מֹאזְנַיִם
דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים
נקודה רכה / איילת צברי
בגיל עשרים וחמש נחַתִּי בקנדה. היה זה היום הארוך בשנה. השמש שקעה ברבע לעשר, וּונקובר דמתה לנערת שער על כריכת מגזין: עוצרת נשימה, בלתי מושגת, קרירה.
האיש שאיתו נסעתי להתאחד היה הודי־קנדי יפה תואר וארוך שיער שפגשתי בהודו ועבד בנטיעת עצים בצפון קולומביה הבריטית. משום שנעדר במשך שבועות ארוכים, ביליתי את רוב זמני לבד, חוקרת את העיר הזרה, מצותתת לתושביה מדברים באנגלית טלוויזיונית, צועדת בשבילי יערות הגשם שבשוליה, טובלת בהונות במימי הים הקפוא.
כשחברה ממונטריאול הגיעה לבקר, נסענו יחד בפונטיאק הרעועה שלנו לוויקטוריה שבאי ונקובר. שם פגשתי את ג'יל, אמנית אמריקנית קצוצת שיער עם נזם באף ופירסינג בגבה. ג׳יל חיבבה אותי מייד. ״יש לה נקודה רכה אלייך,״ אמרה חברתי ממונטריאול, שולחת בי מבט רב משמעות. גלגלתי את הביטוי האנגלי הזר בפי, לעסתי אותו. המילון תרגם אותו כחולשה, נקודה פגיעה, כמו אותם חלקים רכים בגולגולתו של תינוק.
כשטיילנו על חוף האוקיינוס השקט יום אחד ג'יל שאלה אם אני כותבת באנגלית. "אני אשמח לקרוא," היא אמרה.
נחרתי בקול. הסברתי לה שכדי לכתוב באנגלית עליי להיות קודם כל טובה כמו דוברת אנגלית ממוצעת, ואז טובה עוד יותר. זה יכול לקחת שנים. אם בכלל.
"את חושבת?" ג'יל הרחיקה מבט אל ספינות המשא על קו האופק. "אולי זה כמו לעבור מצבעי מים לאקריליק: אותה מיומנות, מדיום אחר."
החלטתי מייד שכדוברת שפה אחת ג׳יל לא ידעה על מה היא מדברת. חוץ מזה למה שארצה לכתוב באנגלית? כתיבה בשפת אמי הייתה מאתגרת דייה.
*
קצת אחרי שהתפרסמה עליי הכתבה הראשונה בישראל, מישהו שאני לא מכירה הגיב עליה בפייסבוק וכתב שהוא מאוכזב שבחרתי לכתוב את ספריי באנגלית. למקרא הדברים שבה והתעוררה בי אותה תחושת אשם לא רציונלית שנשאתי מול העברית, על שבגדתי בה, זנחתי אותה, ונפלתי בשבייה של אחרת, תחושה המעורבבת באשמה כבדה יותר מול אבי המת, עורך דין, פעיל שכונות ומשורר חובב שהעברית בפיו הייתה רהוטה ונמלצת. האם גם אותו — את זכרו — אכזבתי?
בבית קפה תל אביבי חברת ילדות חזרה והקשתה, ״אבל איך? איך את מצליחה?״ בסנטר זקוף, עיקש, היא חרצה, ״אני לא הייתי מסוגלת.״ זאת לא הייתה מחמאה. בהשתאות של חברתי הייתה צפונה התנשאות: הקשר שלה לשפה העברית היה עמוק יותר, שורשי יותר, אמיץ משלי.
על אף שאני זאת שבחרתי לכתוב בשפה זרה, על אף שאני יודעת שמדובר בהישג לא מבוטל, בכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מתגוננת, מתנצלת, מרגישה לא מספיק ישראלית, לא לגמרי שייכת. כנערה, שיניתי את חיתוך הדיבור שלי, שיבצתי מילים גבוהות בדבריי כדי להרשים אנשים. באותם ימים, הישראליות הנכספת בספרים האהובים עליי לא כללה אותי והמוזיקה שנשמעה בשכונה (״מזרחית״ בניגוד ל״ישראלית״) לא התנגנה ברדיו. האם הייתה זאת תחושת אי השייכות ששלחה אותי לחיקה של מדינה אחרת, לשפה אחרת?
