מֹאזְנַיִם

מעוכב התפתחות / יוסי וקסמן

מוקדש באהבה לבלה

החברה לֵנה מנוחין נחתה בארץ ב–1974. בעלייה הגדולה מברית המועצות הגיעו היא, אִמהּ ואחותה הבכורה, והתיישבו אצלנו בשכונת רמת אשכול בירושלים. שלוש פצצות מוסקבאיות: האמא הבלונדינית, המעוצבת, ושתי בנותיה הברונטיות, היפהפיות. האבא לא הגיע, "וגם לא יגיע, יימח שמו וזכרו, כי החליט להישאר שם, חתיכת פֶּדֶרַסט!" ככה, בכל אופן, קיללה האִמא, בכל פעם ששאלו אותה על בעלה. היא הייתה המורה לכימיה אצלנו בתיכון רנה קסין, ובגללה נאלצה לֵנה לבחור במגמה ההומנית, אף שאהבה ביולוגיה וכימיה, כי "לא הייתה לה כימיה מי–יודע–מה" עם האִמא שלה הבלונדינית, המעוצבת. לימים, גם לֵנה תהיה מורה, ובלונדינית (משום מה, חִמצון וסִלסול השיער הולך אצלן במשפחה עם מקצוע ההוראה), ולא רק מורה, אלא גם מנהלת, ה–מנהלת של תיכון עירוני ז', המיתולוגית, שגידלה מחזורים שלמים של מעריצים ושונאים, יותר או פחות.

  בימים ההם למדתי במגמה הביולוגית אצלנו בתיכון, והייתי מאוהב עד מעל לראשי בגברת מנוחין הגדולה ובגברת מנוחין הקטנה. בחיים לא אשכח את ריח עשן הסיגריות של המורָה לכימיה (אז עוד היה מותר למורים לעשן בכיתות), סיגריות "ברודווי 100" ארוכות, פתייניות, סיגריות שאימצתי לי לאחר שהתגייסתי לצבא, ולא רק אותן, אלא גם את מחווֹת המורָה לכימיה שנלווּ אליהן, בדרך הנפת הקופסה, באופן הקוקטי של מציצת עשן הסיגריה או במעיכת הבְּדל במאפרה; סיגריות שעישנתי יותר מעשרים שנה. לא פעם, לאחר שיעורי הכימיה, כשהייתי תורן הניקיון במעבדה, אספתי את הבְּדלים של המורָה מנוחין מהרצפה ושאפתי את ריחם, כאילו עישנתי את האִמא של לֵנה בעצמה.

  ללֵנה סיפרתי כמעט את כל הסודות שלי, כמעט, והיא הבטיחה שנהיה חברים לנצח. אבל חברים ולא מאהבים, לצערי הרב. הבטיחה – וקיימה. כאילו כבר אז הבינה את המקום שלי ואת המקום שלה. לֵנה אהבה להעמיד אותנו, חבריה, בִּמְקומנו; לכל אחד מאִתנו היה "המקום" שלו בלב או בפה של לֵנה. ובאמת שלא היה טעם להתווכח איתה על בחירותיה או, חלילה, לבקש לשנות את מקומך בהיררכיה. הרי אי אפשר ללכת נגד הזרם של לֵנה. היא הייתה מאוהבת בנדב סמילנסקי מהמגמה הריאלית, ואני קינאתי בו ושנאתי אותו בגלל זה. אז עוד הייתי חתיכת אידיוטה (כפי שלֵנה פסקה, כשגיליתי לה את הסוד בפעם הראשונה, כשכבר היה ברור לנו שאנחנו שנינו לנצח), אידיוט שלא ממש הבין את מקומו בעולם של לֵנה. וכך יצא שלא פעם לֵנה ציירה קריקטורות שלי, על פתקים קטנים שפיזרה בכיתה: אני כנערה עם שתי צמות, אני כאישה בחצאית מיני, וגם אני בתחתונים ובחזייה. ציורים מרושעים שציירה בלית ברירה, כדי ש"אבין את מקומי". אבל אני לא הבנתי, אולי לא רציתי להבין, וכעסתי עליה. באותם הימים חלמתי להתחתן עם לֵנה היפה: נחיה כמו זוג יונים, באושר ובעושר ולנצח נצחים, בבית אחד, היא ואני והאִמא שלה הפצצה הבלונדינית, שבטח תגור אִתנו, כפי שנהוג היה אז אצל כל העולים החדשים מברית המועצות. הכי גן עדן שאפשר. הו, לֵנוּצְ'קה שלי.

  את נדב סמילנסקי היא השליכה בכיתה י"ב לטובת איתן צברי (שלימים יהיה אלוף פיקוד המרכז), אבל גם באלוף בפוטנציה היא לא הסתפקה, ולבסוף התחתנה עם איזה "מוּז'יק הורס נפשות" – כך היא קוראת לְדימה שלה עד עצם היום הזה, למרות שהוא כבר תֶּרח זקן עם כרס של קבלן עפר – התחתנה מייד לאחר שסיימה את הלימודים בסמינר הקיבוצים. אף אני נפלתי בקִסמו של דימה, ולא פעם דמיינתי אותנו מזדיינים בשלישייה. אבל אין טעם להביא את העגלה לפני הסוסים: אז עוד הייתי מאוהב בלֵנה, ולא פעם הרטבתי כריות בגללה; בגלל רשעותה, בגלל הקנאה שלי. לא הייתי מספיק חכם להבין כמה היא אהבה אותי, אהבה שאינה תלויה בדברים מפגרים כמו נשיקות צרפתיות רטובות, או זיונים בעמידה בתעלות הלחימה בגבעת התחמושת, סמוך לבית הספר.

  פעם שאלתי את לֵנה מה זה פֶּדֶרַסט, ולמה האִמא שלה קוראת כך לאביה בכל פעם שהוא עולה בשיחה. לֵנה הסבירה לי שזו קללה רוסית, משהו שקשור לסקס עם חיות או עם חפצים, ואני ישר הבנתי שהיא ממציאה. אבל לא התעלקתי עליה, שאלתי אם גם היא חושבת שהאבא שלה פֶּדֶרַסט. היא לא ענתה לי, הייתה עצובה לרגע, ונראָה שהיא מתגעגעת אליו. בערב ההוא, כששאלתי את אבא מה זה פֶּדֶרַסט, הוא צִחקק במבוכה, והסביר לי שזה גבר שאוהב להתמזמז עם נערים, כמו ביוון העתיקה. אני חושב שהחיים שלי השתנו באותו הרגע, אבל אז עוד לא עיכלתי ממש את הדברים, אלא רק לאחר שנתקלתי באבא במקלחת, עירום כביום היוולדו, ולא יכולתי להתיק את מבטי מהאיבר שלו, שהיה דומה לאיבר שלי, רק גדול יותר ועבה יותר ומלא בכפלים. אולי גם אני פֶּדֶרַסט?

אחר כך התגייסנו לצבא, ואחר כך לֵנה התקוטטה עם האִמא שלה, ולבסוף חתכה את הקשרים עם המשפחה הקטנה ועברה לגור בתל אביב, שם למדה ספרות והוראה בסמינר. אבל מרוב געגועים הלכה וחִמצנה וסִלסלה את שערותיה. אני אהבתי אותה בלונדינית כזאת, מפני שתמיד הזכירה לי את אהבתי הראשונה, המורָה מנוחין לכימיה, והיא שנאה אותי על כך: "אני לא דומה לאמא שלי, חתיכת פַּסקוּדנְיָאק!" איך אפשר להתווכח עם לֵנה, היא הרי תמיד צודקת. בטח רצתה לומר "חתיכת פֶּדֶרַסט", אבל נזהרה. היא אמרה שאני מעוּכּב התפתחות, לדעתה, כי אין לי חיי מין ואין לי החלטות על מי שאני, מי שאני באמת, אפילו היא מבולבּלת ולא יודעת איך להסביר אותי. זה פשוט שיגע אותה. הרי לֵנה אוהבת את הדברים ברורים ומסודרים, ושכל אחד יודע מי הוא ביחס לעולם וביחס לעצמו. אני מעולם לא הבנתי את הצורך הזה שלה, "לסדֵר את העולם". אולי בגלל זה היא נהפכה למנהלת בית ספר. אני בקושי ניהלתי את עצמי, ולא היה אכפת לי מי אני. אהבתי את לֵנה בכל מאודי, לפעמים אהבתי אותה כל כך, עד שבעצמי רציתי להיות לֵנה. כשהשתחררתי מהצבא אפילו חִמצנתי וסִלסלתי לי את השיער, ומרטתי את הגבות, כמו לֵנה. אבל לֵנה לא אהבה אותי ככה, וכשביקרתי אצלה במעונות הסטודנטים, הלכה וצבעה לי את השיער בצבע המקורי שלי. אני חושב שניסיתי להסביר לה את מקומי, אבל לא ממש הצלחתי. אולי מפני שבעצמי לא ידעתי אם אני מעדיף איברי גברים גדולים ומלאי כפלים, כמו של אבא, או נשים בלונדיניות כמו לֵנה והאִמא שלה. זה לא פשוט להיות מעוּכּב התפתחות.

  כשנרשמתי לבצלאל, לֵנה אמרה שבטח שם אמצא את מקומי, בין האמנים. אני לא הסכמתי אִתה. אני לא אוהב שמוצאים אותי או שמחפשים אותי, מקטלגים אותי. אני איך שאני, נזיל. תודה רבה. לֵנה נפגעה ואמרה שהיא לא מקטלגת ולא רומזת שום דבר, אידיוטה, ושגם היא אכלה מהחרא הזה מספיק. אני חשבתי שהיא מתנשאת עליי, וכדי להעליב אותה אמרתי לה שאני כבר לא אוהב אותה כמו בימים ההם, כשהיינו נערים. השתניתי. אולי אני מעוּכּב התפתחות, אבל בטח שלא שוביניסט כמוה. הזכרתי לה את הפתקים ההם בבית הספר, כשציירה אותי כמו נקבה, בחצאית מיני ובצמות, והיא נחנקה ולא ענתה לי. תמיד היא מסתורית כזאת, לֵנה שלי, ואף פעם לא נותנת את עצמה עד הסוף. אבל אולי גם אני הייתי כזה, בעצם. אז היא יצאה עם דימה ההורס, ואני לא יכולתי שלא לקנא בה, בהם. הם היו תל אביבים וחגגו את החיים, ואני נתקעתי בבית הוריי בירושלים. לא התקבלתי לבצלאל, והלכתי ללמוד תולדות האמנות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. חיי נראו לי משעממים וטיפשיים, וחייתי את החיים דרך לֵנה ודימה, בסיפורים שלה על הבילויים שלהם ועל הסקס שלהם ועל התוכניות שלהם להתחתן. כל כך אהבתי את שיחות הטלפון הליליות שלנו, כשלֵנה הייתה מתקשרת אלינו לירושלים ומבקשת שאתקשר אליה, אל הטלפון הציבורי במעונות הסטודנטים בתל אביב. לא פעם הייתי מדמיין אותי עם דימה שלה, רק שנינו, מתנשקים או מזדיינים, ושנאתי את עצמי על כך. הרי רציתי את לֵנה שלי, אז למה אני חולם על הגבר שלה? איפה היא? פתאום לא היה לי מי שיעמיד אותי בִּמְקומי.

