מרגריט דיראס בדימוס | ריטה קוגן

בראשית הייתה הכמיהה, הכמיהה למילה, למילים, למישהו שיבוא ויגיד אותן. הכמיהה הייתה חובקת-כול ועתיקה, כמיהה כוללת, נטולת מוּשא, כעין הבטה בעין קצרת רואי לעבר נוף המשתרע מאופק לאופק, בָּבָה מרוּחבת שלא קולטת דבר פרט לחזיון צבעים עצום ומטושטש. הכמיהה התחשרה והתנחשלה, עטפה וסככה – עננת אבק שבאה מן הצייה, מסך נתזים אֵצל מפל הומה הניתך ממצוק, והיא – ויטה – ניצבה בטבור הכמיהה, וְכָמְהָה אדירוֹת לאיש שיבוא ויאמר מילים. וכאשר היה זה בא ונקלע אל המערבולת, והיה פותח בדברים, ומילותיו היו מפתחות שפיצחו פתחים, הכמיהה נחרצה לחץ, נוֹצְקָה לקליע, התגשמה לדמות חיה טרופה מדעת, והייתה רודפת את המֵשִׂיחַ, ומכישתו, ומפילתו ארצה, ולוקקת את לשדו, וזאת בתחינה יחידה: הישאר עימי! הישאר לתמיד!

ואולם כאשר בא אחד, איש של כתובים, מן התגליות החדשות, שמעמדו התבסס בעת האחרונה, בעל מבט תכול משתומם ורעמה מקלישה שאפפה את קרקפתו והסתלסלה מטה, התעלמה ממנו  נחרצוֹת, כי את ספריו טרם קראה והרצאתו נשמעה תפלה באוזניה. הוא הקדים לכתוב לה, שכאשר פגש בה בראשונה באותו ערב ספרותי, באולם תיאטרון מרתפי, שם במקרה ישבו זה לצד זה, הרגיש באיזה משב רוח מאושר ולא רגיל. אחר ביקש לראות את כתביה. היא הוחמאה ושלחה. "מאוד מדויק הסיפור שלך," השיב כעבור יום, "מדויק ומטריד: פשוט כל כך למראית עין, לעומת החוויה האנושית והגלות הכפויה." הוא גיבב מילים ושזר מחמאות, שאותן קראה בעין קהויה. "מה הוא הסוד, ויטה?" חתם בפאתוס, "ולמה, ויטה, את משאירה את הכול בדרך סמויה כל כך?"
היא שפשפה את קצה חוטמה וענתה את מה שענתה, תודה על קריאתו הטובה ועל מילותיו המחכימות, וצירפה סיפור נוסף, כפי שביקש.

השכם בבוקר המחרת קיבלה מכתב חדש. "ויטה," כתב, "יש כישוף גדול בסיפור שלך. אני נבלע בו. אני נושם בתוכו. הכול נדמה מפוזר, חד פעמי, שגור, מילים פרועות, ובכל זאת, מתינות דרמטית והתרחבות של נתיבים עלילתיים, כעין פיגורות מטאפוריות שתופחות לאט לאט ומקבלות גוף חי דרך המילים." ויטה פיהקה. הייתה זו שעה מוקדמת מדי להתפשטות הנתיבים ולפיגורות התופחות. כבר עמדה להניח למכתב ולהיחטף אל שגרת יומה, כאשר התפתתה לקרוא את הפסקה האחרונה. "ואולי זה הדבר שיוצר ריגוש, ריטוט. גוף הכותבת חולם וגוף הקורא – במעבר. גוף הכותבת נדיב, נותן שיעשו בו, וגופו של הקורא מתמלא בו ורוצה עוד." היא עצרה והרהרה, והנה הקיצה הכמיהה הגדולה והמתה רְוָיוֹת, והחשק דגדג, ורִגשה לְזוּגָה[1] נמשכה אלכסונית. ותשב ויטה ותשיב: "אני משוכנעת שהנחש התנ"כי היה משורר, או סופר, או שניהם יחד. הייתה לו לשון מפוצלת: חרצובת-לשון אחת לשירה, חרצובת-לשון נוספת לפרוזה, ושתיהן ארוכות מאוד. הנחש שולח את לשונו הכפולה וחובק בשתי קצותיה את מותניה של חווה, ומרתקהּ אליו בחרצובות לשונו." ואז הוסיפה, "מאוד אהבתי את הספר החדש שלך." כבר הספיקה לקרוא את ספרו האחרון, ולא אהבה אותו כלל.

הוא ענה מייד, "שִמחתְּ בספרי שאהבתְּ. אני במצב עדין, בלול מאוד, כבר איזה זמן, באופן מוזר, רעוע מאוד. משהו בי נשבר, ואני מנסה לאחות את עצמי. סיפורייך עוזרים – אולי זה סימן. שלחי לי עוד, אנא." והיא שלחה. והוא ענה, כדרכו, לאחר שעות מעטות, "הסיפור הזה מאוד קולח. כתוב להפליא. עברית יפהפייה, פשוטה וספרותית כאחד. זה הישג מרשים: נדמה לי שיש בו זרימה לכידה יותר בסגנון הכתיבה. דבר שמייצר תנופה. התנועה המהירה והמתחלפת של המאורעות, חוכמת המבט והקשרים החברתיים, ומעל לכול – הערוּת החושנית של הגוף, של הדמות הראשית, בכל רגע ורגע, מזכירים לי את מרגריט דיראס. אני מכתיר אותך בדרכה, אם יורשה לי. את יודעת את הדרך אל עצמך, אל השפה, עד כדי כך שדבר לא נפרד ממך. מסביב את רואה את פני ההיסטוריה, האישית והקולקטיבית, והיא אסונית והיא יפה."

ויטה קראה, סמקה וניתרה מעונג מפני ההשוואה: מרגריט דיראס הייתה אחת הסופרות האהובות עליה. הפעם ענתה לו בנשימה כבושה ובשפה נשוכה, פנתה אליו בלשון קרבה ושאלה ברוך לשלומו, ונימה דקה של ראשית התאהבות אפפה את דבריה.

כעבור עשרה מכתבים שנשלחו זה אחר זה בפינג-פונג חובטני, הכמיהה נעשתה דג-לווייתן, ופערה את פיה ובלעה את שניהם, ותהי ויטה במעֵי הדג שלושה שבועות, ובתום שלושת השבועות הקיא אותה הלווייתן, ואיש הכתובים התפוגג כלא היה, וכמיהתה נעשתה דרקון, וצינוק, ותינוק נטוש, וגעתה, וגאתה, עד ששככה.

* * *

כעבור שנה קראה במוסף ספרותי ביקורת שהרעיף איש הכתובים על רומן ביכורים מאת סופרת צעירה. "…עם הכוח הסגנוני והפלאי של הכותבת, חשוב להימצא ביסודות של הכתיבה. אותה חוקיות דחוסה ופתוחה, תעתוע מבריק שמבליח ומתמצה, ושוב נשכח וחומק לזמן אין-קץ מן העיניים. התנועה המהירה והמתחלפת של המאורעות, חוכמת המבט והקשרים החברתיים, ומעל לכול – הערות החושנית של הגוף, של הדמות הראשית, בכל רגע ורגע, מזכירים לי את מרגריט דיראס." היא שמטה את המוסף. אחר כחכחה וירקה בשריקה של בוז. אחר ישבה וכתבה מכתב אחרון: "הנחש, ולא האל, ובטח שלא אדם, היה זה שהכתיר את חווה לאם כל-חי, שהכריז עליה כעל יורשת, כעל בעלת המילה, כאשר מילותיה אינן תולדה של רוח, אלא של בשר, של ניצוץ לח המופק בחיכוך של גוף בגוף, כתיבה של נחרת אף והבל פה – כתיבה מינורית. אולם אַתְּ – חווה מעשית. בעודך רתוקה ומוכתרת, את תבחני את הכתר המוצע ותגלי שהוא משומש, שלא אחת נחבש, וכל כולו כתר-פלסטיק. תחילה תשקלי לאמץ את הזיוף, הרי לא כל יום מכתירים אותך ליורשת הגדולה. את תתחבי את קודקודך עמוק אל תוך החישוק, ראשך יהלום גֵרוּיוֹת, גופך ירטוט תחתייך. אולם, בסוף, את תשמטי את הכתר ותדרסי אותו בעקבֵך, והוא יפריח ציוץ יחידי של פלסטיק רמוס, כי ברור וידוע לך שתקופת כהונתך קצובה, וכשתִּכְלֶה – תידרשי למסור את הכתר הלאה, ומוטב לך להיות ויטה גופא מאשר מרגריט דיראס בדימוס."