מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

משיחין בשעת הסעודה: על שירה ומחול / עמרי הרצוג


מה בין כתיבת שירה ותנועת מחול? ז'ורז' פרק ציין שכתיבתו היא "ריקוד, כלומר ביצועי קסמים, קעקוע הגוף", והסביר: "בשפה, בפעילות האנושית, קיים צורך להעביר את הידיעות, לדעת את מה שמסביבך. זו צורה של שליטה, של פרשנות, ומעבר לכך – של חלימה. אני לא שייך לשפה. כשאני רוקד איתה, אני מעקם אותה". טוני מוריסון כתבה על "המחשבה המרקדת": "החיים האמיתיים של עולם הספר עוסקים בידע – ביצירתו, בהפקתו ובהפצתו ]…[ בדרכים להבטיח כי שום הסגת גבול מצד הון פרטי, פיקוח ממשלתי או תועלתנות תרבותית לא תוכל להתערב במה שנכתב או מתפרסם […] הבטחתו של שלום מעין זה – שלומה של המחשבה המרקדת – היא מלאכתנו".
הכותבים שואפים אל כתיבת-הריקוד, אל עיקום השפה היומיומית כדי ליצור ממנה שפה פואטית, אוטונומית ומשוחררת משעבוד. הם מתארים "ריקוד" כנקודת מפגש של ידע ואמת בין מחשבותיהם וחלומותיהם של בני אדם. הם מצביעים באמצעותה על תנועות שונות ואפילו סותרות: התנגדות לשפה, האפשרות להלך בה באופן חופשי, או האפשרות לחגוג את פוטנציאל המבע שכמוס בה.
ומן העֵבר השני, רוקדים שואפים לכתוב – את עצמם, את גופם. הם מתרגמים או מבצעים את הלשון כנקודת-מוצא פואטית או כמטאפורה ראשונית למעשה הריקוד, שאין בו מילים (או לפחות הן אינן במרכזו); יש בו גוף.
אני רוצה לחשוב על הקשר שבין תנועה לשירה. המלה "תנועה" שייכת למנגנון הלשוני ומופקת על-ידיו; אבל לשון היא גם איבר בגוף. הלשון קדמה לשפה, אך השפה הופקדה בידיה למשמורת. האם ריקוד יכול להתקיים ללא לשון? האם לשון יכולה לנוע ללא שפה?
נשוב לרגע אל הטרום-שפה. הפה התינוקי אינו מדבר; הוא חסר שפה. הלשון שלו נעה בחלל הפה ללא מילים, כי הפה שלו מלא בעולם ממש: גרגורים, בכי, צעקה, חפצים. התינוק מכניס את העולם לפיו, טועם אותו בלשונו. לא מסמן דבר, לא מייצג דבר.
ואז הוא לומד לשון, את שפת הסימנים: דיבור, ומאוחר יותר קריאה וכתיבה. הוא נכנס למסדר הפיות הריקים – שהרי העולם לא יכול עוד להמשיך להתהוות בפיו. הוא לא יכול להמשיך לטעום, באופן ליטרלי לגמרי, את העולם בלשונו. רק הפה הריק כשיר להוליך משמעות. רק הוא יוכל לומר "פרח" ולא לטעום אותו, לא להכניס אותו לפה, לא לראות או להריח או למשש אותו. הצליל שמופק על-ידי הלשון – פרח – כבר לא זקוק לעולם. הוא מרוקן את הפה מהעולם כדי שיהיה אפשר להשמיע אותו. המהלך מן הלשון החומרית המתלעלעת בפיו של התינוק ללשון נושאת משמעות, כרוך בכך שהלשון מפסיקה לרקוד בעולם. היא נעשית נשא טפל של משמעות, כלומר של היעדרות העולם בתוכה, של ריקותה.
המעבר נושא הפסד, אך גם רווח: הלשון מאבדת טעם, אך השפה מעניקה את אשליית הנצח, את נחמת האלמוות: שהרי המלה "פרח" מחליפה את הפרח המוחשי, זה שניתן למגע. לעומתו, המילה לעולם לא תקמול. היא משמרת את הפרח הממשי הרחק, מחוסן מפני מגע, טעם, מוות או חיים. היא מרחיקה את החולף, משאירה אותו מחוץ לפה.
משמעות הדיבור, ובכללו הכתיבה, היא צום: רעב שלעולם לא יושבע. כל יום וכל היום אנחנו מסבירים את עצמנו לעולם, מדברים את עצמנו לדעת. המלאכה לא תושלם. כאשר הלשון מאבדת את חומריותה, את הבשריות הנוכחת שלה, היא לעולם לא תשביע את הרעב. העולם נעקר מהפה, ומה שנותר בו היא השפה: לשון שקופה, שנושאת משמעות במרחק מתסכל מהעולם.
