מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

נאמנות של דובים / עלית קרפ (סיפורי ילדות בקיבוץ)

לילדי קבוצת אלון

 

הסיפורים המובאים כאן במדור מיוחד הם מבחר מתוך אנתולוגיה שבכתובים על ילדות בקיבוץ ובה 33 טקסטים של יוצרים בני ובנות קיבוץ, שאותה חלמה וערכה מרב זקס פורטל יחד עם דני זקס ושרון רשב"ם פרופ, שציור שלה בנושא מופיע בשער הגיליון.

 

המון ילדים סבלו נורא בחינוך המשותף, אבל אצלנו בבית ילדים היה כיף. הייתה לנו מטפלת שלא הכריחה לאכול, בניגוד להרבה מטפלות אחרות, שאפשר היה להכיר את הילדים מהבית ילדים שלהן על פי כתמי השמן על המכנסיים שלהם, כי הסתירו אוכל בכיסים. וחוץ מזה, היינו רוב של ילדים שמנמנים יחסית בקבוצה. וכך, כשהמטפלת שלנו הייתה אומרת שעד שלא כולם מסיימים את הארוחה לא קמים מהשולחן, היינו מנצלים רגע של חוסר ערנות מצידה ומחסלים צ'יק צ'ק את האוכל שהיה בצלחות של הרזים – וכולנו היינו קמים לשחק. נדמה לי שעד היום, כשאנחנו כמעט בני שישים, מה שמאפיין את הקבוצה שלנו הם היחסים הטובים בינינו. לא היו אצלנו מציקנים מיוחדים וגם לא שום מיוחדים אחרים, סתם, ילדים רגילים לגמרי. מי שפחד בלילה, האחרים הרגיעו אותו, קראו לשומרת לילה ואמרו לו שלא יפחד. הזיכרונות שלי מהקיבוץ הם זיכרונות נהדרים, ויש לי למה להשוות, כי בקיץ 1967 ההורים שלי עזבו את הקיבוץ ועברו לירושלים כי אבא שלי הלך ללמוד רפואה. שם גרתי לבד בחדר וגם, כמה מוזר שזה נשמע היום, לבד לגמרי עם ההורים שלי. כל כך חיכיתי לחופשים שאותם ביליתי בקיבוץ.

את הדובי שלי ירשתי ממיכל אדלרשטיין שהיתה גדולה ממני בהרבה. לימים סיפרה לי שפחדה ממנו פחד מוות, אבל לי כנראה הייתה חולשה לדברים שאחרים פחדו מהם, ואת הדובי הזה אהבתי בכל לבבי ובכל מאודי. הוא היה צהוב עם אף שחור והיה לו מילוי בלתי ברור, אולי עשב ים. סבתא שלי, שחשבה שלא נאה שאישיות בכירה כל כך בחיי תסתובב ערומה, תפרה לו אפודה. בעיקר זכור לי חוסר הסימטריה בפניו, שבגללו נהגתי לשוחח עם הצד שיותר אהבתי. איזה שיחות היו לנו… קשה לתאר. הכול סיפרתי לו, וכמובן גם ישנו ביחד. בכלל, יחסינו התרחשו בחדר בבית הילדים, שממנו יצא רק לעיתים רחוקות: הוא היה מבוגר מאוד והיה חשש שיתפורר, והיה חשוב שבשעת ההשכבה יתייצב במיטה ולא יסתובב מי יודע איפה.

ערב אחד קרה הנורא מכול: הדובי נעלם ואיש לא ידע לאן. ההשכבה הסתיימה, כל הילדים במיטות, ואני לא יכולה לישון בלעדיו. בייאושה הציעה לי שומרת הלילה לישון עם בובה. הייתי מעדיפה לישון עם נמר אמיתי, ולא עם הבובה הזאת. מי ישן עם בובה? אני רוצה את הדובי שלי. אבל הדובי איננו. לא באותו לילה ולא בימים שבאו אחר כך, וכל לילה קשה מקודמו.

זה היה בקיץ. בשבת בבוקר הלכתי מבית הילדים לדירת הוריי. בשלב מסוים אבא שלי אמר, בואי, נלך לבריכה. כמה אהבתי את אבא שלי היפה והגבוה וכמה שמחתי ללכת איתו לבריכה וגם לכל מקום אחר. הלכנו לבריכה, ופתאום נזכרתי ואמרתי לאבא שלי, אבא, אני יודעת איפה הדובי, בוא נלך לקחת אותו. הלכנו ביחד למדרגות של הספרייה ולקחנו אותו משם. תאמינו לי, אין כמו נאמנות של דובים: הוא פשוט חיכה שם בסבלנות עד שאבוא לקחת אותו.

ומה היה הסוף, אתם שואלים? של הדובי, או של אבא שלי? אספר על סופו של הדובי: מובן שהוא עזב יחד איתנו את הקיבוץ ובא לגור בירושלים, אבל כשהייתי בת שבע בערך, הבטתי יום אחד בפניו, ופתאום ראיתי שהוא סתם צעצוע. זה היה הסוף הראשון שלו.

ומה היה הסוף השני? במהלך השנים, מתוך הזיכרון המתוק שנשאתי עימי, ניסיתי להעניק אותו בתחילה לבני ואחר כך לבתי, כדי שגם הם יטוו מערכת יחסים עמוקה ומשמעותית עימו, אך לשווא. הם לא היו מעוניינים בשום יחסים איתו. בצר לי, מסרתי אותו לבן אחותי, הצעיר מהם, שגם הוא היה עיוור לקסמיו, וכך, באחד ממעברי הדירה שלהם הוא נעלם ולא נודע לאן. הוא לפחות מת בשיבה טובה.

 

 

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp