מֹאזְנַיִם

מלח / ריטה קוגן

הגשם המחטי האפור שהזדרזף מזה שלושה ימים ופסק אך לשעה קלה בצהרי היום, שב להתדפק עם רדת הדמדומים על הגגות והאספלט ותפס את גליה בצאתה מהמשרד, כאשר באה לחצות במרוצה את שרשרת הרמזורים הבלתי נגמרת של צומת עזריאלי, מבקשת לחסוך אי־אלו דקות המתנה מרטיבות.

   מטרייתה המתקפלת הטובה שהזמינה בחורף דאשתקד מאנגליה ונועדה לעמוד איתן בפני רוחות עזות, התקלקלה דווקא עכשיו, תחת הגשמים הסתמיים הטורדניים, שבהעדר כל רוח נשרו מן החשרות הנמוכות בקווים ישרים מקבילים. הלחיץ המעוצב שבבסיס זרוע המטרייה נתקע, וחופת הניילון המגוננת בגון זית מיאנה להיפרש מעל לראשה.

   קלה ונחושה חלפה גליה על פני שלוליות שוצפות ומטריות פרושות לרווחה – בכתפיים מורמות ובראש דחוק בתוככי ברדס המעיל. לשווא ניסו פניה הרזות הממושקפות לחסות בכסות הדו שכבתית האטומה למים הדחוסה מוך מלאכותי; רסס קר ליחח את קווצות השיער הארוכות המסוכסכות ששיבה ראשונה זרקה בהן, הזדהר מעל עדשות משקפיה ברצי הפנסים ושלטי הניאון, שיבש את ראייתה הקצרה ממילא ושיווה לרחובות החשוכים המוארים לסירוגין נופך אימפרסיוניסטי רווי אימה.

   קומץ שלטי החטופים שעוד נותרו תלויים מעל הכתלים אי־פה אי־שם צבו ממים והתפתלו מטה – כבדים מגולגלים וכהים – כמו פרחי דטורה שנרקבו בטרם הנצו. בחָלפה על פני ארבעת השלטים האחרונים השלמים דיים שהודבקו לעמודים של בניין רכבת מט לנפול, שבקומת הקרקע שלו כבר החלו עובדי הבר להתכונן לעוד ערב משובש־עצבים, מנתה בלחש את שמות הנשים שפניהן הצעירות הביטו בה מדי יום מזה שנה וחודשיים: כרמל, ארבל, דורון, לירי. אי־מי הדביק זר מאולתר מתחת לתמונתה של כרמל – חמנית יחידה, שגבעולה העבה נכרך בזלזל בוגנוויליה ארגמנית. ראש החמנית הסתיר במקצת את הכיתוב בטוש שחור שנוסף אל הפוסטר לפני שבועות אחדים – "נרצחה". בתום הלחישה הקבועה נשכה גליה את שפתה התחתונה והחישה את פעמיה. אומנם מאז מותה של ביאנקה לא טרחה עוד גליה להיחפז לשוב הביתה, אך עתה, בזגזוגהּ בין העמודים ענודים התמונות, החוסים בסכך הבטון ואפופים צחנת שום צרוב ובירה שפוכה, ביקשה לנוס מן החוץ הגשום הדחוס הדווי פנימה – אל ד' אמותיה של דירתה הקטנה.

   בהגיעה הביתה, בפתח מבואת הבניין החשכה, הצרה כמנהרה, קלטו אוזניה, שעוד חסו בחמימות ברדס, יללה חתולית ארוכה נישאת עמומות מבעד לדלת השנייה, המובילה לחצר האחורית של הבניין. זה לא מכבר הדלת הזו, שחתמה את פתחהּ האחורי של המבואה לצד שלוש המדרגות החלקלקות והמחסן הקטן והנעול – דלת עתיקה עם מסגרת עץ מלבנית מרקיבה, משובצת זכוכית עכורה וסורג רופף – עמדה פתוחה לילות כימים.

