מֹאזְנַיִם

נמר על עץ / אביבית משמרי

 כשעלתה לקומה השנייה ירד מולה בחור שחור שיער והנהן במהירות. שכנים נחמדים, חשבה. חדר המדרגות היה נקי, מואר, אבל הדירה שהראו לה כאן הייתה איומה. כוך מעופש עם שיש שבור במטבח. היא הודתה לבעל הבית ויצאה אל הכתובת השנייה. אולי שם.
 הרחוב הכי סואן בעיר היה ריק ושקט באותו היום. היא לא חשבה שזה מוזר. היא חצתה את הכביש רב הנתיבים אל הבניין שחיפשה. כשעלתה לקומה השלישית שוב ירד מולה בחור, שוב אותו אחד, שיער שחור קצר. לא גבוה ולא רחב אבל מוצק. נעים פנים. "גם את בחיפוש דירות?" חייך. "כן".
"אז לפה ממש לא כדאי לך לעלות, חבל על הזמן שלך. את מחפשת שני חדרים בטח".
"או אחד וחצי, תלוי".
"פה זה שניים בלי מעלית והם רוצים מחיר של שלוש וחצי, באמת חבל לך על הזמן. באתי, אמרתי שלום וברחתי".
"טוב". היא עצרה לרגע. "באסה".
"את בטח גם הולכת לראות במספר שבעים ושמונה?" היא פנתה לרדת והוא ירד בעקבותיה.
"איך ידעת?"
"זה אותו תיווך, הם נותנים לכולם לבוא באותו יום. חסכנים".
"הבנתי. נמאס כבר מהשוק הזה".
"כן. אני מאתמול מסתובב פה. אבל מה לעשות, זה קרוב לי לכל מקום".
הם הביטו שוב זה בעיני זו. הוא כנראה חמש שנים פחות ממנה. תואר וחצי פחות ממנה. נאה למדי, אבל עוד משהו. "את באה לראות מה זה שם?"
היא חייכה. ירדה יחד אתו ועלתה יחד אתו לבניין הסמוך. "כולם מוכרים ובורחים מפה", אמרה.
 "כן, הא? בסוף נישאר רק אנחנו". אמר.
הם עלו שניהם ונכנסו שניהם. ישב שם עורך הדין מטעמם של בעלי הבית. הדירה הייתה בת שני חדרים, לא ישנה ולא חדשה, המחיר היה סביר לגמרי, נוף מקסים של גגות העיר נשקף מהחלון. עכשיו נצטרך לריב עליה, חשבה. עורך הדין אמר: "אני צריך לומר לכם עוד משהו. הייתה גרה פה פעם שכנה והיא עזבה. היא קצת לא בסדר בראש. לפעמים היא מגיעה שוב, היא טוענת שיש לה זכויות בדירה, מאשימה את השכן ממול שהוא מרגל אחריה, כל מיני שטויות כאלה. אתם צריכים לדעת שלפעמים היא באה. אני אומר לכם מראש. ואם לא הייתי מספר, השכנים פה ממילא היו מספרים לכם בזמן ההובלות. לפני שמונה שנים היא עזבה. קודם גרה פה משפחה שידעה להתמודד אתה בטובות. תגידו אם לכם זה מתאים".
הבחור הביט בה. היא הביטה בו. "אני אגיד לך את האמת, קצת כבד עלינו", אמר הבחור לעורך דין. לא טרח לתקן שהם לחוד. גם היא לא תיקנה.
"אני תמיר", אמר כשירדו חזרה במדרגות.
"נעים מאוד".
הוא לא שאל אותה דבר. הם עמדו זה מול זו בפתח הבניין, ליד הגדר החיה של הלנטנה. הביטו זה בזו. מבטו היה מכוון אליה ונפתח ישר. פניו היו חצובות בזוויות משופעות. היא התעטשה.
"הופה, עפתי", אמר. שניהם חייכו בבת אחת.
ליבה לא הלם, הדופק לא סער ותשוקה לא התעוררה בה. התעוררה רק ההכרה החריפה והאפשרות לדעת עוד.
"אני מקווה שתמצאי בקרוב. בזבזת אחר צהריים", אמר.
"אתה בזבזת שניים".
"לא בדיוק בזבזתי", אמר. עמד מולה, קל ומובן מאליו. הם חייכו שוב. "ואת חמודה".
משהו עמום מאוד נדלק. אור של היזכרות בדבר ישן. הוא היה בבירור צעיר ממנה. חתול רחוב ערני, אבל מרוסן.
"תודה".
"התעייפנו, לא? בואי נשתה משהו אצל יפה, אני מזמין אותך". היא ציפתה שיוביל אותה לבית קפה שלא הכירה, אבל במקום זה הם חלפו על פני חמישה–שישה בתים, והתקדמו אל תוך החלק השקט של הרחוב, ממספר 78 למספר 72. בקומת הקרקע עמד תמיר ודפק.
"מה אתך, יא גזור?" שאלה אישה רחבה בשיער צבוע בהיר, עם ציפורניים עשויות. קולה היה רם אבל נעים. "היום בבוקר אני שוטפת מתחת למיטה של אודליה ומה אני מוצאת, את הכוס מיץ שלך משלשום".
"בשביל זה אני בא, לעשות לך עבודה".
"חמור", אמרה האישה.
"מת עלייך. רגע, תכירי, זאת יפה, וזאת – ?" אמר ועצר.
"הדר", אמרה הדר.
חדר המגורים של הדירה הקטנה היה כמסתבר גם מין מטבח, ובו עמדו יפה, אודליה ועוד מישהי, חברה או קרובה, כולן בנות ארבעים לפחות. כשתמיר נכנס, נראה היה כאילו פתחו מחדש בשיחה שנקטעה. זה לא היה ביתו אבל ניכר שהרגיש שם בבית. הוא הציג את השאר בפניה: אודליה וכרמל. בסך הכול שלוש נשים גרו שם אבל התחושה היתה ערבוביה אדירה של מהויות נחושות, כולן בשיער צבוע גוונים ובגופייה צמודה, כאילו התלבשו במיוחד לקראת יום בבית, נושאות את עצמן בקלות, כל אחת בגופה הנבדל, בתווים הנפרדים שלה. שולחן העץ הכבד שסביבו עמדו, כמו לטקס משפחתי, נשא ערב רב של מכתבים רשמיים, כוסות ריקות, מסחטת לחץ גדולה שעמדה שם וקרש חיתוך עם המוני תפוזים חצויים. הרושם שעשו, של פעילות חשובה, היה מטעה – הן פשוט היו הן, ובעוצמה. הדר שתקה והקשיבה לשיחה הצחקנית.
"את בסדר?" שאל. מצמץ אליה במהירות, לאות חיבה.
"כן". חייכה.
"בואי, מתוקה, תשתי משהו", הכריזה יפה. "את רוצה מיץ תפוזים?"
"אולי עוד מעט".
האם הרגישה קטנה? או עשתה את עצמה קטנה יותר ממה שהיא? לא נראה לה. פשוט הייתה לרגע הצופה במחזה. גם זה בסדר. הריגוש התחיל לפעפע בה בכל זאת, למרות שלא חשבה שיקרה אתו היום משהו. בכל זאת האופן שבו צירף אותה לביקור החצי־משפחתי הזה שלו, השהות המובנת מאליו של שניהם פה, ההתבדחויות חסרות העידון של חברותיו. היא נזכרה בסצנה משפחתית בסרט שראתה ונזפה בעצמה, את לא באמת כזאת מתנשאת.
"לא אוהבת תפוז? יש לי עוד מיצים, שלא תחשבי", אמרה יפה. היא מנתה על אצבעותיה: שזיף, בננה, לימון.
"מה לימון? לימונדה! את לא תיתני לה מיץ לימון סחוט ככה", התערבה אודליה.
"טוב, היא מתוקה זאת, איך שהיא שותה ת'לימון זה הופך ללימונדה", אמרה השלישית, ששמה כמסתבר היה כרמל.
הארשת המחויכת של כולן חיזקה אותה. אף אחת לא שאלה מיהי, אף אחת לא חקרה את תמיר. הוא עמד לידה, קרוב אבל לא נוגע. 