*
העברית היא אהבתי הראשונה. התחלתי לכתוב בגיל שש. בגיל עשר פרסמתי שירים וסיפורים ב״הארץ שלנו״ ובגיל חמש־עשרה התחלתי לעבוד כעיתונאית, קודם ב״מעריב לנוער״ ואז ב״מעריב״. הייתי גאה בעברית שלי, התרברבתי באוצר המילים שלי, עיטרתי את הסיפורים שכתבתי בשפה מליצית — מליצית מדי. בגיל שש התלוננתי בפני אמי על השכן הכילי. בתיכון, כשהתקשרתי לחפש חבר בביתו שאלתי את אביו ״איה הוא?״ כמלצרית על שפת הים בתל אביב הצבעתי מעלה וקראתי ״מטוס מבליח!״ ושאר המלצרים צחקו בקול. ״את מדברת כמו סופרת,״ אנשים אמרו לי לפעמים. ״שומעים שאת כותבת.״
שוב אני מצטדקת.
*
בישראל של שנות השמונים והתשעים שבה גדלתי, אנגלית הייתה מדונה, ריקוד מושחת, בברלי הילס 90210, תלמידים זרים מתוכניות חילופין עם שמות כמו מייק ופול. זו הייתה השפה שבה חרטתי "I love Kobi" על שולחן בית הספר, והתאמנתי בלכתוב את שמי באותיות המסולסלות שחברו זו לזו באופן שהאותיות העבריות – קופסתיות, נוקשות – לא יכלו.
ואז הגיעו שיעורי אנגלית בתיכון — הווה־עבר־עתיד, סימפל־פרוגרסיב־פרפקט — ואני איבדתי עניין. במקום ללמוד כתבתי. כתבות למעריב לנוער, סיפורים, שירים, מחזות. בבגרות באנגלית קיבלתי 68. היה זה הציון הנמוך ביותר שלי.
רק בגיל עשרים ושלוש התחלתי לקרוא ספרות באנגלית. בחנויות ספרים אפלות בעיירות חוף הודיות אני וחברי הקנדי, בשרוואלים ונזמים תואמים, עלעלנו בספרים שכריכותיהם מחוספסות מחול. לאחר מכן, שעונים על קיר דירתנו ברחוב דיזנגוף, קראנו יחד בקול מ״דור האיקס״ ו"אלוהי הדברים הקטנים". הוא עצר להסביר מילים שלא הבנתי. את הספר הבא כבר קראתי לבדי, מצוידת במילון כיס. כשהחיפוש במילון האט את קצב הקריאה, רשמתי מילים בפנקס לתרגם בהמשך. בסופו של דבר זנחתי גם את הפנקס והתמסרתי לקריאה, בתקווה להשלים באמצעות ההקשר את הפערים באוצר המילים.
*
בקנדה לא דיברתי כמו סופרת. באנגלית לא ידעתי לפלרטט, להתבדח, להתווכח עם החבר שלי ברהיטות ובדיוק הנדרש. בקושי ידעתי איך לענות לטלפון. הייתי מתוסכלת מכישלוני לתקשר רעיונות מורכבים, נבוכה מאי ההבנות הרבות ושגיאות ההיגוי שלי. תיבלתי את מילותיי בפאק ושיט כי זה העניק לי מרווח נשימה וזמן לגבש את המילה הבאה, אבל גם משום שללא מסגרת התייחסות היסטורית ותרבותית, המילים היו נטולות כובד, חסרות משמעות. קליפות ריקות. האנגלית בפי הייתה מגושמת, לעיסה, ואני הילכתי בין הברותיה הארוכות והקצרות כבשדה מוקשים (רק אל תגידי bitch כשאת מתכוונת ל־beach, התפללתי בליבי בכל פעם שהוזכרה נסיעה לחוף הים).
