מֹאזְנַיִם

נסיגה / לי ממן

וְכָל מָה שֶׁקִּלְקַלְנוּ
הוּא מִנְהַג בָּשָׂר וָדָם
(דליה רביקוביץ)

למן הרגע הראשון כמעט היה לו ברור: זו לא אישה שרצונה מתנפל עליה או נגלה לפניה בתצורתן הדחופה של תשוקות, אין סכנה שתתאהב בו, וגם אם תתאהב, ייתכן שלא תדע שזה מה שאירע לה, לא תכנה את זה בשם המפורש; השם אולי יאחז בשולי הכרתה, או רק כמעט, אולי יגיח משם לפתע אחרי חודשים רבים, שנים אפילו. אם כי סביר יותר שלא, אפילו לא זה. שָׁם בעצם הייתה טמונה הסכנה הגדולה מכולן: הרושם השגוי שאין סכנה, שאי אפשר להיסחף אחר מי שאינה עשויה לכך בעצמה. אבל למפולת אפשר להישמט גם לבד. מספיק רגע אחד של היסח הדעת. מספיקה אישה אחת שתעבור על פניך, ופניך יוסבו לעברה, כל כך יוסבו לעברה, ולא תראה דבר מלבדה, ותיפול.

* * *

זה הגיע לידי כך שהיה צריך ממש לעצור בעצמו, לעיתים כמה פעמים ביום, כמו שומר סף, לכפות על עצמו משמעת פיזית כמעט, כדי לא ללכת ולהשליך את עצמו לרגליה, לא לגשת למשרדה הסמוך לשלו ולהישמט כמו לפתחו של תא וידוי, לומר לה במילים פשוטות: איני יכול יותר, הוא גדול ממני, הרגש הזה, הוא בולע אותי, גרשי אותי או הניחי לי, שימי קץ לסיפור הזה. אבל הוא ידע היטב שקץ לסיפור הזה פירושו להיות לגמרי בלעדיה, שפירושו קיצו המוחלט. בחוש לא מוסבר הבין: יותר ממה שניתן לו אסור היה לבקש.

   תחת זאת שתל רמזים, טמן אותם בעבורה בפינות החלל הלא מדובר ביניהם, גלויים או סתומים לחלוטין – הוא לא ידע לבטח. לפעמים נדמה היה לו שהוא חשוף לגמרי בפניה, שרק המילים שלא נאמרו חוצצות עוד כמסך שקוף בין העמום למפורש, ואת המרחקים בין שני אלה אמד בכל פעם מחדש: היא יודעת הכול, היא הבינה, זה ברור, ההודאה לא נחוצה בעצם, ההודאה היא קו פרשת המים של המבוכה על פני השטח, בשעה שתחתיו הדברים כבר גלויים. לפעמים חשב את ההפך הגמור: היא לא מעלה בדעתה, רק נדמה לי שהכול ידוע, המחוות שאני מפזר הן בכלל חיצים עקומים, הפוכים, מה כבר אפשר להבין מכל זה.

   כך או כך, הוא מעולם לא ידע להכריע – היא נותרה שמורה בקליפתה, עם הידיעה או בלעדיה, והוא נותר חצוי בחבלי אי הידיעה. היא ודאי לא העלתה בדעתה איך עברו עליו הימים שלא שוחחו בהם, הימים הארוכים בהם לא ניגשה לשולחנו, ספונה במשרדה, בעבודתה, ימים יבשים מרוב מרחק, לא ידעה דבר על הייסורים, על ההקלה שחתמה את הייסורים בכל דיבור ביניהם, בכל הבהוב הודעה או הבטחה לפגישה, בכל מה שאפשר היה לפרש כרמז לקרבה.

   הוא ידע שיש אנשים מסוג אחר, כאלה המסוגלים לשאת בתוכם אהבה חתומה במשקל כבד, לא להתוודות בפני איש, לא להיות נאהבים בחזרה. הוא מעולם לא היה כזה. האהבה הייתה קיימת רק במידה בה הייתה מסוגלת להדהד את רחשיו, להשיב לו באותו מטבע, יקר יותר או פחות – אבל מעולם לא היה מוכן לשאת אותה כך, לבדו, כמו עסקה חד צדדית, ללא צל סיכוי או מענה, ללא פתח. רק איתך זה ככה, רצה לומר לה, אף פעם לא היה לי כזה דבר, בחיים לא. אבל היא ממילא לא הייתה מאמינה. הוא עצמו התקשה להאמין לכל זה: העוצמה שבה התחלפה העמידוּת בטלטלה גמורה, חילופי החומרים בתוכו שחשב שכבר קפאו, התאדו, נקרשו, הומרו מזמן בצורך הפושר לשרוד, לחיות – ועכשיו, כמו הר געש רדום שהתפרץ, כל בהלת ההזדקקות הזו, המעורטלת, הקבצנית, מה פתאום.

