דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
מקבת כדיקטטור
רבקה איילון
היטיב לבטא את גדולתו של שקספיר תיאורטיקן הספרות האמריקני, הרולד בלום, שבספרו ״חרדת ההשפעה״ מעמיד אותו כיוצר, שכל מה שנכתב עליו בביקורת הספרותית מצוי כבר בו עצמו. לדברי בלום, שקספיר חשב את כל המחשבות עבור כולנו, וטבענו האנושי הועצם ביצירתו, עד כדי כך שהפך להיות המצאתו המחודשת.
המשורר מאיר ויזלטיר כתב עליו באחרית הדבר לתרגומו ל״מקבת״, שאין זה משנה כלל ועיקר ששקספיר כתב חלק ממחזותיו בהישענות על אירועי הזמן, שכן הוא הגיע ליכולת שאין כמותה להפיק חירות עילאית מתוך הנסיבות המשעבדות. מה שאנו מתעניינים בו, לדבריו, הוא לא השאלה איך הוכנסו יסודות אלו ואחרים ליצירותיו, אלא מהו מעמדם ביצירה המוגמרת, ואיזו משמעות הם מקבלים בתוכה או מעניקים ליסודות אחרים.
בטרגדיה ״מקבת״ בחר שקספיר לטוות עלילה השאובה מההיסטוריה של סקוטלנד. המחזה הותאם להצגה לפני המלך ג׳יימס הראשון, שהיה סקוטי במוצאו ובן לשושלת שאפשר לקשור אותה לבנקו – שמשמש גם דמות אציל במחזה. עם מות המלכה אליזבת׳ בשנת 1603 ירש אותה ג׳יימס הראשון, שהיה עד אז ג׳יימס השישי מלך סקוטלנד, והיה צריך להציג טיעון משכנע לזכותו למלוך על אנגליה.
המאבק על הלגיטימיות של הסמכות למשול הוא שאלת יסוד במחזות ההיסטוריים של שקספיר (ריצ׳רד השלישי, הנרי הרביעי, הנרי החמישי ועוד). עוד לפני רצח המלך דַּנְקְן על־ידי מקבת, שליט גְלַמִיס, המלך עצמו מבטא במחמאותיו למקבת סוג של התנצלות על הורשת המלוכה למלקולם בנו, ולא למקבת, שכן נראה כי חוקי העברת הסמכות השלטונית לא היו לגמרי מוסדרים.
לפני שרצח את דנקן, תאוות השלטון של מקבת הייתה עדיין רפוסה והססנית, ונראה שהכוח המכריע בו היה אומץ ונאמנות למלך. רק פגישתו (בחברת בנקו) עם המכשפות, היא הנותנת לראשונה ביטוי לשאיפה הסמויה שלו לשלוט. הן מתעתעות בו באומרן ״טוֹב הָרַע, וְרַע הַטּוֹב״. אקויווֹקציה (בלבול לשוני) זו חושפת סוג של תודעה פנימית מעורפלת אצל מקבת; זו מבטאת מצד אחד את המניכאיזם בן הזמן החושף את האמונה שרווחה בימי הביניים בשני כוחות – הטוב והרע – הנלחמים זה בזה, ומצד שני את האמונה המונותיאיסטית המייצגת את הרנסנס, המאמינה באל הטוב, שהשטן הוא אך ורק צילו. הן מנבאות לו עתיד טוב, אך מוגבל: הוא ימלוך, אך בניו לא ימלכו אחריו. הערה זו מעניינת במיוחד, משום שלדברי מֶֶקְדּאף – שאת אשתו וילדיו רצח מקבת אחרי רצח המלך – לא היו לו כלל ילדים (זאת אף כי ליידי מקבת מדברת על תינוקות שהיניקה).
השאלה העולה היא, למה ממהר מקבת לרצוח את דַּנקן, שהרי מובטחת לו המלוכה? וכי אינו יכול להיות מתון יותר כבֶּנְקוֹ, שגם בו יש שאפתנות, אך גם הבנה שלכל עת וזמן, וש״בגד חדש גרוע לעיתים מבגד משומש״? ושאלה נוספת: למה מקבת ממהר לרצוח את ידידו בנקו ואת משפחתו של מקדאף אחרי רצח דַּנְקְן?