   אולם לפני כחודש נכנסו שתי דיירות חדשות לדירה שבקומה הרביעית האחרונה – שתי צעירות מעודכנות, שהשכם בבוקר עָטוּ טייץ של לולו למון ורצו למתוח את איבריהן על מיטות הפילאטיס, עם שיער ארוך וחלק־תמיד שנח בתפזורת מושלמת מעל גבן הזקוף וגבות שחורות עבות שהתקמרו לעד בפינוק ילדי מלגלג. בו ברגע שהצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של הדיירים, פצחו משי ושחר בדרישות רועמות לאסור בכל תוקף על כניסתם של חתולי הרחוב אל חדר המדרגות.

   הרחוב הקטן שפע חתולים שהואכלו ביד רחבה והושקו לרוויה, אך רק שניים מהם ביקרו דרך קבע בחצר האחורית של הבניין של גליה – חצר שעמדה שוממת ומוזנחת. היחידים שפקדוה היו גליה, ששכרה מזה עשר שנים את הדירה הקטנה שבקומת הקרקע, ומייקי המנקה התאילנדי שאחת לשבוע מילא את הדלי שלו מים בברז הנמוך שהחליד לאיטו מעל השוקת הקטנה השבורה שבפינת החצר, וגרף עלי שלכת, עשבים שוטים ומיני ניירות סופגים, מטליות לחות ובדלים עשונים שהושלכו החצרה מן הקומות הגבוהות.

   גליה קראה לזוג החתולים "שלה" שמשון ויובב, שעם הזמן הפך חובב, מפני שהיה חתול חביב ושקט בעל פרוות טוקסידו מדובללת ומיאו חרישי ומחוספס. ואילו שמשון היה בריון גרום, אפור־פרווה ונוקב־מבט. בעבר, בטרם הצליחו לוכדי העירייה לשבותו ולסרסו, הִפִּיל שמשון אֶת חִתָּתוֹ אפילו על גברת פאני הזקנה מהבניין ממול; מדי יום דידתה פאני מבניין לבניין עם שקיק של מזון לחתולים וערמה אותו תלוליות־תלוליות על שפת המדרכות למורת רוחם של בעלי הכלבים, ובימי אביב נאים גררה החוצה את כורסת הפלוסין המהוהה שלה ורבצה בחזית הבניין בשמש, כמו הייתה אחת החתולות הקשישות שהאכילה.

   איש מהדיירים לא הגיב לתרעומת החתולית, אך ראש ועד הבית, שהשכיר שלוש דירות בבניין לרבות זו של משי ושחר, תמך בהן נחרצות – ותביעותיהן נענו. עתה נדרשה גליה לנעול את הדלת האחורית מרקיבה בהיכנסה ובצאתה בבריח עילי גדול וחלוד, שחרף הטיפול בוו־די 40 שהעניק לו מייקי בצו ועד הבית, התקשה להחליק אל קנו. סגירת הדלת גרידא, בלא הברחה, לא השביעה את רצונן של הצוררות הצעירות, מפני ששמשון ידע לקפוץ על הידיות ופרץ את הדלתות הלא נעולות בדחיקת ראש ונעיצת כפה.

   "אני כבר באה," קראה גליה ברכוּת, בעודה פותחת את דלת דירתה. את מעילה הרטוב השילה בכניסה, קילפה מעל רגליה את המגפונים האדומים, שעל אף יופיים ונחשקותם, התגלו כעינוי לא קטן. גליה אהבה את הצעידות המהירות, בנות העשרים דקות מהבית למשרד וחזרה הביתה, אך עתה כפות רגליה דאבו ורפו, כמו צבו מפאת אחיזתם ההדוקה מדי של מנעלי העור האדומים הבוהקים שקנתה בשבוע שעבר ב"שופרא". את פעמיה המחליקות, הגרובות גרבי צמר, שמה אל המקרר, הוציאה משם קופסת פלסטיק קטנה, עגולה ושטוחה, הסירה בזריזות את המכסה השמנוני ושלתה בקצה המזלג פיסת דג אפרפרה־זהובה. היא גרסה את הלקרדה, פרוסה אחר פרוסה, לאט ובריכוז רב. עיניה התערפלו מול בבואתה שהבליחה שחורות מעל דלת המיקרוגל. תמיד ביכרה את המאכלות המלוחים, ובימים של קדם־וסת, שנותרה סדירה וכאובה כבימי נעוריה, גדלה תשוקתה למלח כפליים. כאשר בלעה את שביב הדג האחרון, ניעורה לפתע. היללות הרעבות נשמעו עתה ביתר שאת – הפעם מבעד לחלון הפתוח של קיטון העבודה. "אני מצטערת! אני באה, באה!"