  דימה שכנע את לֵנה להשלים עם האִמא שלה – איך, לעזאזל, אפשר להתחתן בלי חותנת? – וככה שבה לֵנה אל חיי, בכל סופשבוע שני, כשהייתה נוחתת בירושלים, אצל הגברת מנוחין הגדולה בימי שישי. לפעמים הגיעה עם דימה, ולפעמים – בגפה. אז היינו שבים להיות הנערים ההם מתיכון רנה קסין, ולֵנה הייתה החברה הכי טובה שלי. הלכנו לטייל באתר ההנצחה בגבעת התחמושת, ואני עוד פיללתי לאיזה נס שאולי יגרש את דימה מחייה של לֵנה שלי. באחד הביקורים, כשהיינו יושבים בתעלת לחימה בגבעה, ניסיתי לחבק ולנשק את לֵנה. והיא התמסרה לי, חתיכת פַּסקוּדנְיָאק, אמרה שזו המתנה שלה לכבוד החתונה. אני לא הבנתי: "מתנה?" והיא צחקה ונשקה לי על השפתיים, אפילו החדירה את הלשון שלה לתוך הפה שלי. אבל בִּמְקום ליהנות מהמתנה של לֵנה, מהנשיקה שכה ייחלתי לה כל חיי, נרתעתי ונבהלתי, ופרצתי בבכי. אני כזה מפגר לפעמים. לֵנה צחקה וחיבקה אותי, והייתה דעתנית ונחושה כמו תמיד. היא אמרה שהגיע הזמן להסתכל לאמת בפָּנים, "אבל ממש בפָּנים." היא קבעה איתי לשבוע הבא בתל אביב, ביקשה שאגיע אליה למעונות, ומשם נלך לטייל. היא רוצה להראות לי איזה מקום נחמד בצפון הישן של העיר, אמרה, והייתה מסתורית כמו תמיד. אני חיבקתי אותה כמו שמחבקים את החברה הכי טובה שלך בחיים, חזק–חזק, כאילו הייתה גלגל ההצלה שלי, והייתי מעוּכּב התפתחות כמו תמיד. פתאום הבנתי שלֵנה כבר לא תהיה המאהבת שלי או אשתי. ולא בגללה. בגללי.

כל השבוע חשבתי על מה שלֵנה אמרה לי, ובמיוחד – על מה שלא אמרה. על מה שאני בעצמי לא אמרתי לה. תיעבתי את הקיר הזה שעמד ביני ובין לֵנה שלי. הייתי פחדן ולא הצלחתי לאזור אומץ ולשבור את הקיר הזה. אבל בשבוע שלאחר מכן, כשירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית, הייתי כבר יותר אמיץ. כאילו האוויר של תל אביב הִנשים אותי, טען אותי בכוח. קניתי לה זר ורדים וקלֶטת פירטית של הבּי–ג'יז, ועליתי לאוטובוס לצפון תל אביב. אני לא אוהב הפתעות, וקיוויתי שלֵנה לא הולכת לסבּך אותי או לבייש אותי.

  לפנות ערב, כשיצאנו ממעונות הסטודנטים לכיוון העיר, לֵנה ביקשה שניסע לרחוב דיזנגוף, היא רצתה לראות איזו חנות לשמלות כלה שנפתחה שם, ליד פינת ירמיהו. אני זרמתי וצחקתי: "אולי גם אני אקנה לי שמלת כלה, נתחתן שנינו עם דימה ונעשה חתונה כפולה." לֵנה חייכה ואיימה עליי, שלא אעז אפילו לחשוב על לחבּק את דימה שלה, חתיכת פֶּדֶרַסט! גם אני חייכתי, פתאום אפילו נהניתי להיות חתיכת פֶּדֶרַסט. אבל שמלות הכלה היו המוניות לטעמה של לֵנה, ולאחר שמדדה שתיים, החליטה להתחתן בשמלה לבנה רגילה שהיא בעצמה תקשט בפרחי בד ובסרטים, בעזרתי כמובן. הזמנתי אותה למילקשייק פירות בדוכן ליד פינת ירמיהו, והיא כל הזמן לא הפסיקה להציץ בשעון שלה. קצת נעלבתי: "חשבתי שהערב הזה מוקדש לי, רק לי." ולֵנה אמרה שהיא כּוּלה שלי ושהיא מציצה בשעון בגללי. "זה עוד מוקדם," אמרה, אבל לא הסבירה, וסחבה אותי לקפה בפינת רחוב יחזקאל. אני הייתי מבוהל, ידעתי שלֵנה מתכננת לי משהו, אבל לא העזתי להחצין לה את החששות שלי. צִחקקתי מכל שטות שאמרה וחיכיתי. היא משכה ומשכה את הזמן, כאילו חיכתה למישהו. לבסוף, לאחר ששתינו קפה פעמיים, שילמה את החשבון ויצאנו.