מהגרים רבים מתארים אובדן זהות עמוק המלווה את ההגירה. האובדן אצלי הרגיש מכופל, לא רק הישראליות, שגם קודם הייתה נתונה בספק, אלא גם הזהות שלי כאדם כותב.
אם אני לא כותבת, אז מי אני?
השנים חלפו. העברית החלידה מחוסר שימוש, בעוד האנגלית לא השתפשפה דייה. ביומני שרבטתי לפרקים רשומות בשתי שפות, שתיהן מקרטעות. לראשונה בחיי, חשתי הזדהות עם סבתא סלחה, מהגרת אף היא ואנאלפביתית בשתי שפות. נמלאתי חמלה והערכה כלפיה. בקולג׳ נרשמתי ללימודי צילום וקולנוע כדרך חלופית לספר סיפורים אבל לא מצאתי בה את אותו סיפוק ששאבתי מכתיבה. למחייתי מלצרתי וניקיתי בתים. מערכת היחסים עם נוטע העצים ההודי תמה, אבל אני נשארתי. לא ממש ידעתי למה.
החלום שלי לכתוב הלך והתמסמס.
*
אחרי שפגשתי את האיש שהפך לבן זוגי, ימאי על סירות גוררות במפרץ ג׳ורג׳יה, הוא ביקש שאכתוב לו סיפור לרגל יום השנה שלנו. ברגישות מפתיעה הוא זיהה את אי הסיפוק שבו שקעתי, עמוק בשסע שבין שתי השפות. התמרמרתי על בקשתו, אבל נעניתי לאתגר. התוצאה היה איומה, ביוגרפית, רצופת שגיאות וקלישאות. אבל עשיתי את זה. כתבתי משהו באנגלית.
הייתי בת שלושים ושלוש.
כמה חודשים אחר כך, כשהמסעדה שבה עבדתי נסגרה מפאת סופת שלגים לא טיפוסית לחוף המערבי, מצאתי את עצמי כותבת את הסיפור הקצר הראשון שלי באנגלית באחר הצהריים אחד. בסיפור, פביולה, מהגרת מקסיקנית צעירה בוונקובר, מגלה שהיא אדם חדש באנגלית. היא יכולה לומר דברים שלא העזה לומר קודם לכן, להתעמת עם בעלה, לשוחח עם זרים באוטובוס.
כמו פביולה, גם אני הייתי אחרת באנגלית. הקול שלי ככותבת היה שונה. אוצר המילים המצומצם אילץ את הפרוזה שלי להפוך לנקייה יותר, פשוטה, פחות מעוטרת. מצאתי חופש באילוץ, נחמה ברשות להיכשל, הזדמנות להעז, להתנסות.
האנגלית היוותה עבורי מקום מפלט, והכתיבה בה מעשה של המצאה מחדש ששיקף את האנונימיות והחופש של מעשה ההגירה (כי בתוך אובדן הזהות הייתה גם חירות משכרת, התחלה חדשה), והצית בי את אותה התרגשות של יציאה מאזור הנוחות. ועל אף שהחוויה של כתיבת סיפורת בשפה זרה היא סינגולרית, ההתרגשות שבחידוש עוררה בי זיכרונות ילדות, כשהתוודעתי לראשונה לפלא הכתיבה, כשגיליתי שמילים יכולות להצטרף למשפטים ולהפוך לסיפור.