   קופסת הפלסטיק נותרה פתוחה על השיש, מדיפה ריח שמן ומלח, וגליה נחפזה למלא כף מדידה מפלסטיק בגרגרים חומים בצורת כוכב, שריחם החריף הסליד את נחיריה, אספה שתי צלוחיות נקיות, נעלה זוג כפכפי אדידס מעל הגרביים ויצאה אל החצר האחורית. הפעם הדלת הארורה ניאותה להיפתח, וגליה התקדמה לאיטה על שביל הבטון הצר, שהוביל מדלת המריבה עד לשוקת הקטנה עם הברז, רגליה מזגזגות במיומנות בין שני החתולים המתלטפים.

   החצר עמדה באפלולית. טרם נדלק הפנס האימתני שהתקינו השכנים מהבניין הסמוך כדי להבטיח את ריצתם הלילית למקלט. שביל הבטון הרטוב הזדהר קלושות בהילה העמומה שבקעה מאשנב גבוה של בית הכנסת השכן. הגשם נחלש אך לא פסק לגמרי. טיפות קטנות וקרות ניתזו אי־פה אי־שם ולחלחו את שיערה הארוך של גליה ואת פרוותם המסומרת של החתולים.

   "הנה, רגע, אני כבר שמה לכם." כאשר התכופפה להניח את הצלוחיות ולשפוך פנימה את הגרגרים – מחציתם לשמשון ומחציתם לחובב – קלטה אותן בראשונה. כמו בכל חורף הן הגיחו – צמיגיות חומות וכסופות – אך רק כאשר הקרקע רוותה מים, והשמש נסתתרה ימים רבים, והן פָּרוּ, רבו ומלאו את החצר ואת הארץ.

   "איכס, גוֹד," מלמלה, אספה את הצלוחיות בחזרה אל חיקה, גרפה בכפכף הימני שלוש־ארבע חשופיות, הברישה את הסוליה הנגועה בסרפדים הנמוכים שהספיקו לצמוח מאז ביקורו האחרון של מייקי, ורק אז הציבה את הצלוחיות בשנית על המשטח המפונה, מילאה אותן ונסוגה מפני שני החתולים הנדחקים לטרוף את מנתם.

   בשלוש וחצי לפנות נשמעה האזעקה. היא התעוררה מייד, כמו ציפתה לבוא הפורענות. מוכנית, הרכיבה את משקפיה, גרבה את גרבי הצמר מאמש, נעלה את הכפכפים והתעטפה בחלוק העבה החם שמיהרה לתלוש מהמתלה שלצד המיטה. אחר הברישה באצבעותיה את קווצות השיער הארוכות הדבוקות אל מצחהּ, שהשינה פרעתן ביתר שאת, שמטה את הטלפון אל כיס החלוק ויצאה לחדר המדרגות. שם, כבר דהרו השכנים מן הקומות העליונות בדרכם למקלט שבבניין הסמוך. הם שעטו על פניה בלי להבחין בה, זוגות־זוגות, כמו בכל אזעקה, בעיניים טרוטות ומעילים תפוחים שנלבשו מעל לפיג'מות. גליה נשענה בעייפות על דלת דירתה, מאזינה בעיניים עצומות ליללת המלחמה העולה־יורדת, שהפעם התארכה יותר מהרגיל. לפתע הרגישה שאי־מי בוהה בה, ועיניה נפקחו בבת אחת – להשיב מבט תחת מבט.

   אחת מהן – משי או שמא שחר – ניצבה על גרם המדרגות בואכה קומת הקרקע, עטויה קימונו שחור־ורוד ונעולה מגפוני פרווה של אג.

   "וואי, זה מה זה ארוך הפעם," סיננה הצעירה, "ושכחתי את הטלפון בבית. יש עלייך טלפון? תבדקי רגע מאיפה זה."

   גליה משתה את הטלפון מכיס החלוק ובדקה את המבזקים. "כתוב מתימן."