  ברחוב ירמיהו פנינו לכיוון הים, ובבניין מספר 24 לֵנה עצרה: "הגענו!" השעה הייתה כבר אחרי תשע בערב, והחשכה שנפלה על העיר הרגיעה אותי. זה היה בניין מגורים תל אביבי רגיל, אבל בִּמְקום חנות מכולת או ירקן, היה בקומת הקרקע שלו בָּר קטן. לא הבנתי מה לי וּלְלֵנה עם הבּר הזה, אבל בלמתי את פי ונגררתי אחריה. בכניסה אל הבּר עמדה גברת אחת ענקית, משׂופמת, שהייתה מפקחת על הנכנסים ועל היוצאים. היא העירה הערות עוקצניות ואמרה שאני דומה לזמר יזהר כהן. זה שימח אותי, אבל היא עקצה: "יזהר כהן מכוער!" ביני לביני איחלתי לה שתמות בקבר השחור של היטלר, ונכנסתי אחרי לֵנה שהכירה שם כמה אנשים, כולל הגברת השומרת שהתייחסה אליה בחיבה מופגנת. היו שם רק גברים, והם הסתכלו עליי וחייכו. אחד מהם, איש מבוגר עם שפם דקיק, אפילו קרץ לי. התיישבנו לפני הבּר ולֵנה הזמינה קַמְפָּרי–טוניק: "כוס אחת, בבקשה." כי היא כבר הולכת, ככה אמרה לבַּרמֶן שהיה מאוד חביב אלינו (גם הוא עשה לי עיניים). אני לא הבנתי: "הולכת? למה?" לֵנה אמרה שֶאוי ואבוי לי אם אצא אחריה, כי אז היא תגמור אִתי לתמיד. ושאשתה את הקמפרי–טוניק עד הסוף. כי הערב הזה הוא הערב שלי ולא הערב שלה. "ועוד דבר, חתיכת פֶּדֶרַסט, בלי זיון אתה לא זז מכאן הלילה. ברור?!" יש לה כמה חברים בַּבָּר שילשינו עליי, איימה, נשקה לי על הלחי, נפרדה מהבַּרמֶן ומהאורחים ויצאה. לֵנה שלי, מה עשית לי?

  בבוקר התעוררתי במיטה שלא הייתה שלי. עם גבר עירום שלא ממש הכרתי: "נהנית, יא פֶּדֶרַסט?" הוא צחק, ושאל למה קראה לי ככה הבלונדינית ההיא, הקוקטית, שנכנסה אִתי אל הבּר אתמול בערב. גם אני הייתי עירום, ומשכתי את השמיכה על מבושיי, אבל לא עניתי לו. הגבר היה מאוד מתחשב וליטף אותי, אמר שהייתי זיון מעולה ושיש לי את התחת הכי יפה בסביבה, מוצק ועסיסי ושעיר, כמו שהוא אוהב. רק חבל ששתיתי יותר מדי קַמְפָּרים, כי אני לא טיפוס שיודע איך להשתכּר. אני, זה מאוד משונה, בכלל לא נבהלתי. הייתי נינוח והרגשתי בבית. נשארתי אצלו במיטה עד הצהריים, ולא הפסקנו להתנשק ולהזדיין, כמו שני שפנים. אפילו לא שאלתי מי הוא, ומה הוא עושה בחיים. אחרי הצהריים התקלחנו ויצאנו מהדירה, ולפני שנפרדנו הוא הזמין אותי למנת פלאפל בדוכן בשדרות נורדאו. אני חושב שזה היה הפלאפל הכי טעים שאכלתי בחיים. באוטובוס שהסיע אותי לתחנה המרכזית נזכרתי ששכחתי לשאול אותו לשמו. והצטערתי. גם את כתובת הבית לא זכרתי.