*
שניהם נכנסו לחדר צדדי קטן. יפה לא שאלה אותו דבר. כנראה היה נכנס לשם לשנת צהריים מדי פעם. אבל עכשיו היה שש וחצי בערב. לא היה לה למי לחזור. בחדר עמדה רק מיטת יחיד נמוכה מאוד. הקיר היה צבוע סגול ועל הרצפה נפרש שטיח ארוג, מהמזרח הרחוק או משהו. היא התיישבה על המיטה.
"דאגתי לך, שלא יבלעו אותך", אמר. "אלה פותחות את הפה, לא סוגרות. אבל הן חברות טובות שלי".
"זה בסדר. הן חמודות". מילה חיוורת, חשבה, לעזות הצבע והמיצים שקרנה שם בחדר המטבח. הולכים בעיר לבד ורואים חנויות, אוטובוסים, ופתאום נכנסים לתוך חיים של אדם. ועכשיו היא פה אבל מה היא מחפשת. כל דבר שתמצא יהיה זול יותר ממה שראו שניהם לרגע. פתאום חשבה ונחרדה מהקנאה שעלתה בה: אולי יש לו משהו עם יפה?
"דווקא רואים שאתם בקשר טוב. ורואים כשאתה לידן, רואים".
"מה ראית? תגידי".
"יש לך לב ישר".
הוא התיישב על הרצפה ליד המיטה, פונה אליה. הביט בה בשקט. לא היה כל לחץ לעשות כל דבר שהוא.
היא נמשכה בחוזקה אל הווייתו של הבחור הזה, אבל לא היה לה מה לעשות ברגש שהתעורר. להתחבק? לשכב? לשאול שאלות? הכול נראה מטופש ולא קשור. היא רצתה להחליק על פניו, על הזוויות. לגעת בגופו היה ודאי נעים אבל היה מעצים את השוני, הופך את הכול לסטוץ. ומה זה כבר עכשיו בעצם? לגמרי סטוץ. היא תשנא כל כך את עצמה ואותו אם מהצלילות שעמדה ביניהם בחדר המדרגות יישארו רק רשמי גודל וביצועים.
אולי תיגע באצבעותיו בלבד.
הוא הביט לכיוונה, שקט, בלי סימן לצמצום המרחק. מחכה לשעת כושר? או פשוט מסוגל להכיל יותר ממנה? סביר שהאפשרות השנייה. "מתי את צריכה לצאת מהדירה?" שאל. "יש לי חוזה פתוח, אני יכולה לתת התראה של שלושה חודשים", אמרה.
"ואתה?"
"אני אין לי בית כרגע, אני בין חברים". 

* 

זה מין מצב שבו היא הייתה רוצה מאוד לספר לו. שיֵדע הכול. ומצד שני לא נחוץ לומר לו ממש כל דבר. היא הבינה את עצמה ורק נותר עוד מישהו שיבין אותה. אבל הניסיון המטומטם להפסיק לחיות לפני שש שנים, והכול. לכי תספרי. ואחותה התאומה. בעיקר אחותה התאומה. החיבור שנכרת. כולם מתלוננים, כשהם רוצים לזכור אדם שאיננו עוד, שקשה להיזכר בתווי פניו. כאן היא ידעה בדיוק מהם תווי הפנים, שכן ראתה אותם במראה בכל פעם. תמר, נערה בת עשרים ואחת. וחצי. עשרים ואחת ושמונה חודשים. השאירה את אחותה פה לבד, השאירה אותה ונפלה.
נהרגה בנפילה מגשר, כמה עוד מלודרמטי זה יכול להיות? ואפילו לא התכוונה לזה. תאונה.
וכולם חשבו שהדר ניסתה להפסיק לחיות בעקבותיה. הם לא יבינו. אף פעם לא היו תאומות מהסוג שמתלבש אותו הדבר והולך לקניות ביחד. אפילו החברות שבחרו היו שונות מאוד. אבל כל עוד הייתה תמר לידה, הייתה לה האפשרות האחרת. עכשיו זו רק היא, בלי קבוצת ביקורת. מכתבים עדיין מגיעים מרשימות דיוור ישנות, מרשויות שלא עודכנו, אבל אין שום רישום ממקום חדש. שום מקום שיראה להדר לאן אפשר ומה לא כדאי. מה מכל גוש החיים הקהוי הזה היא יכולה להראות לו עכשיו? כלום. מה הוא יראה לה? בעוד עשר דקות ישכחו שפגשו זה את זה. אולי תכף ילווה אותה החוצה, כבר אין אור יום בחוץ אבל הרחוב נדמה עדיין שקט מאוד. ילווה אותה הביתה וייפרד. אולי תזמין אותו אליה? כך לפחות הסיטואציה תהיה קצת יותר נורמלית. לא, יקבעו להיפגש ביום אחר. תבוא לבקר אותו בדירתו החדשה. הוא יבוא אליה. 

*
"נעים לי אתך", אמרה. הוא חייך. התנשם לרגע. אבל חוץ מזה לא היה סימן לפיתוי.
האם בכל זאת תציב לו תנאי? הוא ודאי ייעתר, אבל מה הייתה רוצה לבקש?
הדר ראתה פתאום את תליון הנמר המצונף שעל צווארו. מוזר, רק חתולים אנחנו רגילים לראות מצונפים, ופה, ברור מאוד, היה נמר ששכב מעורסל בתוך עצמו.
הוא שם לב למבטה. "אני מעצב תכשיטים", אמר. "ככה יש לי זמן להסתובב ברחובות לראות דירות, גיחך. עבודה אני עושה בלילה, תמיד רק בלילה. לא באור טבעי. אור טבעי הורג את המתכת. היא צריכה ניאון עליה כדי לתפוס את הצורה. את רואה את זה?" הוא הניח את קצה התליון על פנים כף ידו והציג בפניה.
"זה יפה".
"עכשיו תגידי לי, איך את יודעת שזה נמר?"
הזנב יותר ארוך? האוזניים מעוגלות? היא ניסתה לנחש אבל כל ניחושיה נתקלו במנוד ראש וחיוך סתום. לבסוף אמר: "מה זה נמר? נמר ישן על עץ. חתול הוא חתול בית, ישן על הרצפה. נמר – ישן על עץ. עשיתי אותו ישן על עץ, אבל בלי העץ".
עכשיו כבר שכבה על המיטה, על צדה, יד אחת תומכת בראש. הוא היה בישיבה מזרחית מול ראשה. מה שהיה בלתי נסבל עבורה, היה מצב טבעי אצלו, הבינה. הרגע שלפני הקפיצה, בלי שום צורך להוכיח שקפצת. ובכל זאת, שוב ושוב תכננה את אופן ההתקרבות. לגעת בפניו? מוזר. בידיו? סוגסטיבי מדי. בכתפו? קלישאתי.
בכפתורי החולצה המשובצת? התליון חמק מן החולצה והשתלשל החוצה. היא שלחה את הזרת שלה והניחה מתחת לנמר המתכת.
"הנה עץ", אמרה.