   "כוס אמא של החות'ים האלה. אני משי, דרך אגב. נעים להכיר. ואל תתבאסי עליי בגלל החתולים. כאילו, אם כזה אכפת לך מהם למה שלא תיקחי אותם אלייך הביתה וזהו?"

   להרף עין ביקשה גליה לספר לצעירה התמירה הזו, שהתנוססה מעליה ובחנה אותה בפנים חתומות, על אודות ביאנקה – חתולת הפלא הלבנה שלה, חתולת בית מפונקת, שמעולם לא יצאה החוצה וניחנה בעיני דייוויד בואי – העין הימנית שלה הייתה כחולה, ואילו השמאלית – ירקרקה־חומה; ביאנקה המלכותית בת העשרים שמתה על גליה בפתאומיות שבועיים אחרי פרוץ המלחמה. הארץ רחשה אז זוועות ואימה, והיא כלאה את אבלהּ הפרטי הקטן בלבב פנימה, ורק כאשר שכבה לבד במיטתה, שחוחה ובוכה מעל למסך הטלפון, והתאבלה על כל מת ומת – ביכתה גם על לכת חתולתה האהובה.

   אך האזעקה שככה והרצון לבוא בדברים נמוג כלא היה.

   "אי אפשר לסגור חתולי קהילה בוגרים סתם ככה בבית," השיבה גליה קצרות, "הם רגילים לחיי חוץ. לילה טוב."

   את עשר הדקות הנוספות שנדרשה להמתין תחת מחסה בצו פיקוד העורף בילתה גליה בלעיסה דחופה של קורנישונים, ששלתה באצבעותיה מצנצנת זכוכית. אחר כך שטפה את ידיה וזחלה אל הספה שבסלון. געגוע לופת לפרווה הצחורה הרכה ולגרגור העמום החם הדיר שינה מעיניה ומילאן דמעות. היא שכבה פרקדן ובהתה בספרייתה העצומה, השרויה באי־סדר תמידי. אור הסנוורים של זרקור האזעקות של השכנים חדר מבעד לווילונות המוגפים וריצד מעל שדרות הספרים. במה תבחר כדי להינחם, ולו לשעה קלה? הישנה איזו עלילה שתושיע ותרדים אותה עד הישמע צלצול ההשכמה? מבטה הפליג על פני שני כרכים של קפקא ושלושה כרכים של עגנון, המשיך הלאה אל ספרי השירה, פסח על "התגנבות יחידים", פסל את "סוף דבר". אולי רומן בלשים? אולי ספר ילדים? אך מעט ספרי הילדים שעוד נותרו ברשותה – רובם ככולם ברוסית – שכנו בקיטון העבודה. אולי תספר לעצמה סיפור? היה הייתה אישה ולה חתולה לבנה ששמה ביאנקה. יום אחד…

   היא כבר החלה התנמנם, כאשר יללה חתולית, צלולה ורכה, נמזגה אל אוזניה. בבת אחת קמה, השחילה את כפות רגליה הגרובות עדיין בתוך הכפכפים ושמה את פעמיה החוצה, עודנה אפופת שרעפים, כמו הייתה חולת ירח. ברגליים נשרכות יצאה אל חדר המדרגות, ירדה את שלוש המדרגות בקצה האחורי של מבואת הבניין, משכה מטה את הבריח, שהפעם נענה בלא כל היתקעות, ויצאה החצרה.

   הגשם הוסיף לרדת – מסך זרזיפי אפור ורך, חדור אור ראשון מדמדם. זרקור האזעקות כבה, אך גליה הבחינה בהן בנקל – ובקושי כבשה זעקה. פסוקת הבטון הלחה רחשה חשופיות. מהן שרצו בתוך הצלוחיות, רוחצות במימיהן העכורים, טועמות מן השיורים, מהן זחלו במחושים שלוחים הנה והנה. גופיהן המשתנים המתפתלים קלחו נוזל צמיגי, ועקב זחילתן התקשט הבטון הרטוב באותיות תמות כתובות ריר מבהיק.

   היא לא זכרה כיצד חזרה לדירתה, היכן מצאה את מבזקת הפלסטיק הלבנה הגדולה של "מלח הארץ", כי מזה זמן רב המליחה את מזונה אך ורק בגבישים גסים ורודים ויקרים שטחנה במו ידיה, כיצד נחפזה בשנית החוצה, אל החצר, שם תלשה את כנף הפלסטיק האחורית, זו הסוכרת על הפתח הרחב יותר, ואז, ביד יציבה, הגירה מבעדו אשדי מלח – על שביל הבטון וסביב לו, משרטטת אותיות קליגרפיות ענקיות משל עצמה. הגשם התגבר לפתע, אך היא דבקה במשימתה והוסיפה לזרות מלח על הגופיפים הריריים, המתעוותים, המתמוססים – עד אשר התרוקנה המבזקת כליל. להרף עין נח המלח על הארץ כעין שלג טרי ואז נמס, ובתוך מקווי המים המלוחים גססו ונדמו החשופיות.

   היא התעוררה בשעות הבוקר המאוחרת בגרון ניחר. כאשר התרוממה לטול מהשידה את כוס המים שעד לפני שנה וחודש שימשה את ביאנקה, חשה בו לראשונה – בנמלול הקל, הלא בלתי נעים, שפשט ברגליה. מי המקלחת החמים שטפו מעליה את הנמלול, אך תחתיו נמלאו רגליה של גליה נרפות גדולה. בעיניה קצרות הרואי נדמו הרגליים לשתי רכיכות תפוחות ודבוקות זו לזו. לאט יצאה מן המקלחת, לא השגיחה עוד בכפכפיה, וכפות רגליה היחפות השתרכו על פני המרצפות, מותירות אחריהן שובלי מים. לאט התלבשה והסתרקה, וכאשר נעלה את המגפונים האדומים, מיאנו אלה להירכס מעל קרסוליה הנפוחים.

   את היום במשרד העבירה בנים ולא נים, ובצהריים, בעומדה לאכול את סלט הניסואז שהזמינה, הרחיקה מעליה במיאוס את המלחייה הקטנה, השומנית למגע, של "מלח הארץ". את הסלט, שתמיד ערבבה וזללה בהנאה, פירקה לגורמים: חסה, עלי רוקט, אפונה ירוקה, תפוח אדמה וביצה – לחוד, פלפלים קלויים, זיתים סוריים, טונה בשמן ואנשובי – לחוד. אולם, כאשר לעסה עלה חסה נגוע נוזלי אנשובי, הריקה את פיה על המפית בבעתה. לשונה כמו נצרבה בחומצה, ורק אחרי כוס מים שלישית השיבה גליה את רוחה והמשיכה באכילה, בחך פצוע ולוע מגרד.

   בצאתה מהמשרד לא חבשה שוב את ברדס המעיל, אלא פסעה לאט, גלוית ראש. עדשות משקפיה התעמעמו בטיפות המטר הגדולות, ומראות העיר ריצדו מול עיניה הסומות כתמים־כתמים, בוהקים־בוהקים; אורות בלימה אדומים, פרסומות חוצות ענקיות בירוק רעיל וורוד בזוקה, פנסי רחוב שפכו אור צהבהב־דלוח כמרגרינה מומסת, שלטים טריים עם פני החטופים, שהודבקו זה עתה אך כבר רוו מים. עם כל צעד רפו רגליה, עם כל שעל הוסיפו לחנקן ולפצען המגפונים האדומים. אחרי שחצתה את כל מעברי החצייה של צומת עזריאלי, השתוחחה גליה, התירה את הרוכסנים הצידיים והסירה מעל רגליה את המנעלים יחד עם הגרביים. המים הניגרים על האספלט ליטפו את יחפותיה, קרירותם הטובה השקיטה במקצת את הכאב הפועם ביבלות הפתוחות. את המגפונים נטלה בידיה והתקדמה באיטיות לעבר פארק שרונה – בצעדים זעירים, במותניים מתנועעים, כפות רגליה התפוחות הבוהקות ממים כמו דבקו אל הקרקע הספוגה, אל הדשא השטוף, ואף זו מזו לא ניתקו.