* * *

ובכל זאת – היא הייתה שם. הייתה לה טביעת העין והיד בחייו. היא הכירה אותו כפי שאף אחד אחר לא, כך הרגיש. מבט אחד בפניו האפורות בבוקר היה מביא אותה לגשת אל שולחנו בהזדמנות ראשונה באיזו אמתלה, לקבוע מה יזמינו לאכול היום, להציע שאולי ילכו לשבת במקום החדש שנפתח. ידעה לזהות מתי הוא מושיט אליה יד, קורא לה לבוא, גם אם לא ביקש במפורש. אף פעם לא העז לבקש ממנה מפורשות. הייתה לה אוזן לדקויות הצורך שלו בה, והיא נענתה להן (זה לא סימן, חזר והזכיר לעצמו, לא סימן לכלום). פעם אחת אולי, רק אחת, היא נעדרה אז מהמשרד לימים ארוכים בשל נסיעת עבודה, חזרה רק לקראת החג, בדיוק כשכולם כבר יצאו לחופש – הוא שלח לה הודעה כדי לברר משהו, שום דבר מיוחד לא היה שם, בהודעה הזו, שום רמז לערגתו הצורבת – ובכל זאת, במקום לכתוב לו התקשרה מייד, כאילו רק חיכתה לסימן; הייתה תחושה של קרבה, של חדוות קרבה בשיחה ההיא. הם צחקו הרבה, לא לגמרי במקומות הנכונים, כאילו רק שמחת המפגש, פורקן הגעגוע שהצטבר בזמן שחלף מבלי ששוחחו היה התשתית, ולא מה שנאמר ביניהם – אפשרות הדיבור קדמה לחילופי הדברים. וכמה שבועות אחרי כן, באירוע פרידה שנערך לכבוד אחד מעמיתיהם שעזב, גם אז ניכר בה איזה תו אחר – היא קמה ממקומה, התהלכה אנה ואנה בחדר, התיישבה שוב, השימה עצמה עסוקה במשהו, והוא ניגש אליה כמו על פי הוראות כמוסות שטמנה בו, ידע את המצופה ממנו, היא חיכתה שייגש, הוא הרגיש בזה – אתה שומע, שכחתי לגמרי לספר לך, פתחה, ועיניה נהרו. אלוהים אדירים, אמר לעצמו, אלוהים אדירים, במה הסתבכתי. ולא יכול היה באמת להצטער. ממילא כבר היה מאוחר.

   אחר כך, בדרכו הביתה, עברו בו מילותיה, כל מה שסיפרה, כמו נופים מתחלפים בזגוגית של חלון.

* * *

החיים הם לפעמים שפה זרה שמתפענחת ברגע אחד; אנחנו משוכנעים שאנחנו חוקרים מצטיינים של תולדותינו, מספרים לעצמנו ולאחרים איך קרו הדברים, כיצד התגלגלו לידי כך, מה הוביל למה. ואז, בהרף עין של בהירות, אתה מביט בכל זה כמו במפה והכול משתנה לנגד עיניך: קווי הרוחב, השבילים, משמעותם של הצבעים והסימונים, כל המבנה המוקטן הזה של הפשר שעל פיו תכננת עד כה את המסלולים, סימנת את היעדים – כולם, כולם הובילו מאז ומעולם לאותו המקום, לאותה הנקודה. זו תמיד הייתה היא.

* * *

מה בדיוק היה בה שהפעיל אותו ככה, הוא לא הפסיק לשאול את עצמו. מה העניין. הייתה עוברת עם ספל הקפה בידיה בין עמדות הישיבה במשרד, כמו מצטופפת, גם אם לא היה מכשול שהייתה עשויה להיתקל בו בדרכה, עם היציבה הזו שלה, כאילו הייתה צריכה לפקח על תנועותיה מבפנים כל העת, כמי שנשמרת מלמעוד. והצמה על העורף, תמיד הצמה הזו, לא הדוקה מדי ולא רופפת, לא ילדית בשום אופן, למרות שלא הייתה אופיינית לנשים בגילה, אף אחת אחרת במשרד לא התקינה כך את שערה. הצמה הפכה לסמל הגדול של אהבתו – לא רק משום שהייתה סימן מובהק לנוכחותה, אלא משום שהייתה תזכורת לרגע גילוי האהבה: אחרי למעלה משנה שעבדו יחד וכבר היו מיודדים – שום מתח רומנטי לא היה ברקע, ידידות של קולגות, למעשה היה נתון אז בכלל בראשיתו של קשר עם אחרת – הגיע בוקר אחד לכנס מקצועי שהוזמנו אליו כל העובדים. הוא תפס לו מקום באחת השורות האחרונות, התיישב לצד מכר שלא פגש זמן רב, פצח בשיחה ערה עימו עד שהחשיך האולם הקטן סביבם לקראת הקרנת מצגת הפתיחה, ושיחתם דעכה. רק בערב, אחרי שהסתיים הכול והוא כבר שב לביתו, תפס פתאום שמשך כל הזמן ההוא, באולם המאפיל, היה עסוק בסקירת שורות המושבים, חיפש אותה, את הצמה כלומר, שתעיד על נוכחותה, ולא מצא, ורק כשנדלק שוב האור הבחין בה פתאום, דבשית ורכה, באחת השורות הראשונות, ורווחה פשטה בו.

