מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

מתחת לשמי פריז / אשכול נבו

למקום קוראים Chez Julie. "אצל ז'ולי". המילים בולנז'רי, פטיסרי ובראסרי מתנוססות מעל דלת הכניסה. שלושתן. בחלון הראווה מוצגים שוקולדים מתוצרת "לולו" ודונאטס "סן מישל". בוויטרינה הפנימית ממתינים קרואסונים טריים, מקרונים קטנים, מקרונים גדולים ואקלרים עתירי קצפת.
הצלחות שמוגשות ללקוח ענקיות והמנות קטנות ומעוצבות. כמו בצרפת. גם הכיסאות שפונים לרחוב עשויים מקש, כמו בצרפת. והמושבים משובצים בדוגמאות גיאומטריות, כמו בצרפת.
אבל אנחנו בישראל.

Chez Julie הוא המקום של הצרפתים בעירנו הקטנה. לכאן הם באים – כדי להרגיש שם. הנשים לובשות שמלות. לגברים יש ז'קט. הם מדברים רק צרפתית ביניהם, כמובן. אפשר לשבת כאן שעות ולא לשמוע מילה אחת בעברית. גם תנועות הידיים שלהם – צרפתיות. אם כי שמתי לב שכאן, בניגוד לצרפת, אין בהן זחיחות.
גם טון הדיבור מהוסס. נוגה קמעה. אחרי הכול, מדובר במהגרים טריים, מהגרי הגל החדש שנישא אל חופינו אחרי שרשרת הפיגועים האחרונה בפריז. חלקם עדיין מחכים שהמכולה עם החפצים שלהם תגיע לנמל. חלקם עדיין מחפשים עבודה. וכולם, ללא יוצא מן הכלל, מזועזעים מן ההידרדרות בהתנהגות של הילדים שלהם מאז שהגיעו למזרח התיכון.

אני אוהב לשבת ב-chez julie משלושה טעמים:
השקע של החשמל תמיד פנוי.
ברמקולים תמיד משמיעים שאנסונים ישנים בצרפתית, שמזכירים לי את אימא שלי.
וז'ולי עצמה תמיד שם.
דומה קצת לקתרין דנב. בת ארבעים ומשהו. שערה אסוף לפקעת מהודקת על קודקודה. לובשת חצאיות קצרות וגרביונים שחורים. מתווכחת עם ספקים, רודה במלצריות, מנשקת לקוחות קבועים על שתי הלחיים. אי אפשר להוריד ממנה את העיניים.
בעלה רופא שיניים. הוא טס לפריז בכל יום שני בבוקר כדי לעבוד בקליניקה שלו וחוזר בשישי בצהריים. כלומר – היא איתו בסופי שבוע. ובמהלך השבוע היא מנהלת רומן לא חשאי במיוחד עם רני. אלמן. והחבר הכי טוב שלי.
בגלל שאני חבר של רני אני מקבל יחס מיוחד מז'ולי. לפעמים היא מביאה לי מקרון עם הקפה. לפעמים היא מביאה לי כריך "צרפתי" עם גבינה בולגרית וירקות. חינם. ולפעמים – כמו היום, כשאין הרבה לקוחות – היא מתיישבת לידי.
נו, היא מצביעה על הלפ-טופ, קוֹמוֹ סָבָה היום? עליות או ירידות?
מגמה מעורבת, אני עונה.
קֶסְקֶסֶה "מעורבת"?
גם וגם. מֶלַאנְז'.
תקשיב, היא מרצינה – אתה חייב לדבר עם החבר שלך.
למה? אני שואל, ויודע את התשובה.
אם הוא ימשיך ככה, הוא יאבד אותי, היא אומרת. ומדליקה סיגריה ארוכה.
מה זאת אומרת ככה? אני שואל. למרות שאין צורך לשאול.
הוא לא מבין שהוא מאהב שלי, היא נושפת עשן מתוך שפתיים דקות. לא בעל! באמצע השבוע עצוב לי כאן, בלי שפה, בלי חברים. וגם לו עצוב בגלל, נו, תמיד אני שוכחת השם של האישה שלו שמתה. אז אנחנו משמחים קצת אחד את השני. סֶה-טוּ. גבר צרפתי היה קולט. אבל החבר שלך, לא קולט. כל הזמן רוצה יותר ממה שאפשר. אתה מוכן להסביר לו?
בפעמים הראשונות עוד העברתי לרני את המסרים האלה ממנה. עם הזמן הבנתי שאין טעם. הוא תמיד מגיב באותה צורה: מלטף את זיפי האלמן שלו ואומר – ימים יגידו.
אין בעיה, אני מבטיח לז'ולי עכשיו. אדבר אתו.
תודה, מון שרי, היא אומרת, ומועכת את הסיגריה במאפרה.
אחר כך – לא יודע למה דווקא היום זה בוקע ממני – אני מספר לה על אימא שלי. שהייתה שומעת שאנסונים בזמן הניקיונות של יום שישי ומתרגמת לי תוך כדי, כאילו הייתה דן כנר, את המילים של השירים. אחרי מותה גילינו שבמשך חמישים שנה לא הפסיקה להתכתב עם פרנסואה אחד שהשאירה מאחור כשעלתה לארץ ממרסיי. הם היו שולחים אחד לשני מכתבים מבושמים. כשקירבנו את הדפים לאף, אני מרים מפית שולחן ומדגים לז'ולי, עדיין היה אפשר להסניף את הניחוח של האפטרשייב שלו.
להסניף? היא תוהה.
להריח, אני מבאר.
והם רק… התכתבו? היא שואלת. לא נפגשו אף פעם?
עד כמה שאני יודע, אני אומר.
והיא מהנהנת, ומסדרת את המפית חזרה במקומה הנכון. לצד הצלחת. ואחר כך אנחנו שותקים קצת. ומסתכלים איך השמש שוקעת מעבר למרכז פומפידו, כלומר, מעבר לבית יד לבנים, ומקשיבים לאדית פיאף ששרה נוֹ, זֶ'ה נֶה רֶגְרֶט רִיֶין, לא, איני מתחרטת על דבר.

_______________
* ספרו החדש של אשכול נבו, "גבר נכנס בפרדס", רואה אור בימים אלו בהוצאת "כנרת זמורה".

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp