מֹאזְנַיִם

נביחות / רינת שניידובר

נביחות הכלבים לא נתנו לה מנוח. נביחות רמות, קצביות, אחידות, שנמשכו זה כמה ימים. היא התגוררה בפנטהאוז במנהטן, הרחק־הרחק מהמולת הרחוב, בדירה רחבת ידיים וצחורה שלא פנתה לשום דירה אחרת. בבניין שלה לא היו כלבים. היה אסור להחזיק בהם. ככה זה במנהטן, ישנם בניינים שאסורות בהם חיות המחמד. בגלל הנביחות והיללות, וגם בגלל הריח. זו הייתה הסיבה שבגללה בחרה לגור דווקא שם. היא הייתה רגישה לרעשים, באוזניים אבל גם בעיניים. לכן הייתה דירתה לבנה לחלוטין, עם ספות לבנות ושולחן אוכל לבן ומיטה לבנה וקירות לבנים, חלקים. היא לא רצתה כלום. מדי יום ומדי לילה, לקחה כמות נכבדה של משככי תודעה וישנה, שינה כבדה כמו עפעף עצל שנשמט על העין. בשבע בבוקר, הייתה קמה לאכול פרוסה עם גבינת שמנת ולשתות כוס חלב חם. אחר כך, הייתה חוזרת לישון.

  לא הייתה לה בעיה של כסף. היא ירשה כמה בניינים בברוקלין ובמנהטן ולא היו לה ילדים לפרנס. היא הייתה בת ארבעים ושבע. היא נראתה בת שלושים. אבל בראשה היה הרעש מטבע בודד שמשקשק בתוך פחית אלומיניום.

  נביחות הכלבים לא נתנו לה מנוח במשך שלושה ימים ושלושה לילות. משחר עד שחר הן הסתחררו בביתה, גרועות מפטישי אוויר. הנביחות חסמו את דרכי הנשימה שלה. היא השתנקה. היא עישנה בשרשרת ואיפרה על הרצפה, מסביב למיטה. אגרופיה נקפצו לפקעות. היא שרטה את הקירות עד שנשברו ציפורניה. היא הלמה בראשה בקיר. היא צרחה. לבסוף התעייפה וגופה נרפה ופניה בהו באטימות בתקרה. הנביחות נמשכו. היא הייתה שבורה.

  שום כדור לא עזר. סילנור, לונסטה, אסטזולם, רוזרם, רסטוריל, ברוטיזולאם – השינה נתלשה ממנה באכזריות והיא שכבה במיטתה, טרוטת עיניים. היא בכתה. די, די, די, די, ייללה. איש לא שמע אותה. דירתה לא פנתה לשום דירה אחרת. והאקוסטיקה בבניין שלה הייתה נהדרת. היא אפילו לא ידעה מיהם השכנים. היא גם לא רצתה לדעת, אבל עכשיו תהתה אם גם הם שומעים. היא לא הבינה כיצד זה שאף אחד לא עושה שום דבר בנידון. צריך היה לעשות משהו. להשתיק את הכלב. להרוג אותו. אותו ואת בעליו. די, די, די, די, די, ייללה. והנביחות הלמו ברקותיה, נביחות כמו טיפות שנושרות על הראש בקצב אחיד. די, די, די. והכלבים, בשלהם.

  בפעם הראשונה מאז קנתה את הדירה, היא יצאה אל המרפסת השוממה שלה, נטולת הרהיטים והצמחים. שמי הקיץ הכחולים־האפורים סנוורו את עיניה ואדי הלחות כיסו את משקפיה וערפלו את ראייתה. כך היה טוב יותר. היא לא רצתה לראות. היא בסך הכול רצתה לאתר מהיכן בוקעות הנביחות שזה שלושה ימים חצבו בור בשנתה. כדי להתקשר למשטרה. כדי להתקשר למכבי האש. כדי להתקשר לרוצח שכיר שיבוא לכבות את הרעש. אבל שום כלב לא נראה על גגות הבניינים סביב. כי הגגות היו כל מה שיכלה לראות מחלונה. דירתה היתמרה הרחק־הרחק מעל פני הקרקע, הרחק הרחק מחיים של אנשים אחרים. לכן בחרה בה. היא לא אהבה אנשים. היא לא אהבה כלבים. וכעת חדרו כלבים למבצרה. הם נבחו. הם נבחו בלי הפסקה.

  היא שטפה את פניה. היא החליפה את חלוק הבית בשמלה ארוכת שרוולים שלא הלמה את העונה. היא נעלה מגפיים כהים, שהגיעו עד לברכיה. היא הרכיבה משקפי שמש, כבר בדירתה הרכיבה אותם, עוד לפני שתצא אל הרחוב. היא ירדה במעלית. היא לא בירכה את השומר לשלום. היא לא הכירה אותו. היא יצאה אל הרחוב. היא הביטה סביב. הנביחות לא הרפו. עוצמתן הייתה זהה לזו ששמעה בדירתה. צרחות שהיו כמו המילה רצח. אנשים חלפו על פניה ברחוב. הם נראו שאננים. הבעותיהם נראו נקיות מרעשים. היה להם לאן ללכת. לה לא. היא לא רצתה ללכת לשום מקום. היא רצתה להיות בדירתה, על מיטתה, לישון שינה עמוקה, להתמסר לחלומות שלא זכרה. היא נופפה בידה למונית. המונית עצרה. ״לגשר ברוקלין,״ הורתה לנהג והוא נסע. גם בגשר ברוקלין, המשיכו הכלבים לנבוח.