* * *

אף על פי שהיו מיודדים, הוא לא ידע כמעט דבר על חייה הפרטיים. את מה שידע, את הדברים שהיו עשויים לגלות לו משהו על השעות שבילתה מחוץ למשרד, למד תמיד בדיעבד או כבדרך אגב, מתוקף הנסיבות. למשל, כשביקשה ממנו למלא את מקומה בכמה פגישות לקראת צאתה לחופשה – את נוסעת לאן שהוא, הוא שאל, והיא ענתה כן, למדבר, וחיוותה בידה מין תנועת "רחוק מכל זה", והוא לא הצליח להבין אם כוונתה למדבר ממש או שהייתה זו דרכה לומר שהיא פורשת לזמן מה למקום אחר לגמרי מזה המצוי כאן, והיסס איך לשאול ומה, עד שהחמיץ את העיתוי. או בפעם אחרת כשניגש לשולחנה והצביע על שני כרטיסים שנחו לצידה, כרטיסים ישנים מן הסוג שכבר לא רואים יותר, כמו בבתי הקולנוע בנעוריו, ושאל אותה מה זה, מה יש לך שם, והיא מיהרה לאסוף ולתחוב אותם במבוכה גדולה אל מגירת שולחנה, כנראה נשלפו משם ונשכחו בהיסח הדעת, וכעת חששה שיסגירו משהו שלא ידע מה הוא, ובכל מקרה לא לעיניו היה מיועד.

   כל זה, בעצם, ידע, לא לעיניו נועד – חייה הכמוסים, קלועים ושמורים כאותה צמה על עורפה, שלא למגעו תותר.

* * *

יום אחד הזדמן להם מפגש נדיר. אירוע מחוץ לעיר לכבוד לידת בנו של אחד העובדים במשרד. הוא הציע לה שייסעו יחד, באגביות המעושה שכבר הורגל לה בתקשורת ביניהם, והיא נעתרה, היה נדמה לו ששמחה אפילו.

   משך כל הלילה שקדם לנסיעה ההיא לא עצם עין – אי נחת גמורה תקפה אותו, בשלב זה לא היה שום דבר אחר שהעסיק את מחשבותיו, הדי בבואתה היו בכול.

   הם נסעו, הכבישים נפרשו לפניהם, הרדיו ניגן שירים יפים ועליזים במידה, שהשרו עליו קלילות נינוחה. הם שוחחו כדרך שנהגו לשוחח: הנימה הייתה חשובה מהדברים, המוזיקה חשובה מן המילים.

   פתאום השמיעו את השיר ההוא מילדותו – פרץ לא נשלט של גילוי לב תקף אותו והוא החל מתופף על ההגה, שר, זמזם, זייף לעיניה – אני לא מאמין, אמר לה – כמה זמן לא שמעתי את זה, וסיפר על הגיטרה של אחיו הגדול, איך לימד אותו לראשונה לפרוט עליה את השיר הזה ממש, והוא, שהיה אז בן שבע או שמונה, נהג לשבש את המילים – והוא שר אותו באוזניה בשיבושיו הילדיים עליהם למד שנים אחר כך, מפי הוריו ואחיו – לא הפסיק לשיר ולספר לסירוגין – ברגעים הראשונים עוד לא חש כיצד היא נשמטת ממנו, איך חלל הרכב הולך ומתמלא במשהו שלא היה סלידה, אבל גם לא היה רחוק ממנה מרחק רב – איזה קרום ששמר על מה שהיה ביניהם נבקע ללא תקנה – בנסיבות אחרות זה היה יכול להיות סיפור יפה, הסיפור על הגיטרה, הילד שמשבש את המילים, אם לא היה ניגר ממנו כך, כמו הפרשה לא מבוקרת, רכיכה לחה של רגש שמבט אחד בה מספיק בכדי להדוף החוצה את החוזה בה, לא להתקרב, לא לגעת, הוא הרגיש בכל זה עוד לפני שהעז להסב אליה את מבטו – עיניה בחלון וצמתה דחוסה במרווח שבין גבה למושב – וידע שזהו, אין את זה יותר, אותה, הדבר שטרם החל מסתיים כעת.

   הם שתקו דקות ארוכות, כלימתו עוד אופפת את האוויר ביניהם, עד ששאלה אותו פתאום: ידעת שזה בן ראשון אחרי שתי בנות? אצל עמוס? והוא התבלבל לרגע, מה עמוס, איזה עמוס, ואז נזכר לשם מה יצאו לדרך, והתנער מייד להשיב לה בשאלה – מה, באמת? אף על פי שידע, אף על פי שידעה שהוא יודע, והיא נעצה מבט חדש בעיניו ואמרה: כן, כן.

הוא הביט בה בפעם האחרונה, כמשנן את פרטי יופייה, יופי חד, שתוק, בבת אחת הבין ולא הבין מדוע תלה בה את כל זה, דווקא בה, במי אם לא בה, ופניה, שדבר לא השתקף עוד באף אחד מתוויהם הסחופים ממנו כבר, הרחוקים, דממו למולו.