התשובה שנותן שקספיר היא, שלשליט תאוותן אצה הדרך. הוא עושה כל שביכולתו (רצח) כדי לזרז את רגע המלכתו, וכשהשיג אותה, הוא חרד מנפילתו ומאבד את הבלמים האנושיים. הצורך בהמשך השליטה מתחיל להעביר אותו על דעתו, וכרוך גם בשקר ובהונאה עצמית (השקר הגדול של מקבת: הסתרת אחריותו לרצח והאשמת שני שומריו של דנקן, שגם אותם רצח). ואכן אט אט פוסקים הדיבורים משקפי החרדה של מקבת אל עצמו, ומתוארות במיוחד הפעולות האכזריות שהוא מבצע.
יותר מזה: מהירות העשייה נובעת מרצונו של מקבת לשלוט בגורם הזמן. לפני רצח דנקן, הוא אומר לעצמו: ״מָה שֶׁיָּבוֹא, יָבוֹא –/ הַזְמַן מַשְׁלִיךְ סוּפוֹת אַחֲרֵי גֵּוֹו״. אך פטליזם זה הופך אחרי הרצח הראשון להכרעה נחושה לשלוט גם במה שיתרחש בעתיד. לשאלה שהוא מפנה אל המכשפות בפגישתו השנייה עימהן, האם זרע בנקו ימלוך אחריו, הן עונות לו: ״אַל תְּבַקֵּשׁ לָדַעַת עוֹד״. אלא שהוא רואה מול עיניו רוחות של שמונה מלכים, ואחריהן את רוחו של בנקו. המראות שלפניו הם צללים, המרמזים על חרדותיו מהעתיד הרחוק, שלעולם, כל עוד הוא חי, לא ירפו ממנו. ולפני רצח משפחת מקדאף הוא אומר לעצמו: ״הַזְּמַן מַקְדִּים אוֹתִי בְּמִבְצָעַי:/ חוֹמֵק הַיַּעַד, לֹא יֻֻשַּׂג אִם אֵין/ הַמַּעֲשֶׂה דָּבֵק בּוֹ״.
נכון הוא שבטרם הרצח הראשון מקבת חוזה את חרטתו לעתיד לבוא: ״חֶמְלָה, בִּדְמוּת תִּינוֹק עֵירוֹם בֶּן יוֹם/ רְכוּב סוּפָה, אוֹ כְּמוֹ כְּרוּבֵי עֶלְיוֹן/ עַל גַּב רִכְבֵי אֲוִיר בִּלְתִּי נִרְאִים,/ תַּפְצִיץ כָּל עַיִן בַּזְּוָעָה הַזֹֹּאת,/ תַּטְבִּיעַ רוּחַ בִּדְמָעוֹת״. אבל דבריה האכזריים של ליידי מקבת, האנימָה הדמונית, הנחשבת על־ידי חלק מהפרשנים כמכשפה הרביעית במחזה, מטביעים חותם על ההכרעה האכזרית לרצוח את דנקן: ״אֲנִי הֵינַקְתִּי, לִי זָכוּר/ מָה טוֹב לֶאֱהֹב אֶת הַיּוֹנֵק הַקָּט –/ אַךְ בְּלִי לִשְׁעוֹת לְמֶתֶק חִיּוּכוֹ,/ אֶקְרַע אֶת פִּיו הָרָךְ מִפִּטְמָתִי/ וַאֲנַפֵּץ מוֹחוֹ לַקִּיר״.
התאווה לשליטה ללא הגבלת זמן ואמצעים, שאותה מחזקת בלי סייג בת הזוג, והמותירה מאחוריהם את המצפון, מובילה להיפוך הסדר הנכון. כשמקבת מושיב את ידידיו לשולחן, הם עדיין יושבים בסדר הקבוע שהם מכירים. אבל כשנפשו מתעוותת, והוא רואה לנגד עיניו את רוחו של בנקו המת היושב בכיסאו שלו (״חֲדַל כְּבָר לְטַלְטֵל/ אֶת תַּלְתַּלֵי הַדָּּם שֶׁלְּךָ מוּלִי!״), אשתו מבקשת מהנוכחים לצאת מבלי להקפיד על סדר היציאה. אי־הסדר כאן הוא ביטוי לאי־הסדר בממלכה. העם סובל מהתרכזותו של המלך בענייניו השלטוניים וכן מרדיפת מי שהוא רואה כמתנגד לו. על סבל האוכלוסייה ועל הדיקטטורה של מקבת אומר מקדאף, כשמַלְקוֹלְם בוחן את נאמנותו במדינה רדופת השקר: ״מוּטָב לִשְלֹף חַרְבֵּנוּ כִגְבָרִים, לָצֵאת/ לִלְחֹם עַל זְכֻיּוֹתֵינוּ הָרְמוּסוֹת./ כָּל בֹּקֶר אַלְמָנוֹת טְרִיּוֹת בּוֹכוֹת/ עִם יְתוֹמִים טְרִיִּים, יָגוֹן טָרִי/ סוֹטֵר עַל־פְּנֵי רָקִיעַ, הַמַּרְעִים/ כְּאִלּוּ חָשׁ עִם סְקוֹטְלַנְד וְזוֹעֵק/ כָּמוֹהָ מִכְּאֵבִים״.
שקספיר אינו מרבה לתאר בראשית המחזה במה ניכר ערכם של בני לווייתו של המלך, המתארחים בבית מקבת בליל הרצח. די לו לתאר בשלב זה מה אינם עושים: הם אינם לוקחים חלק בהשתלטות המוחלטת שלו על המדינה, ואף בורחים ממנה מחשש לחייהם – בניו של דנקן נסים על נפשם מהמשתה, מקדאף בורח לאנגליה. גם הרופא של ליידי מקבת מבטא את רצונו לצאת מדַנְסִינֶן ללא שוב. רק כשבשלו התנאים להפגין התנגדות למקבת, כשצבא אנגליה הצטרף למרד נגדו, הבורחים ממנו חברו לצאת מולו, ורק אז מתוארת הלחימה שלהם בו.
שקספיר רומז בכך על האיטיות בה ניתן להחזיר את הסדר על כנו. קל להרוס מה שנבנה ברוב עמל (״כָּל הַיָּרֹק יִהְיֶה אָדֹם־אָדֹם״), אך כמה קשה לבנותו מחדש. הוא מתאר, בזהירות רבה, את מלחמת הטוב האוחז במסורת־החוק ברע המפרק את הכללים, מתוך הבנה כמה קל לטעות גם במאבק המתנגד לרע (למשל, בחירת אנשים שאינם נאמנים דיים לטוב), כמה גדול המכשול הרובץ לפתח כל מחשבה ומעשה שאדם חש ומבצע.
שקספיר, הסופר החכם, רואה את צללי האדם באשר הם, ובכל זאת הוא מצליח לשרטט קו העובר בין הטוב והרע. במחזה יש רמזים פואטיים המעידים על קו מפריד זה. הציפורים העדינות (סנוניות) הנספחות לדנקן ולבני לווייתו, לעומת בעלי החיים הרבים הנזכרים לצד המכשפות ומקבת: חתול, ינשוף, קרפדה; ההֲזיות של מקבת, כזו של הפגיון, שעל הלהב שלו הוא רואה טיפות של דם, וזאת טרם הרצח; הופעת המכשפות המבטאות את הלכי נפשו התזזיתית, נטולת הביטחון בעצמה של מקבת.
מחוץ לרמזים יש גם דיאלוגים ומונולוגים המובילים את הסיוט אל שיאו ופתרונו. בדיאלוג בין אשת מקדאף והילד שלה טרם הרצחם מובעת הפסימיות, אולי של המשורר עצמו, מהאפשרות לגבור על הרע. הילד, שיירצח אחרי שיבקש מאמו להציל את עצמה, אומר לאמו, כמסקנה מדבריה, שיש די שקרנים בשביל לגבור על האנשים ההגונים ולתלות אותם.
במונולוג האחרון של מקבת מועברת אלינו תחושה קשה על טעם החיים, שהוא עצמו יצר. העתיד שאחריו רדף מאבד את קסמו, והמחר אינו מבטיח דבר. ״מָחָר, וְעוֹד מָחָר, וְעוֹד מָחָר/ יִזְחַל אַט אַט כְּצָב מִיּוֹם לְיוֹם/ עַד דַּף אַחֲרוֹן בְּלוּחַ הַזְּמַנִּים: וְכָל תְּמוֹלֵינוּ רַק הֵאִירוּ דֶּרֶךְ/ שֶׁבָּהּ הָלְכוּ טִפְּשִׁים לִזְלֹל עָפָר״. אבל מחוץ לעולם של מקבת יש עולם שגם אם לא תמיד ניתן להגדירו, הוא ניחן בכוח להפגין את פנימיותו ישרת הדרך, המבטיח את המלכתו הראויה של מלקולם, בנו של המלך האהוב, דנקן.
האכזריות של מקבת ושל אשתו יוצרות תוהו ובוהו וסבל בסקוטלנד. העם נאלץ לשאת את התוצאות, ואם יש בו אנשים אמיצי לב, הם לא יפסיקו להילחם ברוע.