   הפארק שמם תחת כסות המטר והעלטה. חנויות האופנה, הברים ובתי הקפה שהשתכנו זה מכבר בבתי המידות מעשה ידי טמפלרים עמדו חשכים ומוברחים. איש לא טייל בשבילי הפארק, מתקני השעשועים לטף ניצבו רטובים וריקים, ולא היה זכר לחתולי הרחוב, שחרף מאמצי העיקור של העירייה, התרבו וכבשו טיפין טיפין את השיחים והמדשאות, ניזונו מן השיורים, טרפו את הציפורים ומשו את דגי הקוי הצעירים מבריכות הנוי.

   היא הקפידה ככל הניתן להדיר את רגליה מהשבילים הסלולים, נעה מכר דשא לערוגה, תרה אחר האדמה החשופה, מתחחת באצבעות רגליה ההולכות ומתאחות את הרגבים השחורים הלחים, מחככת את גבה בגזעים של עצי הפיקוס הכבירים, שעלוותם האפלה הנישאת אווששה מעלה־מעלה כעין כיפת קתדרלה חיה ונושמת.

   בהגיעה לבריכת הנוי הגדולה שבטבור הפארק ירדה גליה מגדר העץ הנמוכה שתחמה את הבריכה ונכנסה אל מי האפסיים המדושאים הבוציים. היא צפתה בפני הבריכה השחורים, העקוצים טיפות גשם, בעלים הפרושים הבשרניים של הנימפאות – ראשיהן שמוטים המימה ואטומים, כעפעפיים של גווייה. בינות לנימפיאות הפליגה לאיטה אשכולית שלמה, שמש זהובה קטנה שהלכה ונבלעה באפלה. בזמנים כתיקונם, עת חלפה ביעף בשבילי הפארק, מטופפת בעקבי המגפונים על אבני המרצפת, הייתה מדמיינת גליה כי היא־היא, גליה גופא, מגלמת את הגיבורה הראשית של המעשייה הזאת – היא הנסיכה־צפרדע האוחזת בחץ וממתינה לבוא הנסיך. אולם עתה, בעיצומם של ימי הפורענות, הבינה כי היא נמנית דווקא עם הדמויות המשונות הססגוניות הטפלות, שבהם עיטרו המאיירים האלמוניים של ימי הביניים את שולי הדפים בספרי התפילה – ספרי השעות האישיים של אצילים רמי מעלה. מקומה נקבע – אך לא לצד הגבירות והנסיכות אלא אצל הארנבות עם חרבות והאבירים הרכובים על חלזונות ומיני יצורי כלאים מעוררי צחוק ופלצות: ארי־עיט, תרנגול־תיש, חילזון־דרקון.

   בפארק איש לא צפה בה בעָברה, אך כאשר בתום הזדחלות יחידים הגיעה גליה אל בניין הרכבת, שבין ארבעת עמודיו התומכים סאן הבר עמוס הבליינים, קריאות השתוממות נישאו מכאן ומכאן. "תזמינו אמבולנס!" "תתקשרו למשטרה!" צעק אי־מי, ולרגע נדמה לגליה כי שמעה את הניגון הפסקני של משי בבליל הקולות הבהולים. אך בהירות הראייה, שניטלה ממנה מחמת עדשות המשקפיים המזולפות וקווצות השיער הארוכות שדבקו במצחה, לקחה עימה את הבושה ואת חדות השמיעה גם יחד. לעומת זאת, חושים חדשים ניעורו ונתחדדו בה. גופה נעשה כמשושה רגישה שהיטיבה לקלוט כל משב, כל תזוזה, כל רעד ורטט שקמו בקרבתה, ואיבריה פעלו בתואם חייתי, מונעים כל התחככות, ולו הקלה ביותר, בגופים הזרים.

   כאשר התנועעה צמיגית על פני ארבעת הפוסטרים האחרונים עם תמונות הנשים, גורפת בכפות רגליה השטוחות בוצה, חול, גללים ובדלים, הקיצה גליה להרף עין ומלמלה, "כרמל, ארבל, דורון, לירי," – ואז הוסיפה בקול מצודד ורך כשל מגדת מעשיות מנוסה, "היה הייתה אישה ולה חתולה לבנה ששמה ביאנקה. בוקר אחד הקיצה האישה מתוך חלומות טרופים, ראתה את עצמה, בשָכבה במיטתה, והנה נהפכה למין אשת־רמש ענקית, לבת מלוּזינה היפה – מחציתה אישה ומחציתה דרקון."