*
ב־2018 משפחתי ואני שבנו לישראל. בתל אביב, בתי, דו לשונית מבטן ולידה, שוזרת לשונות בלי משים, נעה בין שפת אם אחת לשנייה ביעף כמו כדורסלנית המכדררת על פני המגרש. "לפעמים זה מעייף לחיות בשתי שפות," היא אמרה לי לא מזמן. הנהנתי בהזדהות. אני יודעת שעל השליטה שלי בשפה הזרה שילמתי במחיר העברית שהייתה פעם מקור גאוותי. אחרי עשרים שנות חיים באנגלית העברית שלי התדרדרה, התעלגה. פתאום אני לא תמיד זוכרת מה זכר ומה נקבה. ״שתי לילות,״ אמרתי פעם לחבר טהרן והוא הזדעק. פעם אמרתי ״להוזיז״ ואחותי נעצה בי מבט מזועזע.
או שאולי זה בעצם יתרון: דו הלשוניות נוסכת בי ענווה.
בימים אלו, כשהעברית שלי חוזרת ומתחזקת, אני שוב חרדה לאנגלית. אני תוהה איך אצליח לשמר את שליטתי בה כשאני מוקפת בעברית. אם שפת האם שלי התחילה להתנוון אחרי שנים בנכר; אין ספק שזה יכול לקרות גם ללשוני המאומצת. מצד שני, אני לא יכולה לדמיין חזרה אל כתיבה בעברית. הכתיבה באנגלית משמרת את ההזרה שפעם החיים בניכר סיפקו לי, הזווית המרוחקת על החיים בארץ שרק דרכה אני יודעת לכתוב.
*
לפעמים אני חוששת שהיותי סופרת טרנס־לשונית, אקסופונית, הוא הדבר הכי מעניין בי כסופרת. הנושא עולה שוב ושוב בראיונות, בהרצאות, בשאלות של קוראים. הסקרנות מובנת לי: הכתיבה בשפה זרה היא אקט אִידְיוֹסִינְקְרָטִי, מעשה להטוטנות ספרותי. שפת האם — השפה שינקנו בחלב אמנו — כל כך טבועה בנו שבחירה בשפה אחרת נתפסת כרדיקלית, שערורייתית, דומה להמרת דת.
אני כותבת את המסה הזאת בעברית, ובראש שלי מתרוצצות מילים באנגלית ובעברית. על מסך המחשב שלי מורפיקס פתוח, הסמן מהבהב. אני כותבת בעברית על האנגלית ובאנגלית על העברית, חולמת בעברית על אנשים שמדברים אנגלית, ובאנגלית על אנשים שמדברים עברית, מחברת משפטים בעברית בסינטקס אנגלי, מטה בטעות פועל אנגלי בהטיה עברית. אני מהישראלים המעצבנים האלו ששוזרים מילים באנגלית במילותיהם, מחליפים שפות באמצע משפט בלי לשים לב. גם כשאני כותבת בעברית, האנגלית נדחפת. וכשאני כותבת באנגלית, מילים בעברית נודדות אל הטקסט כמהגרות בלתי חוקיות ותובעות את מקומן בו. ליבי רך כלפיהן. אני מעגנת אותן, לא מטה אותן באורח המסמן את זרותן.
אני חיה וכותבת בבלבול השפתי הזה, בעושר השפתי הזה, בשולי העברית ובשולי האנגלית, כבר לא בשקע בין השפות אלא בנקודה הרכה שבה הן חופפות.
*
הסופרת היהודייה סינתיה אוזיק תיארה את מלאכת הכתיבה כך: "את הולכת על שפת כביש צר מאוד מעל נקיק בוער ואת עלולה ליפול פנימה. למעשה, את תיפלי פנימה."
במעבר לכתיבה באנגלית דנתי את עצמי לאי שקט תמידי. אני לא מתלוננת. אין לי צורך לנוח בכתיבה. בצעירותי חיפשתי ריגושים ואתגרים במסעות: היום אני מתאווה לתחושת הסכנה האורבת בקצה אצבעותיי. בכל פעם שאני כותבת, אני מהלכת לאיטי מעל נקיק בוער, ליבי הולם, דמי קוצף מאדרנלין, ואני מרגישה כלהטוטנית על חבל דק: אמיצה, קצת משוגעת, על הקצה.