*

היום אנחנו בני יותר משישים, לֵנה ואני. אומנם התרחקנו זה מזה, בגלל החיים ובגלל הזמנים, אבל מפעם לפעם מתכתבים בווטסאפ או במסנג'ר, שואלים מה נשמע ואיך הילדים וכאלה. הם חיים בתל אביב, לֵנה ודימה, ואני עברתי למושב בגליל בגלל בעלי, למרות שהייתי רוצה לגור בתל אביב, ליד הים וליד כל ההומואים בגריינדר ובאטרף שאני מפנטז עליהם (ולא מעז). ככה אני, נגרר, תמיד הייתי כזה, זה באופי שלי. פעם בכמה שנים אפילו יוצא לנו להיפגש, ללֵנה ולי, אז אנחנו יושבים בקפה הקבוע שלנו בדיזנגוף פינת ירמיהו (שהחליף כבר חמישה בעלים), מתעדכנים, מי התגרש ומי חלה ומי סתם התפגר כי נמאס לו מהחיים, וגם צוחקים על הימים ההם, ובעיקר – על עצמינו. לֵנה עדיין מעמידה אותי בִּמְקומי, ולא פעם שואלת מתי אעבור לגור בתל אביב, חתיכת פֶּדֶרַסט. ואני ישר חוזר ונהיה מעוּכּב התפתחות, כמו הנער ההוא שהייתי, בשנות השמונים. לֵנה שלי, אהובתי. לא מזמן, באחת הפגישות הללו, אמרה לֵנה, שאִם יש מילה אחת שהיא ממש שונאת, זו ללא ספק המילה "פֶּדֶרַסט". אני התפלאתי: "חשבתי שזה שם החיבה שלי, לֵנוּצ'קה?" אבל היא לא ענתה לי, הציתה לה סיגריה ופרצה בבכי. הו, לֵנה שלי. הייתי בטוח שזה בגלל הגעגועים לימי נעורינו, לחברים ההומואים שלה בְּבָּר 24, לאמא שלה הבלונדינית שמתה לפני שנה וחצי. אבל לֵנה נגבה את הדמעות וחייכה: "גם הוא היה כזה. הוא!"

  "מי זה הוא?"

  כשאִמא של לֵנה, המורָה לכימיה מנוחין, חטפה את הסרטן ברֵיאות לפני שנתיים, הוא צץ להם בבית החולים. "כמו רעם ביום בהיר," לֵנה צחקה. הוא ועוד איזה דוֹד. היא לא זיהתה אותו בכלל, הייתה בטוחה שאלה שני דוֹדים זקנים שבאו להיפרד מאִמא לפני שתמות; אולי חברים ישָנים של הוריה ממוסקבה, אולי קרובי משפחה רחוקים. אבל הסתבר שהם בכלל גרמנים, כלומר, אזרחים גרמנים. בדיעבד הבינה שגם הוא עזב את ברית המועצות, בשנות התשעים, אבל נחת בסוף בברלין. שם הכיר את הדוֹד אוֹטוֹ באיזה מועדון של הומואים – ככה לֵנה קוראת לדוֹד השני, "הדוֹד אוֹטוֹ" – ונשאר לחיות אִתו בדירה נחמדה בְּבַּרבַּרוֹסה שְטראסֶה. הוא. היום הם חברים, הוא והדוֹד אוֹטוֹ ולֵנה, מתכתבים באימייל, שולחים תמונות בווטסאפ, ולֵנה אפילו ביקרה אצלם בברלין. אני לא הבנתי: "מי זה ההוא הזה?" ולֵנה חייכה: "הפֶּדֶרַסט של אמא, אלכסנדר מנוחין." ונשכה את השפתיים: "יימח שמו וזכרו, אבא שלי."