ישנם אומנם שרידים בודדים, אונומטופיאות – כשמילים רוקדות את העולם: המלה "מגרגר" מגרגרת, המלה "בקבוק" מבקבקת; אבל המלה "אהבה" לא אוהבת. כשהשפה נעשית של אדם, בבעלותו, הוא מתאזרח במסדר הפִּיות הריקים ונפרד כמעט לגמרי מהעולם. הספרות משמשת לו בפרידתו, אך לא כך השירה.
מה אנחנו מחפשים בשירה, ובעיקר בתנועה (שהרי אנחנו מחפשים בה דבר-מה, מצפים שתעניק לנו חסד כלשהו, שתשלים חסר)? אולי לחזור לצד האטום של הלשון, להתנקש בשקיפותה. אנחנו מבקשים לרתום אליה מחדש את החומריות, להפוך אותה לשפה זרה, כי רק השפה נטולת המשמעות היא זו שיכולה לרקוד בפה, לדבר עצמה בפה מלא, להיות לעצמה; שהרי A poem should not mean / But be.
מחול ושירה מקיימים מהלך חניכה מהופך, בניגוד לתנועת הזמן: הם משעים את הפונקציה המסמנת של הלשון לטובת שיקום החומריות הרוקדת, הקדם-שפתית שלה. האתגר של המחול ושל השירה הוא ליצור בשפה מובלעות של אטימות, כדי להשתחרר מהחוק הבסיסי ביותר של הפעולה הלשונית: אין משיחין בשעת הסעודה. אי אפשר לזלול את העולם ולדבר בו-בזמן; הסעודה של העולם, ובייחוד של הגוף, היא ללא מילים.
כל צורות האמנות שמבקשות להתנקש בלשון (לא כולן עושות זאת; יש אמנות המאיירת מילים), מבקשות לשוב אל החומר, אל הגוף. הן שואפות להטעין את השפה בגוף, כלומר לאכול ולדבר בעת ובעונה אחת. השירה מסרבת לסמכותה השקופה של השפה, משום שהיא משעה את הלשון הריקה. היא נזכרת בחומריותה, באופן שבו היא מכניסה את העולם לפיה ולא מדברת. היא רוקדת.
ולכן שירה היא מעבדה של מחול בתוך הכתיבה: היא מנוונת את השפה כדי להקים ממנה את הריקוד. היא שוללת את התשוקה (כלומר, התנועה הלא מושגת אל…) לטובת ההתענגות (אני מעז לחוש שיש לי: יש לי גוף, בשר, חומר). בפשטות אפשר לומר: השירה, כמו המחול, אינה דיבור של אין-לי, אלא של יש-לי. שירה ומחול מחבלות בלשון: יש לוותר על כישורי המשמעות של הלשון כדי שיהיה אפשר להגיע אל הגוף הרוקד, אל התנאים האקטיביים של אי-הידיעה. אין זו פעולה שמאיירת בלשונה את פשר העולם, אלא פעולה של מגע בין לשון לבין העולם. הגוף הרוקד (של משורר, של רקדן) הוא גוף לא מתופקד, לא ממושמע, טועם ומלעלע, נע ומשיח בזמן הסעודה. הוא מעז לבצע את תנועת הפה-המלא, את ההתענגות של היש-לי.
ולכן השירה אינה יכולה להתקיים במקום של יומיום, החדוּר בדרישה של פענוח מיידי. היא זקוקה לטקס משלה: למרחב שבו השפה אינה מסבירה את העולם ואינה נדרשת לעשות זאת. משהו נטול-פשר מתרחש במרחב כזה, ולכן יש להגיע אליו בכוונה תחילה, להיערך בכניסה אליו וביציאה ממנו, לסייג את החוץ כאשר נמצאים בתוכו. למרחב כזה, יהיה אשר יהיה, אפשר לקרוא מוזיאון, קרי "היכל המוזות", על שם תשע בנותיהם של זאוס ומנמוסינה, אלת הזיכרון. המוזות שרות את מה שהיה ואת מה שהווה ואת מה שיהיה, וגם את מה שלא היה ולא הווה ולא יהיה; ובני תמותה לא יודעים, לא יכולים לדעת, על מה הן שרות.
בזמן השהות בהיכל שלהן, הפה מלא בשירתן (בחוץ היא חסרת ערך, חסרת תכלית; אין לדעת מה משמעותה). הפה צריך להיות מלא בשירתן, לנוע בזמן שהוא משורר. בהיכל המוזות, בקריאה ובכתיבה של שירה, אסור לשמור על השקט; יש לשוח בזמן הסעודה. אחרת לא תתרחש תנועת הלשון הנעה והעולם שבפיה, ברווח שבין המילים לבין הגוף. הרווח הזה חייב להיות מסוגו של המחול: את הדיבור של הפה הרעב מחליפה תנועת השירה. חדווה הרכבי כתבה זאת היטב:

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp