מֹאזְנַיִם

שירים / מיה טבת דיין*

על שני אקמול במיטה

כַּמָּה גְּבָרִים אָמְרוּ לִי "כְּשֶׁבָּא לִי לְזַיֵּן
אֲנִי מְזַיֵּן, וּכְשֶׁבָּא לִי לְהִתְאַהֵב אֲנִי מִתְאַהֵב,
אֲבָל הַחֲלוֹם שֶׁלִּי בֶּאֱמֶת הוּא אִשָּׁה אַחַת,
אַהֲבָה אַחַת, אַתְּ

יְכוֹלָה לִהְיוֹת הָאִשָּׁה הַזֹּאת",
הֵם אָמְרוּ אֶת זֶה כְּאִלּוּ זָכִיתִי בְּמִכְרָז
לְהַגְשָׁמַת הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּהֶם,
הִגַּעְתִּי לְקַו הַגְּמָר, הַפְּרָס הַנִּכְסָף עוֹד רֶגַע בְּיָדִי,
כַּמָּה גְּבָרִים?

שְׁנַיִם. אֲבָל הַשְּׁנַיִם הָאֵלֶּה
בֶּאֱמֶת הָיוּ עוֹשִׂים כָּל שֶׁבִּיכָלְתָּם לַעֲמֹד

בְּסִפּוּר הָאִשָּׁה הָאַחַת, הָאַהֲבָה
הָאַחַת, וּכְשֶׁזֶּה הָיָה מִתְנַפֵּץ בְּפָנֵינוּ
וַדַּאי הָיוּ מַאֲשִׁימִים אוֹתִי
וְהָיִיתִי מַתְחִילָה לִשְׂנֹא נָשִׁים אֲחֵרוֹת
שֶׁהַיּוֹם אֵין לִי דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר נֶגְדָּן
כְּפִי שֶׁאֵין לִי הַיּוֹם דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר
עִם הַגְּבָרִים הָאֵלֶּה, פְּרָט לְכִוּוּץ חוֹלֵף
בְּרֶגַע כָּזֶה, בַּמִּטָּה עִם שְׁנַיִם

אָקָמוֹל; חַיּוֹת הַפֶּרֶא שֶׁהֵם הָיוּ
רֵיחַ הַפַּרְוָה, הַתְּשׁוּקָה הַדּוֹהֶרֶת,
זַנְבוֹת חֲלוֹמוֹת מִתְנַפְנְפִים בָּרוּחַ.

אחותי מורישה לי חשבון פייסבוק

לֹא מִזְּמַן חָגְגָה אַרְבָּעִים. לַמְרוֹת שֶׁהִיא עֲדַיִן בַּת שֵׁשׁ,
וּמְעַצְבֶּנֶת מְאֹד עִם חִיּוּכֵי הַתְּכֵלֶת וְהַשֵּׂעָר
הַבְּלוֹנְדִּינִי, וַאֲנִי שׁוּב וְשׁוּב דּוֹחֶפֶת אוֹתָהּ
מִתַּחַת לְמִכְסֵה הַפְּסַנְתֵּר. גַּם זוֹ דֶּרֶךְ לִפְתֹּר בְּעָיוֹת –
מִי שֶׁלֹּא רוֹאִים אוֹתָהּ לֹא קַיֶּמֶת.

לֹא רוֹאִים אֶת אֲחוֹתִי
הִיא גָּרָה בִּנְיוּ גֶ'רְזִי וּמְצַלֶּמֶת שַׁלֶּכֶת כְּתֻמָּה.
בָּתֵּי הַסֵּפֶר נֶהְדָּרִים, אַיָּלוֹת מְשׁוֹטְטוֹת
בָּרְחוֹבוֹת, הַשָּׁמַיִם רְחָבִים מֵעַל
נְיוּ גֶ'רְזִי וַאֲחוֹתִי בַּטֵּלֵפוֹן שׁוֹאֶלֶת

אִם הֵכַנְתִּי צַוָּאָה. אֲנַחְנוּ
בַּגִּיל שֶׁבּוֹ הַכֹּל נִרְאֶה קָרוֹב: הַיְלָדִים,
אִמָּא שֶׁלָּנוּ הַמֵּתָה.

כְּשֶׁאָמְרוּ לָנוּ שֶׁאֵין יוֹתֵר מַה
לַּעֲשׂוֹת, צָנַחְנוּ עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח
שֶׁל בֵּית יַלְדוּתֵנוּ, מְקֻפָּלוֹת זוֹ בִּזְרוֹעוֹת זוֹ
נֶאֱחָזוֹת אַחַת בַּשְּׁנִיָּה לְהִנָּצֵל
וּבוֹ בַּזְּמַן לִטְבֹּעַ.

עַכְשָׁו אֲחוֹתִי מֵעֵבֶר לַקַּו מַרְאָה
לָעוֹזֶרֶת הַחֲדָשָׁה אֶת הַבַּיִת
זֶה הַקִּיטְצֶ'ן, זֶה הַבֵּיְסְמֶנְט, טָאוֶולְס
גּוֹ אִינְטוּ דֶה לוֹנְדְרִי.

אֶת הָעוֹזֶרֶת הַקּוֹדֶמֶת פִּטְּרָה
אַחֲרֵי שֶׁקִּפְּלָה אֶת הַמַּגָּבוֹת הַמְלֻכְלָכוֹת בְּצוּרַת
בַּרְבּוּרִים! הָיִיתִי מַאֲמִינָה? אֲנִי

מַאֲמִינָה. אֲנִי מְדַמְיֶנֶת אֶת הַמַּגָּבוֹת בַּרְבּוּר
אֲבָל לֹא אֶת הָעוֹזֶרֶת שֶׁל אֲחוֹתִי:
אֵיךְ הִיא נִרְאֵית? בְּאֵיזוֹ שָׁעָה הִיא מַגִּיעָה?
אֵיךְ בִּכְלָל מַגִּיעִים עַכְשָׁו לַאֲחוֹתִי?

אֶתְמוֹל קִבַּלְתִּי מֵיְיל: אֲחוֹתֵךְ בָּחֲרָה, בְּבוֹא הַיּוֹם, לְהוֹרִישׁ
לָךְ אֶת חֶשְׁבּוֹן הַפֵיְסְבּוּק שֶׁלָּהּ!
וְזֶה הָיָה מְנֻסָּח כְּמוֹ זְכִיָּה
וּכְמוֹ תְּהוֹם.

עַכְשָׁו הִיא מְצַלֶּמֶת לִי כֻּרְסָאוֹת וְרֻדּוֹת, טְרַמְפּוֹלִינָה,
עֲלִיַּת גַּג. כָּל הַבַּיִת שֶׁלָּהּ הוּא מִכְסֵה פְּסַנְתֵּר עֲנָק
כָּל הַנְּיוּ גֶ'רְזִי הַזֹּאת הִיא מִכְסֵה פְּסַנְתֵּר וּבִפְנִים בַּרְבּוּרִים
שָׁטִים עַל יָם מַגֶּבֶת, צַוָּאוֹת נֶחְתָּמוֹת
יַתְמוּת נוֹשֶׁרֶת כְּתֻמָּה מֵהָעֵצִים,

אֲחוֹתִי – אֲנִי עוֹד מְדַמְיֶנֶת אוֹתָהּ יוֹצֵאת אֵלַי
הוֹדֶפֶת מֵעָלֶיהָ כְּנַף פְּסַנְתֵּר, קְטַנָּה וּזְעוּפַת שֵׂעָר
נֶעֱמֶדֶת לְיָדִי בַּסָּלוֹן.

____
*מתוך הספר "כדי להסתדר עם המצב" שיראה אור בקרוב בהוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר, בעריכת ליאת קפלן