דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

סיפורונים / עמיר שינקמן

הבן של השכנים

“אפשר לקבל את המפתח לבית שלנו?״

  “לבית של מי?״ שאלתי את הבחור שעמד מולי בדלת בשבע וחצי בבוקר.

  “לבית ממול,״ הוא הצביע על הבית ממול.

  “מי אתה?״

  “אני הבן של השכנים.״

  “לשכנים ממול יש רק בנות,״ אמרתי.

  “אני הבן האובד,״ הוא הסביר, “חזרתי אחרי שנים שהם לא ראו אותי.״

  הסתכלתי עליו. הוא היה שחרחר כזה, עם מבטא כזה, והשכנים שלנו הם בהירים כאלה, בלי מבטא כזה, אבל לך תדע, אמרתי לעצמי, אולי השכנים בעניין של גיוון, כמו בהוליווד, ששחקנית שחורה משחקת את שלגייה, ואת בת הים הקטנה משחק בן ים גדול.

  אז ניגשתי למגירה במטבח איפה שהמפתחות של השכנים ונתתי לו את המפתח. הוא היה עם מחזיק מפתחות של פרארי למרות שלשכנים יש מזדה 2, וזו הייתה עוד הוכחה ששום דבר הוא לא כמו שהוא נראה.

  “אפשר לבקש עוד משהו?״ הוא שאל ולא חיכה לתשובה, “אל תגלה לאף אחד שחזרתי. זאת הפתעה.״

  “בטח,״ אמרתי.

  אחרי הצהריים, השכנה ממול דפקה בדלת. “פרצו לנו הביתה,״ היא אמרה בדמעות.

  הלב שלי צנח לתחתונים.

  “הכול לקחו לנו, הכול! שום דבר לא השאירו!״ עכשיו היא כבר ממש בכתה. “ראית אולי משהו יוצא דופן? מישהו חשוד מסתובב פה?״

  “לא, שום דבר,״ אמרתי. רק זה חסר לי, שיאשימו אותי בסיוע לפורץ. וחוץ מזה, הפתעה זאת הפתעה.

  היא מחתה את הדמעות והתחילה ללכת, ואז עצרה לפתע, הסתובבה ואמרה לי: “ואתה יודע מה הכי נורא? שבדיוק היום הבן האובד שלנו חזר הביתה אבל הוא ישן בחדר של הבנות ולא שמע כלום.״

 

האיש על הגדר

על גדר האבן של הבניין שלידנו תמיד מניחים דברים ישנים שכבר לא צריכים: כרכים של האנציקלופדיה העברית, מסחטת מיצים עתיקה, טרנזיסטור וכאלה דברים. אתמול בבוקר, כשעברתי שם בטיול עם הכלב, ראיתי איש מבוגר יושב על הגדר. הוא היה בן שבעים בערך, אולי חמישים ושתיים – אני לא טוב בזיהוי גילים.

  “גם אותך כבר לא צריכים?״ שאלתי אותו.

  “לקחה אחד חדש,״ הוא ענה לי בהשלמה, לא נראה כועס בכלל. כאילו הוא וטרנזיסטור זה אותו דבר.

  עמדתי רגע לידו. שקלתי אם לקחת אותו אלינו הביתה כמו שעשיתי עם מסחטת המיצים, אבל פחדתי שהיא לא תאהב את זה, ואז גם אני אמצא את עצמי יושב על הגדר.

  “זה בסדר,״ הוא כאילו קרא את מחשבותיי, “עוד מעט יעבור פה בטח האוטו של ההוא שאוסף בעלים יד שנייה וייקח אותי.״

  ובאמת, כשעברתי שם בצהריים, הוא כבר לא היה שם.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp