מֹאזְנַיִם

סיבות לריב / אורין מוריס

בדברים הקטנים אנשים דרך כלל יודעים למה נהגו כפי שנוהגים. רק כשמגיעים לדברים הגדולים לא ניתן עוד להבין כלום; סיבות, מניעים, תוצאות, הכול בליל גמור. על פי רוב, תעלה התניה קודמת, אולי אף מדורות קודמים, שתכריע את ההתנהגות, כאילו החיה היא שלוקחת לרגע את המושכות, או כאילו החוק של הקטן והגדול, אינם אותם חוקים.

  דוגמה יפה לדבר הזה ניתן למצוא בקומדיה השחורה של שייקספיר, פארסה נידחת שאף אחד כבר לא קורא משום שבאמת היא גרועה למדי, אבל בדיוק משום כך גם מעניינת; ב"טרוילוס וקרסידה", המחזה שעלילתו עוסקת בנפילת טרויה, עולות בין השאר הסיבות לפריצת המלחמה. נתחיל בהתחלה. מנלאוס, גיבורו יווני, לוקח לו לאישה את היפה שביפות, הלנה הנאווה. זו שבשבילה שוגרו אלף אניות. אלא שיום אחד בא לבקר בממלכה פאריס הנאה מטרויה, עלם צעיר ורב־יופי בעצמו, וזוג היפיופים לא יכולים לעצור בעצמם מלהתעלס.

  הם מתככים ביניהם תוכנית, לברוח מצבת הנישואים שהלנה נקלעה אליה; הלנה מחשבת להיחטף בזרועותיו של פאריס אל טרויה, מעוז התרבות והגינונים הטובים. הם מגיעים לטרויה לקול תרועות, והעיר חוגגת את נסיכה ששב מן המרחק בשלל רב. אבל את זה כולם מכירים. את שמחת החצר, המסיבות וההתעלסויות בחדרי הארמון הרבים. כולם מבסוטים, הגבירה הנאה בעולם נפלה בחיקה של העיר המפורסמת העולם.

  האב צוהל, הבנים אומרים שירה, ליפוּת־הפנים של הלנה הנסיכה. ורק ארשת אחת נותרת דאוגה נוכח המחנה החגיגי; זהו סבר הפנים של הקטור, גיבור חיל ובכיר האחים. הוא יודע שניאוף זה ניאוף זה ניאוף. הוא יודע שפגיעה בכבוד, היא פגיעה שעולה בדמים, והוא משער את דמו הרותח של מנלאוס למרחוק, איש זרוע ומלחמה. זה לא יגמר טוב כל זה הוא משער. אבל המרחק עוד רב, והנקמה ממתינה לשעתה, עדיין מעבר לימים.

  בינתיים, בחוג הנסיכים השמחה רבה; לא רק פאריס חוגג, אלה גם אחיו, לפי דוגמתו הם נוטלים בזרועותיהם עלמות צוחקות ותוססות. כך נוהג גם הנסיך טרוילוס, שמוצא לו את קרסידה. עלמה מבולבלת; אביה, שהיה מאנשי החצר שומע על צבאו של מנלאוס הקרב, וחוזה חורבן לטרויה כנגד מחנות האכדים והיוונים, ועל כן חוצה את גבולות העיר, להמתין לצבאות האויב הצרים, ולהציל את נפשו בעוד מועד. הוא לא רוצה להישרף בשל עיר מנואפת.

  רוח מזרחית נושבת במפרשיו של צי, לעבר הממלכה הרדומה והנהנתנית של טרויה. ורק איש אחד עולה לתצפית, ומעדכן בידיעות את אביו. היוונים הקימו צי של ממלכות לוחמות ושבטים, הם כולם עולים על טרויה להחריבה, לכאורה בשם עלבון מנלאוס; אך לאמיתו של דבר מתוך יצר הנקם בעיר השאננה. שתושביה נוחים כולם, במתקדם ובמעודן. שנים שלא נדרשו להגן על חומותיהם, שנים שעדיפות שכלם חסכה מהם את שבט השכנים. אבל עתה נאסף צבא גדול, של זדים, פורעים ומחפשי־תהילה ושם.

  והם באים על טרויה להחריבה עד עפר. רק הקטור מבין כל זאת ומתפלל לאלוהים, שדבר מה יעצור, שהאיוולת לא תקום והאסון ישאר מיותם. אולי ניתן עוד להטות את נתיב הקטסטרופה, והוא מכנס את הנסיכים לדברים. הם מתוועדים, ראשון לדבר הוא המלך פריאם: "בכל שרשרת הדורות, מדי דור נגזרת על עמנו המלחמה, אך עתה אני כבר בא בימים, זו אינה המלחמה שלי עוד נסיכים. רק אתם יכולים להבין, איזהו הנתיב הנכון. פאריס, לקחת אשת־איש, אך כולנו שמחנו עמדך בהכתרה של הלנה לנסיכה של טרויה. כאילו הייתה גולת הכתר, היהלום שחמק מנזרה. ובחטאך נמצא גם חסד לגאוות העם ולארמון. לא לי הוא לשפוט מהו מוסר הדורות הבאים, עליכם נסיכים לטכס עצה. האם ישנו מוצא מן המלחמה, שנתיבה תמיד הוא רע, אך לעיתים גם הכרחי. ומנגד, המלחמה היא זו המכריעה את גורלו של עם, מי יקום מי ייפול, ומי תיחקק גבורתו בנצח, שנים אחרי שטרויה תשקע מתחת לימים. לא לי הוא הדבר, ימי פריאם כבר מכולים."

  נאום טרוילוס: "יפה אמרת אבינו. במלחמה יש כבוד, רק שם הגבר ייבחן. אם אינו פאריס אחינו, שמיטבו בין הסדינים (צחוק צחוק), ונשים נתלות כטבעות על אצבעותיו באשר ילך. אנו, בנים לך, המלך, רוצים אנו לקנות תעודה ושם. רוצים שיסופר בנסיך טרוילוס על סוסו הלבן, מכה במחנה אויב. עד נפול הסוס בחרבות מגואלות בדם. זוהי השעה שלנו נסיכים יפים, ועל כבודנו נעמוד. לא ניפול למקח הזול על היהלום שבכתרה של טרויה. את הנעשה אין להשיב."

  והאחים כולם, רוקעים ברגליהם ודופקים בגביעי הנחושת על שולחן האבן החומה, שיובאה במיוחד מפיניקיה. דיברת כהלכה, שואגים שישה נסיכים. ורק אחד, אחיהם הבכור שותק. זה שהפליג למרחקים, ועשה כיבושים בחופי הדרום. רק הוא ראשו קובר בגביעו המלא, ממנו הוא מסרב לשתות, ערב המערכה שמתקרבת לגבולם.

  "אב יקר," הוא קם לאמור, "מי כמוך יודע כיצד נראית המלחמה לאחר שאִשה דעכה, לאחר שהחזות המנופחים צונחים ושוככים, ואז מכל בית נשמעת זעקת האחיות. שאין להן לא אב ולא אח לתתן בחופה. והרי שנים על גבי שנים מגלידה הצלקת מן המלחמה הארורה. ערי החוף מלאות פצועים, בני דורך, האם תרצו שאביאם לכאן לסעודה. את קטועי הגפיים ומנופצי הפנים. האם תרצו להשיק איתם כוסות? הם לא ישתו איתכם ערב המלחמה, כי הם יודעים את האיוולת שלא נשכחת מבשרם; מאותה שעה נוראה לפני שלושה עשורים ומחצה, ועד השעה הזו, הקלה מדי, שבה אתם מהללים את המערכה, וזוקפים את שמותיכם לנצח. לא כך הוא הדבר, כי רוב מה שנמחץ נשכח, ורק הפחדנות זוכרת את שעת המנוסה. אינכם יודעים עדיין את מורא הקרב, וכבר תדפקו כוס בכוס, כאילו הניצחון מובטח ונרכש, כשעוד לא שיספתם את חוט הבתולין של חזית הקרב."

  "אם היו אומרים לי שנאום זה נאם אחינו הבכור הייתי כופר בדבר הזה, עד טיפת דמו האחרונה של הטוען. אתה בכורנו, גיבור החיל, כופר בעיקר כי עם לוחם אנחנו, כי כבודנו רוכב על סוס אל מול אויב? הכיצד קרה, הקטור, שליבך הגאה דך. כולנו שמחנו עימך בחודש הקודם ללדת בתך, התינוקית המתוקית, אך לא שיערנו שחזהו של הקטור יהיה לחזה הרך של המיניקה. אתה בכירנו, בלעדיך, לא נרכב ולא נניף נס. חזור בך אחינו, שהרי כיצד נצטער על מה שכה חגגנו רק ערב חזרתו של פאריס. ראה כמה הוא נכלם עכשיו, אחינו הצעיר, מדוע שנבוש כולנו במה שאך אתמול היה כבודנו הגדול וסיבת מחולותיו של עם?"

  קורא המלך פריאם: "פאריס, אמור דברך, שהרי אתה הוא שקלעת אותנו למהומת השולחן הזה. היש בידיך פתרון או תגובה, לדבריהם של הקטור וטרוילוס, אחיך העזים ממך?"

  "אין בי פתרון, שהרי אני הבעיה. אני עילת המלחמה בשולחן זה. אכן, אבל לא אני ציוויתי את האהבה, ולא אני חטפתי את העלמה היפה, כי אם טרויה, חזותה ודמותה, היא שבקשה להכתיר את נזרה ביפה שבנשים. לא אני דרשתי, ולא פעלתי בחוזק יד, מכף ידה של יוון נשר הפרי היפה לזרועי, זו שקטפה כדרך הבוצר והיוגב, החובקים את הפרי הבשל. גורלה של טרויה משכה אליה את היפה בנשים, וגורלו של פאריס להיות שליח לשאיפת העם. כולכם קראתם כך בעצמכם, וכולכם שתיתם מאותו היין, בשמחה דאז. האם עכשיו נוכח חרבותיהם של עמי הים נתקפל וננוס ממגדלי טרויה והישגי חיינו? האם ניתן שיהפכו את שמחתנו לקינה, האם נמסור אישה צחה ועדינה זו לידו הגסה של מנלאוס המתועב, שור הבר הזה שרק נושף ורושף באש נפחים וחרבות. נחשל לנו חרב עדינה, כי העדין הוא גם החד, ובה, בחרב יופיין של טרויה והלנה, נשסף את גרון הבהמה של יוון, זהו נאום פאריס ערב המערכה, ואל תאמרו שלא שמעתם קולו. כי יוצא הוא מגרונו של עם, וגרונם של נסיכיו האלופים."

  וכך נופל דבר בשולחן. הנסיכים נערכים לקרב. רק הקטור עוד מתריע, לפני סיום, כולכם עדיין כאן עכשיו. לא כולנו נהיה אחר כך. זכרו היטב את הדברים, כי המלחמה נפתחת בתרועה, אך מסתיימת בגל של אבנים. אל תאמרו כי המלחמה טובה היא, כשאינכם יודעים את רעתה. וכשתדעו זאת, לא תוכלו כבר לספר בה, וכך סיים הקטור את הישיבה המכרעת, בקריאתו הרמה: "אם כן קדימה לקרב, נסיכים יקרים, חבשו את מורא הקרב על קסדותיכם ועלו על הסוסים. ונרשם היום כולנו בהיכלות התהילה." וכך אותו אחד, היחיד שבכוחו לבלום את המאורעות, בוחר להצטרף אל ההלל, כשבלב לבו הוא מחשב את האסון, שאין לו באמת סיבה; אך זו גם העילה עצמה; כי כך היא. כך הרי נגזר.