האחרון," המשיך אבא, "כשישנתם במערה קטנה, פתאום נשמע באוויר צליל אחד עדין ורחוק. צליל רך ועצוב. כאילו מישהו בכה בקצה העולם. ואתה התעוררת, גידי, ותיכף ידעת שקרה דבר גדול מאוד: מסביב היה שקט, כאילו כל התוהו־ובוהו נגמר, וכל היצורים המשונים נעלמו, ורק אתה ויויו נשארתם. אבל איפה יויו? הסתכלת, ולא מצאת אותו! ויצאת מהמערה וראית שלעצים כבר אין כנפיים, אלא ענפים, ושמש חדשה זרחה. היא הייתה צהובה, והיא זרחה כעת למעלה. ולמעלה היה כחול, והושטת יד לגעת בכחול, אבל היד שלך לא תפסה כלום, רק כחול וכחול עד אינסוף, ובבת־אחת ידעת שאלה הם השמיים."

  "ואז ראית את יויו בתוך חבורה גדולה של קופים. הוא רצה לרוץ אליך, אבל הקופים משכו אותו איתם והרימו אותו אל העצים… ואתה לא הבנת מה קורה, ולמה הם לוקחים ממך את יויו? ומסביב היה הכול יפה וחדש, אבל אתה כבר לא שמת לב לזה, ורצת מהר אל האגם, והסתכלת בהשתקפות שלך במים, וראית שכבר התחלת להשתנות."

  (דויד גרוסמן, מתוך "היה הייתם שני קופים", "עם עובד", 1996)

בסוף הסיפור, רגע לפני שגידי מחליט לרדת מהעץ, מתגלה לנו פרט קטן וכאילו חסר חשיבות: גידי יתחיל כיתה אלף מחר. פתאום הסיפור של אבא, גידי ויויו (ולא סתם כשאומרים את שמותיהם יחדיו הם נשמעים כמו הברות תינוק – אַאָה, אִיאִי, אוֹאוֹ) מתכווץ לממדי יומיום. ילד מתחיל כיתה א'.

  אבל דווקא הפרט הזה מבהיר את הסיפור כולו. כי כיתה א' מסמלת את נקודת השבר: או אז נוטשים את הברות התינוק לתמיד, לומדים קרוא וכתוב והכול מתחיל להסתדר במשבצות המילים. מכניסתו למערכת הבית ספרית, וזאת הטרגדיה והברכה גם יחד, גידי לא יוכל יותר להיות אחד עם העולם.

  רגע הדומה דמיון מכושף לרגע הזה, מתרחש בסיום הספר "הבית בקרן פו". כמו גידי גם כריסטופר רובין עומד לנטוש את עולם הילדות הטרום־השכלתי. הוא לוקח את פו הדוב אל קרחת יער קסומה ומנסה להסביר לו שלא יהיה יותר כלום כי "הם לא מרשים" ולא מסביר מהו הכלום ומי הם אלה שלא מרשים. כמו בעולם הקדמוני של גידי, גם בסצנה קורעת הלב הזאת, הילד הוא – עדיין – אחד עם העולם ואין חיץ מילולי בינו ובין השמיים:

  "כשישבו שם, ראו את העולם כולו פרוש לפניהם עד לקצה השמיים, וכל מה שהיה בעולם כולו היה איתם שם."

  (א.א. מילן, מתוך: "הבית בקרן פו", תרגום: אבירמה גולן, הוצאת "מחברות לספרות")

מילים הן כמו קווי מתאר. הן תוחמות כל מסומן, מפרידות אותו מהרקע. גידי לא יוכל יותר להיות קוף בג'ונגל שלא יודע מה זו המילה עץ או איך מאייתים את המילה ירח. הוא לא יוכל יותר להתכחש לכך שיש שני כחולים – שמיים וים – ושהם מופרדים בגלל שמותיהם אפילו אם מרחוק הם נראים כמו כחול אחד מתמשך. בתוהו ובוהו שלפני המילים כל טיפה היא בטעם אחר כי אין לכל הטיפות את המילה האחת, התוחמת, גשם.

  גם מקס מתבגר, גם הוא לא נשאר בעולם שלפני המילים. רגע לפני נקודת האל חזור משהו מחזיר אותו:

  "פתאום הגיעו אליו ממרחקים, אולי מסוף העולם, ריחות נפלאים של מאכלים טעימים, ואז החליט שדי, הוא לא רוצה להיות יותר מלך בארץ יצורי הפרא."

  (מוריס סנדק, מתוך: "ארץ יצורי הפרא", תרגום: אוריאל אופק, "כתר", 1984)

  וכדי לחדד את השינוי מוריס סנדק בוחר בפעולה ההפוכה מכפולות הפנטזיה נטולות המילים, במקום איור הוא משאיר עמוד ריק, לבן, ורק משפט קצר של קווים שחורים מופיע בתחתיתו: "והיא הייתה עוד חמה."

מקס, גידי וכריסטופר רובין מגלים לי מי היו, רק לפני זמן קצר, הילדים שאני פונה אליהם. הוא מזכיר לי שהם היו יצורי פרא של צבע וטקסטורה, של אינסוף סוגים של זוהר. הם היו קופים: יצריים, רגשיים, חושיים. הוא מזכיר לי שאת הספרים שאני כותבת ועורכת צריכים לקרוא קופים־לשעבר, קופל"שים. ואותם קופל"שים לאו דווקא רוצים להפוך לאנשים. הם הרי מבינים בשולי ההבנה שקריאה נחוצה בשביל לפענח את הכתוב על הדף שהפקח שם מתחת לווישר, ומי רוצה להתמודד עם זה?

כשאני פונה אל מבקרים חדשים בעולם המילים יש לי הזדמנות, לא ללמד אותם משהו, או להסביר או לבאר. אולי אפילו להפך. תפקידי הוא להגיש להם מילים מסתוריות, חמות, טריות מהתנור, כאלה שיגרמו להם להאמין שגם בעולם המילים יש אפשרות לפתוח אופקים חדשים של רגשות וחושים ולא רק לסגור ולתחום.

  אני מחפשת לטמון בספרי הילדים משהו אחר. משהו שעדיין יש בו את הניחוח של העולם שלפני העולם. בקריאה, אני מקווה, יש הרפתקה. שונה אולי מהרפתקת קופים בין עצים כאשר נופל עליהם גשם שאין לו שם, אבל סוערת ומלהיבה לא פחות.